איך מתמודדים עם קנאה זוגית?

אוהד אזרחי (2014)

"אבל איך מתמודדים עם הקנאה?" שואלים אותי לא אחת אנשים שמתחילים לבדוק את האפשרות לחיי אהבה לא-מונוגמיים.

שטיפת מח

עבור אנשים רבים קנאה מהווה מכשול בלתי עביר. ובאמת, כל סדרות הטלויזיה וסרטי הקולנוע כמו גם כל הסיפורים שחונכנו עליהם מהגיל הרך ועד בגרותנו כולם לוקחים כמובן מאליו את הקנאה ואת תוצאותיה ההרסניות. בכל הסיפורים שעיצבו את תודעתנו אם לבן או בת הזוג שלנו מתפתחת משיכה אל אדם אחר המצב נתפס כאסון, שגורם לאנשים לצאת מגדרם, להתעצבן, לאבד את העשתונות, להודיע חד משמעית ש"זה נגמר בינינו" ולפעמים אף לנהוג באלימות. בחומרים הללו מזינים כבר מאות בשנים את התודעה שלנו ושל הדורות שקדמו לנו. המח שלנו שטוף באופן קשה בחומרים מעודדי קנאה. אין לנו ,Role Models כלומר אין לנו דוגמאות מופת, שניתן ללמוד מהן דרכים אחרות להתיחסות לנושא הקנאה הרומנטית. לכן נתפסים רגשות של קנאה רומנטית בחברה שלנו כמשהו שאי אפשר כמעט להכיל, ומהווים תירוץ מובן להתפרצויות אלימות, שלעתים אף מסתימות ברצח.

במאמר הזה אני רוצה לפרק קצת את התלכיד הנפשי של הקנאה, ולראות האם ניתן להיות חופשיים אך מול אותם רגשות או שנגזר עלינו לנהל את חיינו בהליכה על קצות האצבעות, כדי שלא נעורר חלילה את מפלצת הקנאה מרבצה.

 1-P3312283-001

השורש העברי

בשפה העברית המילה קנאה קשורה למילה קניין. האדם הקנאי מנסה לנכס לעצמו משהו. נטיית לבו היא נטיה של ניכוס נכסים. האגו בונה את עצמו על ידי שהוא לומד מה שלו בעולם. קניניו של אדם מצביעים על מעמדו החברתי ועל מידת הצלחתו בחיים. קנאה על רקע רומנטי נובעת מכך שמבלי משים הפכנו את אהובינו לחלק מקנייני האגו שלנו.

פסיכולוגים שונים כבר עמדו על כך שבבסיס תחושת הקנאה נמצא הפחד, ובפרט הפחד שמא ילקח ממני משהו שחשוב לי. אהובתי חשובה לי, ואני מקבל המון מהזכות לחיות איתה חיי אהבה אינטימיים. הלכך, כאשר היא מגלה עניין במושא אהבה אחר אני חושש שמא כל מה שאני מקבל ממנה (מינית, נפשית ופסיכולוגית) עלול להעלם. זה מפחיד. אבל האם לזאת יקרא אהבה?

אילו האהבה אליה היתה זו שמוליכה אותי הלא חפץ הייתי בטובתה של אהובתי! הייתי רוצה בשבילה את הטוב ביותר, גם אם משמעות הדבר היא שאני אהנה מחברתה פחות. אנחנו מבינים זאת היטב כשמדובר בילדים אהובים: גם אם קשה לנו הפרידה מהם אנחנו תומכים בכך שהם יצאו למסעותיהם בחיים, שיטיילו, שיאהבו שיצאו ללמוד גם אם זה רחוק. אנחנו כהורים אפילו נממן להם את הנסיעה. למה? כי אנחנו אוהבים אותם. ההבניה החברתית שהתרגלנו אליה מלמדת אותנו שלעולם הם ישארו הילדים האהובים שלנו, גם אם יסעו רחוק, לא כך הדבר בכל הקשור לאהבה הרומנטית. אנחנו נוטים להתיחס לאהובינו כנכס שלנו, אבל הנכס הזה עומד כל הזמן בסכנה. ההבניה החברתית המונוגמית בה אנחנו חיים מספרת לנו שאם אהובינו יתענינו באופן מיני או רגשי באהוב אחר, זה אומר שהקשר בינינו יחלש ואף ינתק. מה שיש לנו כרגע עלול להלקח מאתנו, אומרים לנו הפחדים, ובאותו הרגע, מה שמניע אותנו מבחינה רגשית זה הפחד מאבדן הקניין. הפחד הוא שמניע אותנו לקנא, ולא האהבה.

המקרא פותח את סיפורו של המין האנושי בכשלון ההתמודדות עם בעיות של קנאה. קין רוצח את הבל בגלל קנאה. אמנם בספר בראשית לא מדובר על קנאה זוגית, אבל המדרש טוען מיד שהסיבה למריבתם הבלתי ברורה של קין והבל היתה קנאתם לאישה: יש אומרים שהויכוח ביניהם נסוב על לילית, שנבראה לפני חוה, ויש אומרים שהוא נסוב על תאומתו השניה של הבל[1]. כל אחד מהם רצה אותה לעצמו, ומתוך כך, טוענים בעלי המדרש צצה האלימות הרצחנית הראשונה בעולם: "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו".

גם המיתולוגיה היוונית מתארת את "אם כל המלחמות" הלא היא מלחמה טרויה, המלחמה שבה קפחו את חייהם רבבות לוחמים וגיבורים, כמלחמה שפרצה בעקבות קנאה זוגית: הלנה, אשת מנלאוס מספרטה, נמלטה מבעלה המלך עם מאהב צעיר, פאריס נסיך טרויה. קנאתו של מנלאוס בערה בו על אבדן אהבתה של הלנה היפה, והדבר הצית מלחמה עקובה מדם.

בקבלת האר"י קין והבל נתפסים כשני שורשי נשמות ארכיטיפיים שכל האנושות יונקת מהם. יש נשמות שקשורות יותר למה שנקרא "שורש קין" ויש נשמות שיונקות מ"שורש הבל". מה שחזק באופי של נשמות משורש קין אלו שאיפות של הצבת גבולות ורכישת קניינים, בעולם החומר ובעולם הרוח כאחד. על פי הסיפור המקראי קין היה עובד אדמה, והבל לעומתו היה רועה צאן. רועי הצאן לא מנכסים את האדמה לעצמם, ואילו החקלאים סוברים שהאדמה שייכת להם, הם הופכים אותה ל"חוה" פרטית. לנשמות שנמשכות משורש קין יש נטיה חזקה ליצירת קן, ולרכישת קניין. לעומת זאת לנשמות הנמשכות משורש הבל יש נטיה לראות בכל הקניינים כולם דברי הבל ולא יותר. כאילו היו הדברים כולם רק הבל-פה, משב רוח שאי אפשר לתופסו בחופן היד.

אפשר לומר שבריאות נפשית קשורה בין היתר ביכולתנו לאזן באופן נכון בין שורשי קין והבל שבנפשנו. חשוב לדעת מה "שלי" בעולם, לדעת היכן עוברים הגבולות שלי, על מה יש לי אחריות ועל מה לא, ויחד עם זאת לזכור תמיד שכל הגבולות כולם אינם אלא הבל, כי אין דבר בעולם שהוא באמת "שלי". בעומק הדברים אפילו ה"אני" לא באמת קיים בקיום נפרד, כפי שאמר בודהא. גדולי החסידות החזיקו אחריו, מבלי להכירו, ואמרו שהמילה "אני" מורכבת מאותן אותיות של המילה "אין". אם עצם המושג "אני" אינו יותר מקונספט הכרתי של האגו מה כבר יכולה להכיל הקביעה "זה שלי"?

 

 

לפרק את הפצצה

הקנאה היא כמו פצצה בעולם הנפש, ויש לפרק אותה כדי שלא תתפוצץ עלינו ותפגע בכל היקר לנו. תחת המושג "קנאה" רובץ מכלול גדול של רגשות שונים. קוקטיילים של פחד, שיפוט עצמי, עצבות וכעס משמשים בנו בערבוביה תחת הכותרת הכללית לה אנו קוראים "קנאה". מנסיוני מצאתי שאם אני רק אומר לעצמי "אני מקנא" זה לא עוזר לי כלל, אבל אם אני מודע יותר לעולם הנפשי ואומר: "אני חש קנאה, וזה אומר שאני מפחד, זה מאפשר לי להתחיל לפרק את הפצצה ולתהות עם עצמי: ממה אני מפחד? האם הפכתי את אהובתי לקניין שלי? האם אני מרגיש מאוים? ממה? האם יש בסיס לתחושת האיום הזו, או שהיא בעצם מוגזמת? היתכן שתוכנתתי להרגיש מאויים על ידי אגדות ילדים וסרטי דרמה? ועד כמה אני מריץ בנפשי סרטים מפחידים שמה שעומד בבסיסם זה שיפוט עצמי שלילי, המבקש נואשות אישור לעצמו על ידי בלעדיות אהבתה של אהובתי?

הפסיכולוגית האמריקאית ד"ר דבורה אנאפול, שעוסקת מזה שנים רבות במערכות יחסים לא מונוגמיות ובהבנת אספקטים עדינים במיניות האדם (תגיע ללמד בארץ בתחילת יוני 2014), כותבת כי מחקרי המח מראים בפירוש שתחושת קנאה מופיעה באופן חריף יותר ככל שהנבדק נוטה יותר לחוסר בטחון ולתלותיות.

 

חירות ועבודה פנימית

 

הבחירה שלי בחיי אהבה בלתי-מונוגמיים נובעת מהחלטה שגמלה בלבי לפני קרוב לעשרים שנה שאינני רוצה להיות נשלט על ידי הפחדים וחוסר הבטחון שלי. אני רוצה לפגוש את הפחדים שלי ולעבוד עליהם. אינני רוצה שהערך העצמי שלי יהיה תלוי במידת הקניין הבלעדי שיש לי כביכול על חיי המין והרגש של אהובתי. אני אדם של חירות ומשום כך אני רוצה לאפשר חירות, הן לעצמי והן לסובבים אותי. אינני מעוניין לשלוט בחייה של זוגתי בגלל הפחדים הבלתי פתורים שלי. אינני רוצה גם להיות מתומרן בחיי האהבה והתשוקה שלי על ידי מערך הפחדים הבלתי מודעים של אהובתי. לכן בכל פעם שעולה בי תחושה של קנאה, אני רואה זאת פשוט כהזדמנות להתבוננות פנימית ולחקירה, הזדמנות לשחרור דפוסים עתיקים שתוקעים אותי. זה הכל.

אנשים רבים לא מעונינים לחטט כך בנפשם, וזו זכותם המלאה. אבל עבורי ועבור אנשים שכמותי, לחיות מבלי להתבונן במעמקי עולם הנפש נתפס כסוג של החמצה אדירה, על סף הזנחה פושעת של העבודה הפנימית.

 

הבניה חברתית

 

אנתרופולוגים הצביעו על חשיבותה של ההבניה החברתית בהתעוררות הקנאה. חברות שבטיות שונות זו מזו במידת הקנאה הרומנטית המתעוררת בקרב חבריהן. הסיבה לכך, בין היתר, נעוצה במידת ההדגשה על נושאים של קניין בכלל, ועל הקניין הקשור במיניות האישה בפרט. כאשר הקניין האישי חשוב מאד, קיימת נטיה ליצור קניין על מיניות האישה, וברגע שנכנס מאהב לתמונה הוא מהווה איום על אותו קניין. לכן מתעוררת הקנאה לעתים בחמת זעם. מאידך בחברות בהן הרכוש הפרטי אינו כה חשוב, ויש בהן נטיה גדולה יותר לחלוק הכל, גם הקניין על "הבן הממשיך" פחות חשוב וגם הקניין על מיניות האישה פחות משמעותי או לא קיים כלל. בחברות שכאלה כשמאהב חדש נכנס לתמונה לא מתפרש הדבר כאיום על "מה שיש" אלא כחלק מהתנהלות החיים הרגילה והנורמלית. היות ואין איום על מה שקיים מתעורר פחות פחד, ודפוסים של קנאה הופכים פחות דומיננטיים באותן חברות. התנהגות קנאית נתפסת לעתים באותן חברות כסוג של חרפה מבחינה חברתית.

כך למשל עבור שבט הטודה, החי בדרום הודו, קינאה רומנטית משולה לאנוכיות, ונחשבת לחטא. בני השבט מאמינים כי נשמותיהם של המתים עוברות על גשר העשוי מקורי-עכביש. לבם של אנשים שהיו קנאים בחייהם הופך כבד, משקלו קורע את קורי העכביש והם נופלים אל הנהר. על פי מסגרת הנישואים המקובלת אצל שבט הטודה אישה שהתחתנה עם גבר הפכה באופן אוטומטי לאשת כל אחיו, כולל אלו שעדיין לא נולדו. המגבלות המיניות בקרב אותו שבט היו מעטות, ומין היה קל להשגה, לפני הנישואין ואחריהם. גם לגברים וגם לנשים מותר לקחת מאהבים, ולכן יחסיה של אישה עם המאהב שלה לא נתפסו בעיני הבעלים שלה כמאיימים על מסגרת הנישואים. לבני שבט הטודה לא  היה יחס מחמיר גם כלפי רכושם האישי, או אפילו כלפי הורותם. גברים לא התעניינו לדעת האם הילד שגידלו היה שלהם. הבעל המבוגר ביותר בין בעליה של האישה נטל חלק בטקס הלידה אולם כל הבעלים נחשבו כאבותיו של הרך הנולד במידה שווה.

לעומת שבט הטודה ניתן לראות את דפוסי הבעלות והקנאה של בני שבט האפצ'י האינדיאנים מצפון אמריקה: עבור בני האפצ'י קנאה רומנטית נחשבה לרגש מקובל חברתית. בניגוד לבני שבט הטודה, דפוס הנישואים המקובל בקרב בני שבט האפצ'י היה מונוגמיה. מין לפני הנישואים נחשב לדבר שלילי, ומשום כך הנאה מינית היוותה תגמול שהושג לאחר תקופה ארוכה של המתנה. כפועל יוצא מכך ניתן להבין מדוע בן השבט חייב היה להגן בקנאות כנגד האיום שהציג כל גבר אחר. בקרב בני השבט הקניין היה על פי רוב אישי והרכוש היה בשימוש בלעדי של בעליו. ילדים היו משאב חשוב ביותר, שהעניקו לבני השבט מעמד חברתי ותעודת ביטוח לעת זקנה. ביטחון בהורות היה מרכיב חברתי חשוב מאוד, וכל איום אפשרי על אותו "ביטחון" עורר קנאה עזה. כאשר גבר אפצ'י יצא לתקופה מביתו הוא היה מבקש מקרוב משפחה לרגל אחר אישתו  ולוודא שאינה פוגשת גברים אחרים. (פרופ' איילה מלאך-פיינס, צילה של האהבה: קנאה רומנטית. תל אביב: צ'ריקובר, 1993).

חברה בריאה, בעיני, איננה חברה המעודדת קנאה. חברה בריאה לא משתיתה עצמה על אותם קנינים שאנו נוטים לתפוס על חייהם האירוטיים של הקרובים לנו ביותר. חברה בריאה, גם אם אין היא חברה שבטית, אלא חברה פוסט-מודרנית עכשוית, תעודד את חבריה לא ליפול למלכודות הקנאה אלא למצוא דרכים לבסס את בטחונם העצמי והזוגי מבלי להגביל זה את זו ומבלי לנסות לשלוט בחיי אהובנו. לצערי, נכון לשנת 2014 אנחנו בישראל עדין חיים בחברה המאשרת תחושות של קנאה כתחושות מובנות מאליהן, ואף מעודדת אותן. אנחנו עדיין מחנכים ילדים לתפיסה המוטעית, כאילו בני האדם הנם יצורים מונוגמיים מעצם טבעם, האמורים לפצות על תחושות חוסר הבטחון ההדדיות של בני הזוג באמצעות מסגרת הקניין של חיי זוגיות המונוגמית.

אנחנו חיים בחברה שלא מעצימה את חבריה, אלא מעודדת את חולשתם, תלותיותם, ואלימותם ההדדית. לי ברור הדבר שקיימים גופי ממשל, צבא, הון ושלטון שמעונינים בכך. חברה של אנשים מועצמים הינה חברה פחות צייתנית, ואף פחות צרכנית. זו חברה שתספק פחות חיילים השועטים לקרב ותזדקק לפחות תחליפים לאהבה בלתי מושגת. גם אם אין הם מודעים לכך, ברור לי למה מובילי החברה הבטחוניסטית-צרכנית-דתית בה אנו חיים כיום יעודדו תמיד דפוסים מונוגמיים של קנאה זוגית, ויראו כל אפשרות אחרת כסוג של הפקרות. אנשים מועצמים מבחינה מינית, שמוכנים לחשוב באופן פתוח ולקחת אחריות מלאה על חיי האהבה והמין שלהם, לוקחים חזרה את המושכות מידי אושיות השלטון, והללו מרגישים שהם מאבדים שליטה. והם צודקים.

 

 

אז איך מתמודדים עם הקנאה?

ניסיתי לתמצת עשרה טיפים של איך להתמודד עם רגש הקנאה. אני מקווה שתמצאו אותם יעילים:

א. לא נבהלים ממנה: כמו כל המפלצות בעולם הנפש גם מפלצת הקנאה ניזונה מבהלה ומתנפחת ממנה. טוב להסתכל לקנאה בעיניים, לחבק אותה ולומר לה שאנחנו אוהבים אותה, כי היא חלק מהעולם הרגשי שלנו. ויחד עם זה, היא לא תשתלט עלינו. אנחנו ננחה את הספינה של חיינו, ולא איזו מפלצת מבוהלת שהתעוררה לה מרבצה. אנחנו נושמים, פותחים את החזה, מזיזים את הגוף, עושים קולות, ופועלים הפוך מהתגובה האינסטינקטיבית של הפחד, שגורמת לנו לשיתוק, לאלם ולעצירת נשימה.

ב. מתחילים לחקור פנימה – כשאני אומר ש"אני מקנא", מה באמת אני מרגיש מתחת לפני השטח? האם אני יכול לזהות תחושות של פחד, עצב, ושיפוט עצמי מוגזם? ממה אני מפחד באמת? האם יתכן שהחששות שלי מהמצב מוגזמים במקצת? האם חלקים מהילד שבי, שהיה בשעתו חסר ישע וזקוק להגנה, עדיין מושלים בי ולכן אני מתרגם חוסר תשומת לב זמני לפחד מוות? האם אני רוצה לכבול את חיי התשוקה והאהבה של בן או בת זוגי רק בגלל אותם פחדים, או שהגיע הזמן לטפל בעצמי?

ג. האחריות על אושרי כולה שלי. בני הזוג שלנו לא אמורים לפתור את הבעיות הפנימיות שלנו עם עצמנו על ידי שימנעו מלחיות את חייהם במלאות. להפך – כאשר מעשיהם של בני זוגנו מעוררים בנו תחושות של קנאה, אנחנו יכולים להודות להם על כך. הקנאה מצביעה על מקומות פנימיים בתוכי, שהיו חבויים בצללי הנפש, שעתה אני יכול לזהות, לעבד ולשפר.

ד. מחפשים כיצד לענות על הצרכים הרגשיים העמוקים שלי באופן שיביא שמחה ללבי, ומבלי לכבול את האחר. הצרכים העמוקים של הנפש הם תמיד נפלאים. כולנו זקוקים לחוות אהבה, הערכה, בטחון ואינטימיות, אך האם ישנה רק דרך אחת לחוות זאת? האם יתכן שפשוט "ננעלנו" על אסטרטגיה צרה אחת שאומרת שבני הזוג שלנו הם שאמורים לספק מענה לצורך הלגיטימי שלנו באהבה, הערכה, בטחון ואינטימיות? האם יש דרכים אחרות לענות על הצרכים הנפלאים הללו, שהם כה אנושיים ומשותפים לכולנו?

ה. מייצרים לנו קהילה תומכת: כשאנחנו מוקפים באנשים עם ראש מונוגמי, קשה מאד לקבל תמיכה מהסוג לו אנחנו זקוקים בעת צרה. חיים לא מונוגמיים צריכים קהילה. אינני מתכוון ל"קהילה" במובן הטוטאלי שלה בלבד (כדוגמת קהילתTAMERA  בפורטוגל) אלא קהילת חברים פשוטה. אנחנו יכולים לא לגור יחד, אפילו לא בקרבת מקום, ועדיין לקיים אינטראקציה משמעותית שמבוססת על כנות עמוקה, חיפוש משותף, ומפגשים של חקירה ותמיכה הדדית. כשאנחנו נופלים לקנאה, אנחנו נמצאים במצב שנקרא בקבלה "מוחין דקטנות". בזמן שכזה טוב שיש חברים שיכולים להזכיר לנו את הפרספקטיבה הרחבה של החיים ולעזור לנו לשוב ל"מוחין דגדלות".

ו. למצוא פרטנרים מתאימים. בעיה מוכרת מתעוררת כאשר הפתיחות שלנו מובילה אותנו לצאת עם אהוב או אהובה חדשים, שנדלקים עלינו, אבל אז מסתבר שמה שהם מחפשים זה בעצם לקיים סגנון חיים מונוגמי. אהובים שכאלו אינם פרטנרים מתאימים! הם רוצים אותנו רק לעצמם, ועלולים להוות בעיה למסגרת הפתוחה של האהבה בה אנו חיים עם בני זוגנו האחרים. כשאנחנו מפתחים יחסים עם אדם שלא מעוניין בחיים של אהבה חופשית אנחנו מזמינים את מפלצת הקנאה לחרחר ריב במחוזותינו. אישית אני מעדיף לא להכנס למגרש המונוגמי. בשיחה ראשונה עם מישהי שמוצאת חן בעיני מייד אספר לה על סגנון החיים שלי, ורק אם היא מתלהבת מזה, יש סיכוי שאולי יתפתח בינינו משהו. אינני מעוניין לגרום לסבל מיותר, לא לה, לא לי ולא לזוגתי שתחיה.

ז. מיצרים קשר ישיר, כנה וחברי עם אהוביה של אהובתי. הדמיון הפרוע שלנו מייצר פנטזיות שלרוב הינן גרועות יותר מן המציאות. פחדים צומחים לממדי ענק באפלת אי הידיעה והמאהב החדש של זוגתי נתפס אצלי מיד כמושלם בכל המקומות שאני רואה את עצמי כה חסר. לכן טוב להפגש אישית, ובהקדם, עם האהוב שיחסיה של אהובתנו עימו מעוררים בנו קנאה. רוב הסיכויים שנגלה שם אדם שגם הוא, ממש כמונו, איננו מושלם, וגם הוא ממש כמונו קצת מפחד מאתנו, ולא ממש יודע איך נכון להתנהג במצב שכזה. מאידך נגלה שאנחנו חולקים אתו משהו משמעותי משותף: שנינו מוצאים את אותה אישה כמושכת, מענינת ואהובה. לעתים נוכל לפתח סוג של חברות על בסיס אותה אהבה משותפת, סוג של סולידריות ושיתוף פעולה בין גברים ששניהם רוצים שלאותה אישה יהיה הכי טוב בעולם…

ח. מגלים אח חדש: אם אהובתי פועלת לפי ההמלצות הקודמות שכתבתי, הרי שגם האהוב החדש שלה מעונין בעצם בסגנון חיים לא-מונוגמי. לכן מיד כשאכיר אותו אגלה שהוא לא מעונין "לקחת לי אותה". כשאני מגלה שאהוביה של אהובתי לא מהווים באמת איום על יחסינו משהו בי נרגע. למען האמת, ועל סמך הניסיון, ניתן לומר שאהוביה של אהובתי יכולים להוות אפילו גורם המסייע לטיב יחסינו, במישרין או בעקיפין. פתאום אנחנו מגלים שמי שנתפס בתחילה כאוייב אינו אלא אח, ידיד ובן ברית. דומה הדבר לאחי יוסף שסברו בתחילה שהם משוחחים עם אויב ולאחר מכן נגלה להם שאותו אדם אינו אלא אחיהם המבקש להיטיב עמם.

ט. מעמיקים אל תודעת אחדות הקיום. אני יודע, זו עצה מאד "רוחנית" אבל היא אמיתית ויש כאלו שיבינו אותה היטב: קנאה ותחרות מתקיימות רק בעולם של ישים נפרדים. ברובד הקיום הרגיל אנחנו אכן אנשים נפרדים, אבל ברבדים עמוקים יותר של הקיום אנחנו לא. רבדים של תודעת אחדות הקיום הופכים נגישים לנפש האדם על ידי חוויות עומק מדיטטיביות, כמו גם על ידי שימוש מקודש וטקסי בחומרים פסיכואקאטיביים. כשאני חווה את העובדה שהמאהב של זוגתי איננו באמת ישות נפרדת ממני, כי "אני" אינני נפרד באמת משום דבר ביקום, והכל פועל מתוך אחדות אחת חכמה מאד, במי אקנא ולמי? כבר כתבתי שפוליאמוריה עבורי הינה חלק ממסע רוחני. הנה אחת הסיבות לכך.

 י. מעמיקים באהבת עצמנו. הבקשה שבן או בת זוגי יאהבו אותי ורק אותי מנסה לפצות על מקום עמוק בתוכנו שלא מספיק אוהב את עצמו. כשאני אוהב אותי מבפנים העובדה שבת זוגי מתלהבת מגבר אחר לא גורמת לי לתחושה של אי-אהבה. להפך, היא יכולה אפילו לגרום לתחושה של התרחבות האהבה. כשעולה בי קנאה אני יודע: הנה שוב אני מפנה החוצה את הבקשה לאהבה, במקום להפנות אותה פנימה, וזו הסיבה שאני סובל. אני יכול לבחור להמשיך לסבול (כן, זו בחירה) או לבחור לטפל בשורש הבעיה ולהפסיק לסבול לאלתר. תחושת קנאה מהווה עבורי נורת אזהרה למחסור באהבה עצמית, ולכן התרופה לה היא בהעמקת הרומן שלי עם עצמי. אחרי ככלות הכל אם אני לא אוהב אותי איך אצפה שמישהו אחר יאהב אותי? דומה הדבר לבעל מסעדה שלא אוהב את האוכל שהוא מגיש, ואז כועס ומקנא שהלקוחות הולכים לאכול אצל השכן. עלינו להכיר בעובדה שאנו תמיד מנסים להשתמש באהבת הזולת כדי לפצות על אי האהבה הכרונית שלנו לעצמנו. מחסור באהבה עצמית היא מחלה כואבת של הנפש. מונוגמיה היא סוג של משכך כאבים נפוץ, אך אין היא מסוגלת לרפא את הפצע עצמו.  אז מה אני יכול לעשות כדי להתחיל לאהוב את עצמי בדיוק בדיוק כפי שאני?


[1] ואלו דברי המדרש: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה" – על מה היו מדיינים? … יהודה בר אמי אמר על חוה הראשונה היו מדיינין ['חוה ראשונה' היא האישה הידועה גם בשם 'לילית'. א.א.] אמר רבי איבו: חוה הראשונה חזרה לעפרה, ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל, זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך 'ויקם קין..". (בראשית רבה, פרשה כב פסקה ז).

10 תגובות
  1. מיכה
    מיכה says:

    דברים מרתקים מאד ומדברים אל הלב
    לי יש בעיה: אני חש בכל ישותי שהרגשות שאהד ממליץ עליהם יהיו נחלתי עם בוא המשיח, והשאלה שמטרידה אותי היא איך אחיה עד אז עם כל הרגשות השליליים והקטנוניים והנחותים שמעוררים קנאה.
    אני גדלתי בחברה שיוויונית שקנאה נחשבה בה למילה גסה. יום אחד, בהיותנו אבי ואני בשדה, בא אלינו השכן, חיים דוויד קראו לו, ושמעתי אותו אומר לאבי: אתה יודע טוביה, לי לא חשוב מה יש אצל השכן, אבל מה, זה אוכל אותי.
    אז בינתיים אני נעזר בתובנות זמניות וקטנות, כמו זו:
    הבעיה בזוגיות היא שהגברים לא זוכרים והנשים לא שוכחות
    ותובנות כאלו, שהן נגיעות עדינות בחולשות אנוש, מנחמות אותי לזמן מה – וגם אשת חייקי הנצחית עוזרת
    שבת שלום
    מיכה

  2. מרים זיסלוביץ
    מרים זיסלוביץ says:

    כמי שהתנסתה במערכות זוגיות פתוחות והתמודדה עם הקנאה כשהיא מגייסת את עשר הדברות שמנה אוהד ברוב חכמה וטעם, הבעיה שלי נבעה תמיד מזה שהקשר שלי עם בן זוגי לא היה מספק רגשית. לא הרגשתי שהוא (שהם) טרחו לדעת אותי לעומק, כבדו ואהבו אותי בכל לב. ואז כשגילה ענין גם באחרת התעוררה בי קנאה עזה. כי אולי את האחרת הוא אוהב יותר. אולי שם הוא נפתח יותר, משקיע יותר, מעורב יותר, חי יותר. איתי הוא לא מספיק מכל הדברים האלה. בנוסף, הוא כל–כך עסוק ויש לנו כל–כך מעט זמן ביחד, אז אני לא רוצה להתחלק בזמן היקר הזה עם שום אדם.

    יתכן, שדוקא בני זוג שחווים קשר עמוק ומספק ולבם בוטח בחבור שביניהם, יכולים להיות רחבי לב ולחבק בני זוג נוספים. הכרתי רק זוגות מעטים מאד כאלה בלמעלה משישים שנותי, ואני מבנות מהפכת האהבה של שנות השישים. אגב, הסקס היה תמיד החלק הפחות משמעותי בעיני בקשר הזוגי. זה היה תמיד טעים ונעים אבל לא החלק המירבי או הענין המרכזי. האהבה, ההוקרה, השותפות והתמיכה ההדדית בשליחות של הגלגול שלנו לעומת זאת…

    • אדם יחסי
      אדם יחסי says:

      מרים -כתבת דברי טעם.
      אמרה לי פעם ידידה טובה שחיתה וחיה ביחסים פתוחים שהבעיה היא לא אהבה או קנאה אלא זמן.
      הזמן הוא המשאב העיקרי שיש לנו.
      אוהד -אתה כותב כאילו יש לך זמן בלתי מוגבל לאהוב. אתה יכול שוב להסתתר מאחורי הטעונים המטאפיזיים שלך שאתה לא אתה וכולי וכולי.
      כאבא לילדים קטנים שאומרים את האמת העירומה למדתי שכשאני אוהב מישהו אני מקדיש לו זמן. כשאני בוחר להיות במקום אחר עם אנשים אחרים ילדים מבינים שאני אוהב אותם פחות. אני יכול להביא אלף הסברים אבל עדיין הם אומרים אותו דבר.
      אם אתה מעדיף לחלק את הזמן שלך בין איקס נשים- יבושם לך.
      אני חושב שאתה אוהב כל אחת מהן פחות.

  3. שרה
    שרה says:

    מדויק ויפה – תודה!
    ממש עכשיו הגיעה אל חי הבנה תואמת דבריך.
    ראשית התגלתה אלי הקנאה, שהביאה אותי להיפתח ולאפשר לעצמי לאהוב את האהובים ואהובות של אהובי.
    התגלתה לי התנהלותי מתןך הפחד ל"אבד" , חששתי "שמא כל מה שאני מקבלת ממנו (מינית, נפשית ופסיכולוגית) עלול להיעלם" חוסר הדיוק הזה הביא "תאונה" (או כל אירוע דרמתי אחר) ,שתודה לאל דייק את הבנתי ,גילה לי עוד טפח מפניה המרובים של האהבה – והשיל אצלי עוד קליפה בדרך לגילוי האהבה – משחררת את החשש הזה בשמחה.

    לפי הבנתי – הדברים נכונים גם במערכת זוגית מונוגמית – כאשר יש את מה שהגדרת " לדעת מה "שלי" בעולם, לדעת היכן עוברים הגבולות שלי, על מה יש לי אחריות ועל מה לא, ויחד עם זאת לזכור תמיד שכל הגבולות כולם אינם אלא הבל" . ואם ה"שלי" הוא מונוגמיה, שם ישנו גבול בעבורי, ובתוכו מתאפשרת החירות באהבה כפי שהיטבת לתאר.

  4. תהילה
    תהילה says:

    אני חווה קנאה כשאני מאוהבת במישהו גם אם אין לי איתו קשר זוגי ואפילו אם אינני רוצה איתו קשר זוגי מסיבה זו או אחרת (למשל חוסר התאמה או היותו בזוגיות מונוגמית).אז אני תוהה אם גם פה זה קשור לבעלתנות.אולי יש סיבות נוספות לקנאה.

  5. לינה טרנה
    לינה טרנה says:

    יכולה לספר על זה מתוך חוויה אישית. לפני זמן לא רב פגשתי אישה, אישה בשנות ה-40 לחייה. היא הייתה אז במערכת יחסים פתוחה עם בן זוגה. אישה מדהימה בעיני, מאוד פתוחה בראש, מינית, ממש "אלה". ויצא לי לשוחח איתה בשעה, שהייתה פחות "ייצוגית" עבורה.

    היא לא אמרה הרבה, אבל לא הייתה צריכה. בן זוגה היה במערכת יחסים עם אישה אחרת. היא אמרה לי את זה בשני משפטים. ובתוך שני המשפטים האלה חשתי את תהומות הכאב. וזאת אישה שכולה בעד היחסים הפתוחים. לא יודעת מה עבר לה בראש. אני יכולה רק לתהות, אולי כבר פחות התאים לה בשנות ה-40 לחייה סוג כזה של קשר. אולי בהיותה צעירה, זה היה מתאים ובהגיעה לשנות ה-40 של חייה, רצתה לחוש יותר ביטחון באהבת בן זוגה. רצתה לחוש יותר קרקע יציבה.

    ואתה יודע מה, זה אנושי. אני לא יודעת מה קורה בשבטים. יש שם בטח עוד הרבה דברים שקורים שלא רלוונטיים לעולמנו. אז נכון גדלנו על כל מיני ערכים שחלקם שגויים ועדיין אם בשם החופש, לא אהיה רגישה לבן זוגי שסובל מ"קטנוניות אנושית" אולי אחטא למשהו גדול יותר. לא יודעת… גם אני שם בעיקר בתהיות…

  6. גרשון גרושובסקי
    גרשון גרושובסקי says:

    "לבי לא נמשך מעולם אחר אותו להג רווח שמשמיעים הצעירים בגנות המונוגמיה, מאחר ששום הגבלה שהושתה על המין אין בה כדי להתחרות בטבעו המשונה והגחמני של המין עצמו. […] ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום תמורת ההזדמנות לפגוש אישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר."

    ג.ק. צ'סטרטון (1874-1936), השנון שבשמרנים והשמרן שבשנונים, עם הקדמה נאה מאת אסף שגיב ותרגום יפה של עודד וולקשטיין.

    ולעניין עצמו,
    אני מעדיף להחליף, למה להתפתל ולהתמודד עם קנאה ו/או לגרום סבל מיותר, אם אתה באהבה לך אתה… נגמרה זה לא נורא, פתח את לבך לאהבה חדשה.

  7. מלכה
    מלכה says:

    אוהד, אני קוראת את דבריך ומסכימה עם רובם (פרט לחומרים הפסיכו אקטיביים).
    אני רואה שני גורמים עיקריים לקנאה: חרדת נטישה ונטישה עצמית. נטישה עצמית בעיני מקבילה למה שאתה מכנה העדר אהבה עצמית. כל הפעמים האלה שאנו נוטשים את עצמינו. את האהבה שאנו, הביטחון בעצמנו, הערך העצמי וכו'. ואז כל העצות שנתת לטיפוח אהבה עצמית חשובות.
    חרדת הנטישה הקיומית, מתעגנת בנו בינקות, בכל פעם שילוד חווה רעב שאינו נענה לו אבל לתחושתי יש לה מקור רוחני והיא נוצרת כאשר הנשמה יורדת מן הממד ה"אחר" על מנת להתגשם בגוף וחשה, בתת מודע הנשמתי, התרחקות מן המקור. התרחקות מן האור המזין. לכן, לי באופן אישי מה שהכי עובד כדי להתמודד עם קינאה זו מדיטציה עמוקה וחזרה אל האור המזין. כשזיהיתי בברור שהקנאה איננה משרתת את טובתי הגבוהה, שילבתי תפילה ופניה לישויות ריפוי שאינן בגוף, כמה שזה ישמע ביזארי, לסייע לי לנקות מכל רמות הקיום שלי את הקנאה. כאשר התפילה נעשתה במדיטציה עמוקה, זה עבד במהירות מטאורית. אבל כן, הגוף צפוף, לכן אני חוזרת מידי פעם אל הרגש המגביל הזה, אך בכל פעם על מקום אחר בספיראלה…

התגובות סגורות.