"אהבה דורשת בלעדיות" – האמנם?

"אהבה דורשת בלעדיות" – האמנם?

אוהד אזרחי. פלא. דצמבר 2013.

המשוררת הדגולה ויסלבה שימבורסקה כתבה: "אהבה דורשת בלעדיות".

"אינני יודע אם היא בכלל ידעה אהבת גבר בחייה" כתב לי ידידי הפסיכולוג ד"ר מיכה אנקורי "אבל היא כנראה שייכת לגלריה מפוארת של חכמים, שידעו על החיים יותר מאתנו מבלי לחיות אותם".

למרות הערכתי הרבה הן לשירתה של שימבורסקה והן לחכמתו של ידידי הפסיכולוג, אני מטיל ספק גדול בדברים שכתבה המשוררת. הפעם לדעתי שניהם טועים: לא האהבה היא הדורשת בלעדיות. משהו אחר בנו מבקש זאת. והאהבה? היא איננה דורשת בלעדיות. מה שהאהבה דורשת זו נוכחות מלאה.2-touching

אז מאיפה באה אותה תשוקה לבלעדיות? לאקסלוסיביות בחיי האהבה? מאיפה זה בא לנו שאנחנו רוצים כל כך שאהובינו יאהבו אותנו ורק אותנו? מאיפה באה תחושת הנבגדות שעולה בכל פעם שאהוב לבנו אוהב אדם אחר?

כך אני רואה זאת: תינוק נולד לעולם וכל כולו תלוי באהבת והזנת אמו. עבור התינוק האם איננה ישות נפרדת. האם והציצי מבחינתו הנם חלק בלתי נפרד מעצם הוויתו. ההכרה בנפרדותה של האם כיצור אחר ממנו באה לאט, ועולה לתינוק בכאבים נפשיים, כאבים שהם חלק בלתי נמנע מתהליך הגדילה. ועדיין, עם ההכרה המבשילה אט אט בעצם קיומם של "אחרים" בעולמו, שומר התינוק לעצמו את הבקשה לבלעדיות. אמא אמנם איננה אני, אבל לפחות היא מוקדשת כולה אלי, כך הוא מקוה, וזה נותן לו תחושת בטחון. אמא אוהבת רק אותי, אומר התינוק לעצמו ללא מילים בשנותיו הראשונות בעולם. כאשר הוא נוכח לדעת שגם זה לא ממש נכון זה מפחיד אותו מאד. זה מרגיש לו כמשהו שעלול לאיים על קיומו. מכאן מגיעות תופעות מובנות של קנאת הילד באחיו ואף בחיית המחמד המשפחתית, או באהבתה של האם להורה האחר (לאב בדרך כלל). כולנו מכירים את המצב בו נולדים אח או אחות חדשים במשפחה, והילד הקטן שעד כה נהנה ממלוא תשומת הלב רוצה, בפשטות רבה, להרוג להשמיד ולאבד את האח החמוד והחדש שההורים מתמוגגים ממנו פתאום. האח הנורא הזה, שגזל ממנו את הבלעדיות של אהבת הוריו.

התינוק הכועס בתיבת פנדורה

גם אם היינו במקרה ילדים יחידאים, או היינו הילד הקטן במשפחה, ולא חווינו את לידתו של אח קטן ומעצבן, המצב הזה קורה לנו בכל זאת: בשלב מסויים אנחנו מגלים לדאבון לבנו, שעם כל המסירות והאהבה – להורים שלנו יש עוד דברים שמענינים אותם בחיים, לעזאזל! הם לא רוצים לשחק רק איתנו והם לא עומדים לרשותנו כל הזמן. כילדים זה מבאס אותנו קשות, ואז אנחנו עושים דבר מחוכם מאד ברבדי התת מודע של הנפש: אנחנו אומרים לעצמנו, בסדר. ככה זה עכשיו.. אוקי, אבל יום אחד אני אמצא את האדם הזה שיאהב אותי עד הסוף. אותי ורק אותי הוא יאהב, לגמרי! ממנו אקבל את מה שאמא, שבגדה בי, לא נתנה לי… שם מתחילות הפנטזיות על בלעדיותה של האהבה.

בבוא היום נשליך את הציפיה הזו, ששמרנו שנים רבות בתת המודע על בני הזוג שלנו, ונחגוג בשכרות הורמונאלית את העובדה שסוף סוף מצאנו אותם. הנה הגיע לעולמנו מי שעתיד להעניק לנו את האהבה הבלעדית שאמא ואבא לא נתנו לנו. אולם כולנו יודעים את ההמשך: אחרי שכרון ההתאהבות, תבוא בהכרח האכזבה. יום אחד נגלה שגם לבני הזוג שלנו יש מישהו או משהו אחר בחיים. זה לא חייב להיות אהוב או אהובה אחרים, זה יכול להיות חברים שהם מעדיפים לבלות איתם לפעמים ולא איתנו, או פרוייקט שחשוב להם, הובי שתופס אותם לגמרי, או אפילו המתחרה הגדול של נשים רבות על תשומת הלב של בני זוגן: מסך המחשב. כשתבליח לפתע פתאום בעולמנו ההכרה שלבן או בת הזוג שלנו יש "מישהו אחר" בחיים, ישתחררו אצלנו השדים ששמרנו בתיבת הפנדורה הפנימית מאז ימי ילדותנו. הזעם הכבוש והבלתי מעובד של התינוק הנבגד יצוף ויעלה שוב, ומכאן זה רק עניין תרבותי עד כמה ניתן לזעם שלנו לשטוף בקצף את המציאות. יש מי שיבלעו את הרוק, יעשו פרצוף מריר, יעירו הערה צינית פה ושם, ויחיו לצד בן זוגם עם המרירות הזו לאורך ימים ושנים. יש מי שירקו את הכעס על פניו של האחר, יעשו דרמה גדולה בחיי הזוגיות ויאשימו את בן הזוג שהוא לא באמת אוהב אותם, ויש מי שזה יציף בהם חמת זעם, ויגרום להם לקחת סכין ולעשות מעשה בלתי הפיך.

 

נזקקות לאהבת הזולת

אבל עלינו לשאול בכנות, האם האהבה היא זו הפועלת בנו כשאנו מרגישים נבגדים? האם באמת אהבה היא זו המתלבשת בקנאה, ברגע שמתנפצת אשליית הבלעדיות? כמובן שלא. מה שפועל בנו בעת אשר כזו זה הצורך הנואש באהבה, הנזקקות לאהבת הזולת, שהיא עניין שונה מהאהבה עצמה.

בשפה המקובלת אנחנו מבלבלים תדיר בין אהבה לצורך באהבה. למשל, אנחנו אומרים לרוב "אני אוהב אותך!" כשמה שבאמת אנחנו מרגישים בפנים זה "אני צריך שתאהבי אותי". יש לנו צורך עמוק להרגיש נאהבים, על ידי הורינו, חברינו ואהובינו, וכשהצורך הזה איננו בא על סיפוקו הוא מפעיל אותנו לכיוון של קנאה, זעם, דיכאון, פחדי נטישה ותחושת נבגדות.

 

מבנה המציאות ה"בוגדני" (או "אלהים אשם!").

כפי שלימדוני מורי ורבותי, החכמים בחכמת האהבה, עולמנו בנוי באופן אינהרנטי כך שהאהבה תוליך אותנו, במוקדם או במאוחר, לתחושות של אכזבה ונבגדות. זהו מבנה פנימי במציאות, ולא לחינם הוא קיים, אלא לכוונה עליונה של התפתחות התודעה: כל מערכת יחסים שתהיה לנו עם אדם אחר חייבת להתרסק, ולו באופן פנימי, וזאת כדי לעורר אותנו להכרה בטבענו העמוק והאמיתי ביותר. הטבע שבו אנו עצמנו בוגדים ללא הרף, עד להתעוררות התודעה.

אפרט: כל מערכת יחסים, ובפרט של אהבה, בנויה על השלכות (Projections). אם אני גבר הטרוסקסואלי, יש בתוכי דימוי פנימי של אהובה אידיאלית, ארכיטיפית ומופלאה. את הדימוי הזה אינני פוגש באופן ישיר. אני מקרין אותו כלפי חוץ, וכאשר מתייצבת מול המקרן שלי אישה שיכולה להוות מסך להקרנה שלי – פתאום אני רואה את התמונה! ואז אני מרגיש כאילו תמיד הכרתי אותה (כי זה נכון, את מה שאני רואה תמיד הכרתי, בתוכי היא היתה קיימת מאז ומעולם). אותו דבר קורה כמובן לאישה כלפי גבר, ולאוהבים חד מיניים זה כלפי זה, וכדומה. במוקדם או במאוחר האשליה תתחיל להתפוגג. במוקדם או במאוחר כל אהבה תוליך אותנו הישר אל מסדרונות האכזבה ואל תחושות הנבגדות. זה הכרחי, וזה לטובה. לא רק שההקרנה של ההשלכות שלנו תתפוגג, אלא שבמקביל נגלה שלבן או בת הזוג שלנו יש מוקד עניין אחר, שאיננו אנו. משהו במערכת היחסים תמיד יביא אותנו חזרה למצב הבלתי מסופק בעליל של הקיום האנושי. הסיבה לכך היא שמי שבאמת "בוגד" בנו זה לא ה"אחר" אלא אנחנו עצמנו, ואת הבגידה הזו שומה עלינו לרפא.

 

הבגידה שלי בעצמי

נוכחתי בזה כבר פעמים רבות. כשאנחנו קולטים שמי שבגד בנו זה קודם כל אנחנו עצמנו, זהו שוק למערכת. שוק חיובי. פתאום נגמרים הסיפורים האחרים. פתאום מתחוור לנו שבעצם אף אדם, זולת עצמנו, לא יכול היה מעולם למלא את הדרישות שהצבנו לו, כי מה שבאמת בקשנו ממנו זה את מה שרק אנחנו יכולים לתת לעצמנו, וכשאנחנו מעניקים זאת לעצמנו – כל שאר הסיפורים נושרים.

כשגבר פונה פנימה ומגלה את האישה הפנימית שבו, שחיכתה שם לקצת תשומת לב כבר הרבה שנים… כשאישה פונה פנימה ומגלה את הגבר הפנימי שלה, שהוא ורק הוא נמצא שם עבורה תמיד, אבל היא חיפשה אותו אצל אחרים, וזעמה עליהם כשהם לא מילאו את התפקיד במלאות… כשנעשית הפניה הזו פנימה, הלב נפתח והתודעה משחררת את הסיפורים הקורבניים שהיא היתה עסוקה בהם עד כה.

הבגידה העצמית היא קדומה מאד. באותו הרגע שבו אנחנו סוברים שעלינו לקבל אהבה מבחוץ אנחנו מתחילים לבגוד בעצמנו. יתכן שזה קורה בשלבי הינקות הקדומים ואולי אף לפני ההתגלמות שלנו בבשר. קיימת נקודה בה אנו מפנים עורף לטבענו העמוק ביותר, שהוא התגלמות האהבה והחופש באופן מוחלט, ומנסים למצוא ולינוק את האהבה הזו מבחוץ.

הבגידה הזו היא אכן חלק מסיפור הקיום שלנו כבני אדם במציאות הזו, אבל החלק השני של הסיפור קשור ליכולתנו להתעורר ולשוב. לשוב למי שאנחנו, לשוב למרכז הוויתנו, לשוב בתשובה שלימה, "לשוב למקום" (בלשונו של ספר יצירה), לשוב לאלהים, שמעולם לא עזבה. אנחנו היינו אלו שהפננו עורף.

 

ומה עם האגו?

כשאני אומר שטבענו העמוק ביותר הוא התגלמות האהבה והחופש, לא נעלם מעיני שטבע האגו האנושי איננו אהבה וחופש כלל וכלל. אלא שהאגו שלנו איננו טבענו העמוק והאמיתי. האישיות כולה, על רבדי האגו, האיד והסופר-אגו שלה, אינה אלא סוג של "גוף נפשי", שבתוכו מלובשת סוג של נשמה אלהית. הנשמה הזו יש לה זהות, אך הזהות הזו איננה האישיות החולפת שלנו. הנשמה היא זו ש"מתגלגלת" מגלגול אחד לאחר, מתפצלת, לפעמים מתאחדת מחדש, אך אין היא אלא "ניצוץ" מהאש הגדולה. חלקיק אור שנבדל מהמקור. עמוק יותר מכך, גם אותה נשמה אינה אלא לבוש, סוג של "גוף נשמתי", המכסה על המקור שממנה באה.

אף על פי שהיא מרגישה נטושה ומחפשת אחר המקור ממנו באה, כגמל צמא במדבר אינסופי, מעולם לא עזב המקור אותה. הוא נוכח בכל, ואין עוד מלבדו. אותו מקור, אין מילים שיוכלו לתארו, והשתיקה יפה לו, בבחינת "ולך דומיה תהילה". אף על פי כן המילים הקרובות ביותר, המתארות את התחושות הקרובות ביותר למהותו של המקור ממנו כולנו באים הם אהבה אינסופית, חופש אינסופי ותבונה אינסופית.

 

זו לא תיאוריה. זה מעשי

הדברים אותם כתבתי כאן אינם תיאוריה בעלמא. אלו הם דברים הכרחיים לעבודה פנימית, שהינה אפשרית. זו עבודה שרבים בעולם עשו עם עצמם, והפכו את חייהם מחיים של אדם צמא ונזקק, המבקש ללא הרף אהבה ואישור מאחרים, לחיים של מישהו שיודע את עצמו כאהבה, ואין הוא זקוק עוד להיות נאהב על ידי אחרים כדי להיות מאושר ושלם עם עצמו.

 

האם אדם כזה יהיה סגור בתוך עצמו?

דמיינו רגע אדם שאינו זקוק לאהבת האחרים כדי להרגיש אהוב ושלם. הוא אוהב את עצמו, הוא יודע את עצמו כמהות האהבה ונהנה מהיותו. אדם כזה יכול פשוט לאהוב את האחר, מבלי לתלות את אהבתו אל האחר בקבלת האהבה מהזולת. אדם כזה לא יהיה קנאי. הוא יהיה מפרגן. הוא לא ינסה לשלוט בחיי הסובבים אותו על ידי מניפולציות רגשיות "בשם האהבה" כביכול. הוא פשוט יאהב, כי מהותו היא אהבה ומהותו היא חירות מוחלטת. הוא יהנה לחלוק את אהבתו עם אחרים, כשהללו ישמחו לחלוק את אהבתם אתו.

אדם כזה יכול לאהוב, ואהבתו איננה בלעדית. היא חובקת עולם ומלואו. הוא אוהב, זו מהותו. הוא אוהב והוא חופשי. הוא חופשי להיות אדם אוהב. הוא איננו מפחד לאהוב, שמא לא יאהבו אותו. הוא נדיב באהבתו ונוכח בה. האנשים שסביבו ינסו כמובן לנכס אותו ואת אהבתו לעצמם. הם ינסו להפוך את אהבתו לרכושם הפרטי, אך ללא הצלחה מרובה, כי גם אם יאיימו עליו בצורות שונות של חוסר אהבה, דבר לא יזיז אותו מיכולתו לאהוב אותם. הוא אינו נזקק לקבל מהם את אהבתם כדי לאהוב אותם. הם יכולים כמובן לגרום לו לצער ולכאב, הוא הרי אדם, אבל לא ניתן יהיה לשלוט בו על ידי הצער. הוא אינו נפעל על ידי דרמות וקורבניות.

אז מה האהבה כן דורשת? – היא דורשת נוכחות מלאה. זה הכל.

כשאני אוהב מישהי ואני נמצא איתה אני נוכח איתה, עד כמה שניתן במאת האחוזים. האהבה יוצרת איכות. פיזור הדעת לא מאפשר לנו לבנות גשר רגשי עליו יכולה האהבה לזרום. מה שאנשים חושבים זה שאם אישה אוהבת גבר אחר בנוסף ל"בעלה" היא אוהבת פחות את בן זוגה. ואני שואל: האם הורים לכמה ילדים אוהבים כל אחד מהילדים פחות? כל הורה יודע בפשטות שיש בו אהבה לכל ילד וילדה, ולכל אחד מהם באופן יחודי ואחר. האהבה במובן הזה דומה ללהבה: נר אחד מדליק נר אחר והראשון לעולם איננו חסר.

מה שדומה למים, שכששופכים אותם מכד אחד לכד השני חסרים מים בכד הראשון, זה הזמן. ממד הזמן מוגבל הוא, וכאשר אנו מבלים זמן איכות עם ילד אחד, או אהובה אחת, הזמן הזה מוקדש לכך ולא לדבר או לאדם אחר. אבל אין לזה דבר עם האהבה עצמה.

אז האם האהבה דורשת בלעדיות? לא ולא. אין זה כי אם חוסר היכולת שלנו לאהוב את עצמנו באמת  שתובע במפגיע וברקיעות רגלים של ילד בן שלוש את הבלעדיות על אהבת אהובינו.

זהו ילד תובעני שבתוכנו שמבכה על בגידת אמו. לכאורה זה לא נורא, אבל כשהילד הזה חמוש בנשק הוא עלול להיות גם מסוכן. אנשים רבים מידי קיפחו את חייהם בשם התביעה לבלעדיות על אהבת האחר. האם לא נתעורר?

הילד הקטן הזה, או הילדה הקטנה והפגועה הזו שבתוכנו, חמושים כיום גם במילים, ונהנים מגיבוי חברתי גורף של חברה מונוגמית שלמה העומדת מאחוריהם. הם מטיחים באהוביהם מילים מושחזות ואכזריות, בשם בקשת הבלעדיות באהבה. האם לא נתעורר לגלות שלא האהבה היא המדברת מגרונם של הקנאים?

הילד הסיני השני

עלינו לשחרר את האהבה מהשקר הזה שאל תוכו גדלנו כולנו. קל לדמיין שבסין, בה מותר להורים להוליד רק ילד אחד, יצמחו בקרוב דורות של אנשים שיראו בהבאת שנים או שלושה ילדים לעולם מעשה שלא יעשה מבחינה מוסרית. הם יאמינו ש"אהבת הורים לילדם דורשת בלעדיות" כשם שמשוכנעים בכך כל מי שגדל על ברכי החברה המונוגמית (מלאת הבגידות והשקרים).

עלינו להשתחרר מהעיוות המושגי הזה ולומר באופן ברור, האהבה איננה דורשת בלעדיות. היא מבקשת רק נוכחות מלאה של הלב, כי זה טבעה. והלב? הוא יכול לאהוב יותר מאדם אחד באופן אמיתי ועמוק, אך רק אם יאהב את עצמו תחילה.

כשנפסיק לבגוד בעצמנו, נוכל להיות נוכחים לגמרי באהבה. מניפולציות של אשמה ופחד לא יפעילו אותנו עוד. החירות שלנו להיות מי שאנחנו – יצורים אוהבים וכנים – תאפשר לנו להיות נוכחים במלאות בכל מקום בו נהיה. אם יש משהו שצריך לימוד ותרגול בחיי האהבה – זה זה.

9 תגובות
  1. מיכה
    מיכה says:

    שפינוזה אמר שתיאוריה שמתאימה לצרכים ולמאוויים שלנו חשודה בכך שאינה מתארת את המציאות אלא צרכים ואינטרסים בני חלוף.
    התיאוריה שלך, אהד, היא כל כך יפה, כל כך מנחמת – שהיא בודאי שגויה
    מיכה

  2. דריה
    דריה says:

    אוהד יקירי,
    אני קוראת את המאמר הזה ועולות בי תחושות שונות. מצד אחד ברור לי לחלוטין שהאהבה אינה דורשת בלעדיות. אהבה היא הכח המחבר. היא מחברת -כל מה שמוכן להתחבר. יש גם חופש. חופש כמו שאני תופסת אותו הוא כח שמפזר. כמו כן ברור לי מאוד שהאהבה מתחילה בתוכי. באיחוי הפנימי בי- בין הילדה והבוגרת, בין הנקבי והזכרי. אני גם מסכימה שהאידיאה של אהבה חד חד ערכית היא תרבותית. אני גם רואה מנסיוני שהמשאבים הם מוגבלים. של זמן, של מרחב, של רגש. בתוך כל זה עדיין אני רואה את היופי ואת הערך שביצירת מרחב זוגי שיש בו אמון, שקיפות וזמן להתפתח ביחד. אם כל אחד עשה מספיק עבודה בתוך עצמו כדי להיפתח לאחר, ומספיק עבודה עם אחד או אחת אחרים ויחד הרחיבו את מעגל האהבה, הם יכולים להתחיל להיפתח לאהבה ולעבודה עם עוד אחרים. זהו מעגל של התפתחות. אבולוציה. תודה שאתה מביא את החזון הזה לעולם. אני מחוברת אליו. אני גם רואה את הדרך הארוכה שהאנושות צריכה לעבור כדי להיות שם. לא מאמינה באידיאות בעניין הזה. מאמינה בפתיחה של הראש לאפשרויות נוספות. מאמינה בהתנסות חוקרת ובאחריות אישית על חיי. בעיני , לא כל רצון בחיבור אמת בלעדי עם אדם אחר הוא תוצר של טראומה מילדות, ולא כל רצון להתחבר עם אנשים אחרים הוא תוצר של נאורות רוחנית ורגשית. צועדת אתך בדרך היפה והמאתגרת של האהבה . תודה עליך, דריה

  3. גלית
    גלית says:

    חביב, אך גם לאחר חקר עמוק וחיפוש כנות אמתית ביחסים פוליאמוריים, מצאתי בעיקר פחד ממחויבות ומנוכחות… מלאה.

  4. מירב הודיה
    מירב הודיה says:

    תודה, מאמר מקסים. בדיוק אתמול היתה לי שיחה עם בחור שטען ש"מערכות יחסים זה רק אינטרסים". אני טענתי שזה נכון כל עוד פועלים מהאגו ולא מה"אני העליון". אולי אתה תצליח לשכנע יותר ממני..בכל מיקרה גם אני רואה בחיי שהתאוריה יפה המציאות הרבה פחות..אז יש לנו לאן לגדול, איזה מזל!

  5. תמר פלג
    תמר פלג says:

    קטונטי מלהגיב… אני מאד אוהבת לקרוא את דבריך שכתובים באופן בהיר וקוראים תיגר על פרות קדושות. זה מעורר למחשבה וליצירתיות.
    התיאוריה שבנית נשמעת מאד יפה , מאד מושכלת, מרחיבת דעת ופותחת אופקים. אם להתמקד בצד הפסיכולוגי של התיאוריה שלך חסר לי נדבך נוסף או שאלה נוספת שלא שאלת: למה התינוק כל כך זקוק לאהבה של אימו ורוצה את הבלעדיות עליה? אולי כי במוח העתיק שלו אם הוא לא יקבל את האהבה הזו- לעצמו-עולה בו חרדת המוות. וחרדת המוות היא זו שאולי מעירה את הצורך לאהבה הבלעדית.
    אשר לתיאוריה שיש בתוכנו את הגבר או האשה הפנימיים שיכולים להעניק לנו את אותה אהבה ושאם נדע לפתח זאת בפנימיותנו נשתחרר מהצורך לקבל אהבה מבחוץ- זה נשמע לי יותר מידי תיאורטי. לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". גם הקב"ה יצר את אדם עם בת זוג אחת. תמר

    • אזרחי אוהד
      אזרחי אוהד says:

      תודה תמר. אכן נקודה להרחיב עליה – מדוע הצורך הזה טבוע בנפש התינוק, וכמובן שזה קשור בדחפים השרדותיים (כך זה גם מרגיש כשמתבגרים – כאילו "אני אמות אם היא לא אוהבת רק אותי..", ולכן זה מגיע פעמים רבות לרצח!).

      על הנקודה של הגבר והאישה הפנימיים – צריך להרחיב. זה לא תיאורטי – זה מעשי ואנחנו מתרגלים זאת כל הזמן בסמינרים של ISTA

      ועל הקב"ה – נו – אם הולכים לשם – אז הרי מההתחלה יש לנו רביעיה: אדם ולילית חוה והנחש… זו הגרסה הבלתי מצונזרת. הגרסה של אדם וחוה לבד – זו גרסה לילדים…. 🙂

התגובות סגורות.