"אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער 
וסוהרת יפה בתנועה רחבה 
נעלה את השער"   
(שירו של ג'ורג' מוסטקי, תרגום יורם טהר-לב)

כולנו מכירים את השיר הזה ששרה חווה אלברשטיין עוד בימי ילדותנו:

"את חירותי – בלילה קר אחד הפרתי את בריתנו, כך לבדי ערקתי מהשביל עליו פסענו שנינו. בגדתי בך חירותי הטובה אל הכלא פסעתי בצער. אל הכלא החם אשר שמו אהבה נאספתי כמו נער. וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער".

אך האם באמת חייבת האהבה להיות בית כלא? האם באמת חופש ואהבה לא יכולים לחיות יחדיו? האם באמת האהבה בוגדת בחירות, והחירות בוגדת באהבה?

שטיפת מח ארוכת שנים גרמה לנו לחשוב כך. שטיפת מח שמטרתה לכנס את כולנו בכלובים קטנים, בורגניים וצייתניים, בהם נתאמץ נורא לייצר "משפחה למופת", או לפחות להראות לכולם שיש לנו כזה דבר והסתדרנו בחיים, כי יש לנו את מה שהכי קרוב לתמונה המיתולוגית של אבא אמא ילד בית אוטו דשא וכלב.

בדור שלנו נסדקה כבר התמונה הזו. יותר ויותר אנשים סביב העולם, כולל בישראל, מתחילים להרהר באפשרות שהתמונה הכפויה הזו של הזוגיות המונוגמית המושתת על קנאה ורכושנות איננה הכרחית. כי הרי הצד השני של התמונה הזו, צד האפל והפחות מדובר שלה מכיל בגידות רבות מספור, שקרים ורמאויות. רק חלק קטן מהשקרים הללו נחשף והופך לדרמות גדולות או אף לטרגדיות, שהקורבנות שלהן הם בדרך כלל ילדים שהוריהם הפכו לאויבים. הצד האפל של התמונה הזוגית החביבה הזו מכיל המון מאוויים בלתי מדוברים ובלתי ממומשים של הלבבות, המון דמעות על אהבות מוחמצות, ותחושת מרירות הגוברת עם השנים בין אוהבים שהפכו בליל כלולותיהם להיות הסוהר והסוהרת אחד של השני. האם לכך יקרא אהבה?

האם אהבה היא מצב בו אני מנכס את אהבתו ומיניותו של הזולת אלי ורק אלי, ומאיים שאם הוא או היא יאהבו מישהו אחר אז "זה נגמר בינינו"? האם לזה יקרא אהבה?

לפני הרבה שנים כבר החלטתי שהמודל המונוגמי איננו הכרחי לחיי האהבה, ושאני אישית כבר לא בוחר בו. החלטתי שאני בוחר לחקור כיצד עושים זאת אחרת. לחקירה הזו הקדשתי שנים רבות. כשדון שרי זוגתי האהובה הגיעה לחיי, לפני יותר מעשר שנים, ידענו כבר שנינו כי אנחנו מעונינים לייסד קשר אחר בינינו, וכך היה.

סגנון החיים הלא מונוגמי נקרא בעולם הרחב בשם הלועזי "פוליאמורי" Poly-Amory שמשמעותו ריבוי אהבות, או אם להשתמש בעברית של המקורות "אהבה רבה". במשך שנים למדנו דון ואני את הנושא על בשרנו וחקרנו אותו באופן מעשי ותיאורטי כאחד. בארה"ב קיים חומר רב העוסק בנושא באופן מעמיק. נכתבו על כך ספרים ומאמרים רבים, אתרי אינטרנט הוקדשו לנושא, מגזינים יצאו לאור, ועידות וכנסים נערכים כל שנה על כך, ובגדול – כמו שהאמריקאים יודעים.

בשנת 2012 הוזמנו דון ואני ללמד בכנס בינלאומי שהוקדש לנושא הפוליאמורי ב"הרבין הוט-ספרינגז" שבקליפורניה. נסענו. לימדנו. למדנו עוד כמה דברים. עשינו חיים משוגעים, כי זה מקום מדהים ביופיו, וחזרנו ארצה.

את הניסיון העשיר שלנו בתחום אנחנו אוהבים לחלוק עם זוגות, יחידים וקהילות שמעונינים לחקור את האפשרות לחיות אהבה וחופש יחדיו. זה אפשרי, אבל זה דורש מיומנות.

מה שאנחנו רואים שוב ושוב זה אנשים שקופצים למים העמוקים בלי ללמוד שחיה, כמעט טובעים, ואז מחליטים שזה מסוכן מידי. ואנחנו אומרים: חברים! צריך ללמוד שחיה! אלפי שנים של שטיפת מח חינכו אתכם להכנס למשברים עצומים כשחיי האהבה אינם מונוגמיים. כדי לשנות את דפוסי הקנאה הזוגית שזללתם עם כל תכנית טלביזיה ועם כל סרט יחד עם בפופ-קורן בלי לשים לב בכלל – צריך תשומת לב, עדינות וסבלנות.

יש אפשרות שבת הזוג שלך לא תהיה סוהרת.
יש אפשרות שבן הזוג שלך לא יהיה סוהר.

מי בכלל רוצה לחיות בכלא, ולשים עליו שלט של "כאן חיים באושר…"?

אבל כדי להשתחרר מהכלא צריך לעבור שיקום.