עיגולים ויושר – על שורשי ההבדל שבין גברים ונשים

לאחר ניסיונות נואשים להבין זה את זה, מגיעים גברים רבים למסקנה שהנשים הן יצור שונה. יצור שמדבר בשפה שונה מהם וחושב לגמרי אחרת מהגבר. בין אם יש בכך התניה חברתית גרידא ובין אם יש בכך משהו מולד, מה שברור זה שגברים ונשים חושבים על העולם ועל עצמם באפיקים שונים. גם החכם התלמודי עוּלָא סבר כך. בתלמוד הוא אומר זאת וקובע: "נשים עַם בפני עצמן הן"[1].

אלת היופי

אלת היופי

בעשור האחרון התפרסמו מאד ספריו של ד"ר ג'ון גריי "גברים ממאדים, נשים מנוגה" שטענו שלא רק שנשים וגברים הם בני "עמים" אחרים, אלא שהם ממש כמו נציגי ציוויליזציות מפלנטות שונות. גברים מדברים ב"שפת מאדים" ומצפים שנשים יקלטו את המסר החד משמעי, הרי זה פשוט, לא? והנשים משוחחות להן בשפה הרב ממדית של וונוס, ומצפות שגברים יבינו למה הן באמת מתכוונות כשהן כאילו מדברות על משהו, וזה לא עובד.

האם יש הבדל?

אז האם נשים וגברים הם באמת "יצורים אחרים", בני אדם בעלי מהויות שונות, או שלא? התנועה הפמיניסטית בגרסתה הישנה ניסתה לטעון בלהט כי אין מהות נפשית שונה לגברים ולנשים. כולנו בני אדם בעלי נפש שווה, והשוני הנפשי בין נשים וגברים הוא שוני נרכש, כלומר פרי של חינוך והתניה תרבותית בלבד. הלכך, טענו הפמיניסטיות, נשים יכולות להשתלב במקצועות ובתפקידים שבאופן מסורתי גברים בלבד עסקו בהם, ובהצלחה לא פחותה.

טענותיהן של הפמיניסטיות הוכחו לעתים כנכונות עד מאד – בפרט בתחום הלימודי והתעסוקתי. התגלה שאכן נשים יכולות לנהל חברות ענק, להיות חוקרות מובילות במדעים מדויקים או טייסות קרב מוצלחות. התגלה גם שגברים יכולים להיות מאושרים לפעמים כאשר בת זוגם יוצאת לעבודה והם דווקא אלו שנשארים בבית לבשל, לנקות ולגדל את הילדים. המהפכה הפמיניסטית השיגה הישג עצום בתחום שיוויון ההזדמנויות החברתיות, שצריך, אכן, להיות פתוח לכל ובלתי מונחה על ידי דעות קדומות אודות מה שנשים או גברים יכולים או צריכים לעשות.

אבל יחד עם זאת התברר במהלך מאה השנים האחרונות, בהן מתחוללת המהפכה, כי למרות הכל לנשים יש הסתכלות אחרת על המציאות, דרכי שיפוט אחרות ודרכי תגובה שונות. אפילו ניהול חברה עסקית יתבצע אחרת, בדרך כלל, אם אישה היא זו שתבצע אותו או גבר. החוקרת קרול גיליגן כתבה על כך את ספרה הידוע "בקול שונה"[2], בו היא קוראת להכיר בכך כי למרות שזכויותיהם וחובותיהם של שני המגדרים צריכים להיות שווים לחלוטין בחברה מתוקנת, עם כל זאת קיים קול שונה לאישה, וצריך להכיר בו ולתת לו מקום. הפמיניזם המסורתי ניסה למחוק את סממני הנשיות הללו ולגרום לאישה "ללבוש את המכנסיים" בבית, אבל בכך הוא גרם גם להדחקה רבה של איכויות יחודיות המאפיינות את נפש האישה.

מחקרים רבים ניסו לגלות את הבסיס הביולוגי המולד להבדלים שבין נשים וגברים, אך עד כה לא נמצא כל בסיס עובדתי לכך. היו חוקרים, דוגמת פרויד ולקאן שביססו את ההבדל במערך הנפש של גברים ונשים על ההכרה הנפקחת אצל הילד או הילדה אל הבדלים שבין אברי המין הזכריים והנשיים שאותם הם נושאים על גופם. הכרה זו מעצבת את התודעה העצמית, את הזהות המינית ואחר כך גם את ההתנהגות הבוגרת. לתיאוריות אלו קמו מתנגדים רבים ולמעשה למרות שלחוקרים קשה לסכם ולומר אם באמת יש בסיס מולד להבדלי ההתנהגות והחשיבה בין המינים, מה שברור הוא שמחקרים חברתיים רבים מצביעים על כך שלמרות שאיננו בטוחים במקורם של הבדלים אלו – מכל מקום ההבדלים ההתנהגותיים אכן קיימים והם שאחראים לסטריאוטיפים הקשורים לנושא. גילגן טענה בספרה כי לא רק שקיים הבדל מחשבתי והתנהגותי, אלא שההסתכלות הנשית השונה יש בה כדי לתרום רבות להתפתחות גבוהה יותר של החברה ועל כן חשוב להכיר בה ולתת לה מקום שווה במרחב החברתי.

במאמר זה לא נבוא כמובן לסכם את דעות החוקרים בנושא, ספרות רבה כבר נכתבה על כך. מטרתו של מאמר זה היא לדון מנקודת המבט הקבלית על שורשי ההבדלים שבין נשים וגברים. הקבלה מניחה כי אכן קיימים הבדלים רוחניים ונפשיים בין המגדרים, והם נובעים מאיכויות שאינן אנושיות בלבד, אלא אלו הן איכויות-יסוד של הבריאה כולה.

אולם היות ומקור הבריאה על פי הקבלה הוא באחדות הפשוטה, הנושאת בתוכה את כל ההפכים, הרי שמסקנת הקבלה איננה שאנו יצורים בני תרבויות רוחניות שונות המנסים לשוא לשוחח זה עם זה, אלא להיפך: מקור השְׁנִיוּת, שאותה אנו חווים בעולם כפיצול שבין הזכרי והנקבי, הוא באחד הגדול, ולכן יש מקום ויש אפשרות ויש קדושה בחיבור שבין גברים ונשים. כשהאישה והגבר זוכים להתחבר ביניהם חיבור של אמת, הם מתעלים אל מעבר לחזיון השניות, ונוגעים באחדות הפשוטה. גברים ונשים יכולים אכן להתחבר ביניהם חיבור אמיתי, חיבור עמוק, חיבור שיקח אותם אל מעבר לחלקיות אותה הם חוווים כשהם חיים נעולים בתוך דפוסי המגדר שלהם.

יש מי שיסבור כי על מנת לגעת באחדות הזו על הגבר והאישה למזער את ההבדלים שביניהם – ולא היא! חיבור אנרגטי בין הפכים מתקיים בעולמנו לא על ידי נטרול הקוטביות שבין ההפכים אלא על ידי העצמתה. ממש כשם שהמשיכה בין הקוטב החיובי והקוטב השלילי במגנט גדולה יותר ככל שהקטבים טעונים באנרגיה מקוטבת יותר, כך הדבר גם בהקשר בו אנו דנים. לכן הכרת ההבדלים שבין הזכרי והנקבי בעולם איננה משרתת את הפירוד ביניהם אלא דווקא את היכולת והסיכוי להתחבר חיבור עוצמתי יותר – אם יודעים כיצד להשתמש בהבדלים אלו כדי ליצור תשוקה וליצור חיבור, ולא כדי ליצור ניכור, חוסר הבנה ופירוד חלילה.

ולכן, ענינו של מאמר זה הוא להבהיר מעט את ההבדלים בין המגדרים כפי שהם נראים בעיני חכמת הקבלה, ולפתוח צהר קטן אל רמת החיבור הגבוהה האפשרית ביניהם, רמה שאליה התיחסו חז"ל כגילוי אלהות המתרחש בתוך הזוגיות האנושית.

אדמה ושמים

"כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל. כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו:" (ישעיה נ"ה)

לפעמים הכי קל לבטא דברים בשפת הסמלים הקדומה. הקדמונים היו עושים שימוש בשפת המיתוס והסמל, והיו אומרים שהגבר הוא כמו השמים והאישה היא כמו האדמה. בזה, בעצם, הם כבר אמרו הכל. כל השאר – למען האמת – פירוש הוא.

בציטוט שהובא לעיל אומר הנביא ישעיהו את הדברים: הגשם יורד מן השמים אל הארץ ומפרה את האדמה, כמו זרע הזכר זורם אל הנקבה וגורם לה להוליד. הקדמונים ידעו את שפת המיתוס. הם ידעו אותה מתוך נפשם, כי שפת המיתוס היא שפת הסמלים של הנפש והיא שפת החלום. מבחינת עולם הדימויים של הנביא ישעיהו – דבר האלהים דומה לגשם, שדומה לזרע, והמציאות בה פועל דבר האל היא כמו האדמה, כמו האישה. המציאות מתעברת מהזרע של דבר האלהים, כמו אישה המתעברת מזרע אהובה, כמו האדמה הקולטת אל תוכה את הגשם, ומולידה ממנו תולדות. הנקבה היא כמו האדמה; הזכר הוא כמו השמים.

אדמה, שמיים ואהבה

אדמה, שמיים ואהבה

שפה של דימויים היא שפה טובה מאד לדיבור על הדברים הללו, כי היא איננה שפה מדעית ואף איננה מתיימרת כלל להיות כזו. שפת דימויים, או שפת סמלים, מעלה תמונות בעלות פוטנטיות רבה בנפש, מקשרת ביניהן ועל ידי כך יוצרת תובנות פסיכולוגיות עמוקות. שפת הסמלים היא השפה של הרובד הלא מודע בנפש, והיא גם שפת החלום – כפי שכבר חשף הפסיכולוג קארל גוסטב יונג במחקריו. יונג אמר כי "החלום הוא המיתוס של היחיד, והמיתוס הוא החלום של השבט". שניהם משתמשים באותו עולם דימויים, באותם סמלים, כדי לתאר מציאויות שעלולות לחמוק מאתנו כשננסה לתאר אותן בתיאורים מדוקדקים, ללא שימוש בסמל. גם אם גידלנו לנו מוח לוגי מפותח, עדיין שפת הדימויים והסמלים הינה משמעותית ביותר עבורנו, והדימויים העולים ממנה חזקים מאד. שפת המיסטיקה, שפת הקבלה, גם היא שפת סמלים, שפת דימויים, שפת המשלים – שפת הרובד הלא מודע, או העל-מודע, שבנפשנו.

שפת המיתוס והלא-נודע היא השפה שיוסף למד בבית הסוהר של פרעה, שם פתר את חלומות שר המשקים ושר האופים, ולכן אומר הפסוק בתהילים (פרק פ"א): "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע". יוסף למד בכלא את שפת-לא-ידעתי[3], כי זו שפה שכדי ללמוד אותה צריך להתבונן הרבה פנימה, וזה מה שעושים ממילא אם מנצלים נכון את הישיבה ההמושכת בבור הכלא. בשפה הזו הזכר דומה לשמים והנקבה דומה לאדמה, הזכר דומה לקו הישר והנקבה דומה לעיגול, הנקבה דומה למעמקי האוקיאנוס והזכר דומה ליבשה, ועוד ועוד דימויים ומשלים וסמלים.

מסופר במסורת חב"ד כי מייסד התנועה, רבי שניאור זלמן מליאדי, הידוע גם כ"בעל התניא", אמר לאשתו שאת הפסוק בבראשית (ג, טז) האומר "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּך" אין להבין כפשוטו. אין מדובר בו על ממשלתו של האיש על האישה, לא בדפוסי שליטה עסקינן כאן, אלא בדבר אחר לגמרי. והוא ימשול בך, אמר רבי שניאור זלמן לאשתו, משמעותו שהאיש ימשול משלים העושים שימוש בדמות האישה.

נפש הגבר משתמשת בדימויי האישה כמשל וכסמל, ואז הוא רואה בה אימא אדמה, את השכינה, האלה הגדולה, או אהובה נצחית ומיסתורית שלעולם לא יעמוד על סודה, כמו גם את הרחם שממנו הוא בא ואליו תמיד הוא שב וחוזר.

הוא רואה בה את הראשית ואת האחרית, את הרחם ואת הקבר, ולכן הוא רואה בה גם את הבשורה וגם את האיום, את פריחת האביב אך גם את זו שבסופו של דבר תאחז בו ותעכל את גופתו אל רגבי אדמתה. הוא רואה בה גם את הפיתוי, את אבדן הדעת ואת האימה מאבדן החירות בכלא קירות רחמה, במחנק חיבוקה האוהב.

האישה עליה מדברים המיסטיקנים איננה האישה הקונקרטית דווקא, אלא האישה של הסמל והמשל. זו האישה המופיעה בחלומות ובחזיונות, של נשים וגברים כאחד. האישה של הקבלה היא סמל הנשי. סמל מורכב ומענין, אך אף אישה קונקרטית איננה סמל ואיננה משל. בעיות רבות נוצרות כשאיננו מודעים לפער שבין הסמל, הארכיטיפ, והמציאות. האישה במציאות הקונקרטית איננה רק נשית כשם שהגבר איננו רק גברי. בכולנו יש את שניהם – זכריות ונקביות. הכח הזכרי והכח הנקבי קיימים שניהם בכל נקודה במציאות, על פי תורת הקבלה[4], אך למרות זאת ברוב הנשים יש נוכחות עוצמתית יותר לאיכות הנקבית וברוב הגברים נוכחות עוצמתית יותר לאיכות הזכרית, ועל כן אנו מרשים לעצמנו לדבר על גבריות ונשיות, בהכללה גסה, מתוך מודעות לכך שאנו עוסקים בעיקר ברובד המשל והסמל, וכל אדם יעשה את ההתאמות הנכונות לו או לה למציאות האישית הקונקרטית.

אחד הסמלים, או המשלים, החשובים בשפת הקבלה להבנת האיכויות הנקביות והזכריות, הוא הסמל הגדול של העיגולים והיושר. בדברים הבאים נכנס אל מעמקיו ונחקור אותו היטב.

עיגולים ויושר

אין אין סוף

אין אין סוף

א. בסוד יצירת המקום

כדי להבין את הדיון הקבלי של האר"י – רבי יצחק לוריא – בסוד העיגולים והיושר, עלינו להפליג מעט תחילה אל מסתרי ראשית תהליך הבריאה כפי שהוא מופיע בעולם החשיבה הזה, של קבלת האר"י. רק אחר כך, אחרי שנפליג, נוכל לשוב ולעגון שוב בנמל הבית שלנו, בו מתרחש הדיון על הכח הזכרי והכח הנקבי במציאות. אבל תחילה – הבא נמריא:

לפי קבלת האר"י בתחילת הכל היה רק אור אין סוף פשוט בתכלית הפשטות. האור הזה, שאין לו צורה ולא שם ולא מין ולא כל תואר, היה ממלא הכל, הוא היה הכל, ללא גבול ללא ראשית וללא תכלית. במציאות האור האין סופי הזה אין אפשרות לקיומו של שום דבר נפרד. אין מקום למציאות הנבראת להתקיים בתוככי האור הזה, כי היא נמסה אל תוכו מיד ומתבטלת, כמו טיפת מים הנושרת אל תוך האוקיאנוס. המציאות איננה יכולה להתקיים בנפרדותה באור אין סוף, ולכן כדי לברוא מציאות נפרדת, היה הכרח כביכול, בראשית הכל, ליצור מקום פנוי מאותו אור אין סופי, מקום שבו תוכל המציאות הנפרדת להתקיים, כמו טיפה בטיפיותה, מבלי שתאבד את עצמה אל תוך אוקיאנוס האור הגדול.

בשלב הראשון של תהליך הבריאה נוצר מקום שכזה. מקום שבו תוכל להתקיים מציאות נפרדת מבלי להתבטל באור אין סוף. האור כמו נשאב מתוך עצמו אל עצמו, ויצר בתוכו מעין חלל פנוי. כך נוצר מקום לבריאת העולם. זהו סוד "המקום", שהוא כמו הרחם הגדולה המולידה את העולם כולו מתוכה.

במקום הזה יכול להיברא עולם של נבראים נפרדים, בעלי תודעה נפרדת, שאינם רואים עצמם בהכרח כחלק בלתי נפרד מאור אין סוף.

אבל כיצד נוצרה המציאות בתוך המקום הריק? היא נוצרה כתולדה של שני סוגי אורות שהופיעו בתוך החלל הריק הזה, בתוך הרחם של המציאות: אורות בעלי איכות מעגלית ואורות אחרים בעלי איכות קווית. שני סוגי האורות הללו נקראים בשפת הקבלה "עיגולים ויושר"[5]. האורות של העיגולים והיושר הם שיוצרים את המציאות כולה,מרבדיה האלהיים והרוחניים ועד המציאות הגשמית ממש. בכל פרט ופרט במציאות כולה יש אנרגיה מעגלית ואנרגיה קווית, אלא שהללו מופיעים באיזונים ובמינונים שונים[6].

מתוככי האין-סוף בקע קו ישר אל תוך המקום הפנוי, חדר אל תוכו, עבר את נקודת האמצע אך לא יצא מן הצד השני, והחל להזרים אורות אל תוך החלל ולמלא אותו בנוכחות אלהית. הקו הזה, החודר כמו פאלוס אלהי אל תוך הרחם המכילה את המציאות בתוכה, הוא שמגלה בתוך החלל את האורות הקצובים במידתם, לא אור אין סופי, אוקיאני, אלא אורות מדודים, חלקם בעלי איכות קוית, כמוהו, וחלקם בעלי איכות מעגלית, שזוכה גם לחיזוק ותמיכה והדהוד מצד דפנות החלל עצמו, הגובלים באין-סוף, וגם הם מעגליים.
לימוד קבלה

ב. מאפייני המעגל

את האיכות הנקבית בעולם אנחנו רואים כמשתלשלת מהאנרגיה המעגלית שהיתה בתחילת הבריאה, ולכן כדאי לשים לב מה מאפיין את המעגל לעומת הקו הישר. ההגדרה הגיאומטרית של מעגל אומרת שהמעגל הוא צורה סגורה, שכל הנקודות על פני ההיקף שלה שוות במרחקן מנקודת המרכז. מכך נובעת צורת המעגל, שהיא גם חלקה, חסרת פינות וזויות וחובקת את כל מה שנתון בתוכה בנועם. יחד עם זה – ידוע הדבר בעולם התעשיתי המודרני, שהצורה הכי קשה לאריזה היא צורת המעגל. קל לארוז את כל מה שיש בו קוים ישרים, ניתן ליצור סדר בערמה של צורות בעלות קוים ישרים, אבל המעגל הוא כאוטי במובן זה. אי אפשר לארוז ביצים כראוי, וגם לא פירות. כל צורה מעגלים תופסת חלל לעצמה ולא מוכנה להכנע לסדר החברתי שידביק אותה לצורות האחרות ביעילות תעשייתית מרובה.

והנה, כל התכונות הללו הן תכונות נקביות מובהקות – הכלה, נטיה לתפיסה שוויונית, שאיננה היררכית, כאוס מסויים, רכות, וחוסר פינות, כלומר מצב שאין לו התחלה ואין לו סוף. את כל התכונות הללו ניתן לגלות כשהן משתקפות בדרכי ההתנהגות, השיחה והחשיבה של נשים (או של כל מי שמניח לאיכות הנשית להתבטא דרכו). התבוננות מעמיקה יותר בתכונות הללו יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר מהי העבודה הרוחנית הנשית, מהן מעלותיה של הנשיות, שאותם היא יכולה להביא כנתינה מפוארת לעולם כולו ולגבר שלצידה, אך יחד עם זאת ניתן גם להבין טוב יותר מה הן נקודות התורפה, או הקושי, שמביאה איתה הנשיות, וכיצד הגבריות יכולה לפעמים לעזור כאן, אם תביא גם היא את מתנותיה מן הצד השני.

הנשיות היא תודעה של ההווה המוחלט. לתודעה הנשית אין התחלה בעבר או סוף בעתיד. היא יכולה להיכנס למלאות החוויה של הרגע הזה ממש, מכיוון שהיא מעגלית, ולמעגל אין התחלה ואין סוף. המעגל לא חי בתחושה של "דע מאין באת ולאן אתה הולך[7]". תודעה זו של זכרון העבר וכוונה לעתיד היא תודעה זכרית שעוד נדון בה בהמשך בפרוט. אבל המעגל לא בא משום מקום מיוחד ולא הולך לשום מקום. הוא קיים וזורם בתוך עצמו. הוא מחזורי, והתנועה חוזרת וסובבת בו שוב ושוב. בכל נקודה שתבחר ניתן להתחיל, ובכל נקודה לסיים כי אין למעגל התחלה וסוף. לכן הוא קיים לא בעבר ולא בעתיד כי אם ברגע הנוכחי. המעגל קיים במלאות של ההווה.

אמא אדמה

אמא אדמה

הנשי המובהק כשלעצמו איינו עסוק בשאלות של תכלית ומטרה. זו חשיבה גברית. הנשיות עסוקה במלאות של הרגע, יהא אשר יהא טבעו. זו כמובן הנשיות בהתגלמותה. כשאשה מבטאת את טבעה המעגלי היא מתמסרת למלאות של הרגע, של ההוה המוחלט, ללא מחשבה על העבר או העתיד. ללא זיכרונות וללא תוכניות. המעגל חוגג את מלאותו של ההווה המוחלט, ומכיוון שאין לו תכניות "ללכת למקום אחר" כביכול, הוא מבטא את כולו עכשיו, ברגע זה ממש, כאילו אין עוד כל רגע אחר בעולם.

אך יש להבין את הענין הזה לעומק. אנשים רבים מאנשי העידן החדש (שבאופן עקרוני מדגיש מאד את האנרגיה הנשית, כאילו זו הרוחניות הבלעדית), מבינים את ההתמסרות לרגע כאי לקיחת אחריות, ושקיעה בתענוגות ההווה. ואין זה כך. כשהמעגל מתבטא בגדלותו הוא מכיל את הרגע כולו, על כל הבטיו. המלאות של הרגע מכילה לא רק את מה שנוכח מקירוב מקום אלא גם את מה שנוכח באותו רגע בריחוק מקום, הכל קיים בתוך הרגע המלא. רגשותיהם של הקרובים והרחוקים מוכלים במלאות של הרגע. מי שחיה את הרגע בגדלותו לא חושבת אמנם על מה יהיה אחר כך, אבל היא בהחלט חשה בכל מאודה את כל מה שקורה באותו רגע. אם מישהו נפגע באותו רגע ממעשיה, היא חשה זאת ופועלת בהתאם. אישה שמרגישה רק את הקרוב והזמין איננה חיה במלאות של ההווה. כמו איבר חולה בגוף השלם אשר איננו חש בקשר שלו בכל רגע לכל אברי הגוף. למשל – אם הלשון מתענגת על מאכל טעים, אבל המאכל הזה מזיק למכלול של הגוף, הרי שלהכיר במלאות של הרגע עבור הלשון יהיה לחוש את המתיקות האפשרית של המאכל אבל לחוש גם את הרעילות שלו לאברי הגוף האחרים שעמם היא קשור ה ברגע זה ממש. הלשון היא איבר שקשור בכל רגע למכלול של הגוף, וגם האדם קשור בכל רגע לקהילה, למשפחה, לסביבה. לחוש את המלאות של הרגע משמעותו לחוש את כל מה שקורה ברגע הזה, את כל מה שמרגיש הרגע הזה ולפעול מתוך מלאות זו. וככל שהאישה מפותחת יותר בתחום זה כך היא יכולה להרגיש יותר, ולא רק להתמקד בהנאה של ההוה הקרוב, להתנתק ממה שרחוק מן העין, ולהרגיש פחות.

תפיסה גברית לא תחוש את המלאות של ההוה לבדו, אלא תמיד תחוש את ההווה ביחס לציר העבר והעתיד, ותחפש לגלות "מה המטרה של כל זה?". אולם לנשי אין מטרה ולא חשוב בכלל לאן כל זה הולך. זה הווה. זה עכשיו. זה מלא, וזה מספיק.

מבחינת ציר הזמן וההשתנות, התפיסה הזכרית תחפש התפתחות, בעוד התפיסה הנקבית תראה בדברים מחזוריות גדולה. האבולוציה היא משאלה זכרית במהותה, כי הזכר, כמו הקו הישר, מבקש לראות לאן הדברים מתקדמים. הנקבה די לה בכך שיש תנועה, שהמעגל סובב. ההתרחשות כשלעצמה מספקת את המעגל, עצם העובדה שהחיים זורמים, שהמעגל סובב, גם אם הוא שב וחוזר לנקודת ההתחלה, אין בכך כל בעיה מצד התפיסה הנקבית הטהורה, אבל את הקו זה עלול לתסכל עד מאד.

ספר קהלת מבטא לפעמים את התסכול הזה ממצבו המעגלי והמחזורי של העולם הזה:

(ב) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל: (ג) מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (ד) דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת: (ה) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם: (ו) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ: (ז) כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת: (ח) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ: (ט) מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (י) יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ: (יא) אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה: (ספר קהלת פרק א)

במידה רבה המפגש בין האדם והטבע גם הוא מפגש שבין הישר והמעגל, כי העולם הזה בכללותו הוא יותר נשי. המציאות כולה היא הנקבה הגדולה, האם הגדולה, או השכינה – זו ששוכנת בתוך הנבראים. כדור הארץ עגול, הגלקסיה מעגלית, הקוסמוס עגול, והיות וזמן ומרחב הנם היינו-הך גם ממד הזמן באמת הגדולה שלו הינו מעגלי – "מה שהיה הוא שיהיה".

קהלת מבטא בפתיחת ספרו את התסכול האנושי מזה שכל מה שנראה לנו חדש, בעצם "כבר היה לעולמים", את התסכול מכך ש"אין כל חדש תחת השמש", ושבעצם הארץ סובבת, והשמש סובבת והכל מחזורי לעייפה.

אולם העייפות האנושית הזו היא זכרית במהותה, כי את הנשי הטהור כל זה לא מעייף! האדם, במקרה שלנו קהלת, שבא עם צפיות זכריות אל המציאות רוצה להיות נזכר, רוצה שיהיה לו זיכרון, ולכן הוא מתוסכל כשהוא מגלה שבאמת "אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון". אבל את האדמה לא מעייף לסוב על צירה. להיפך – היא חוגגת את זה.

האדמה, הארץ, ובעצם המציאות כולה, בחשיבה הקבלית, היא מעגלית ומחזורית ונשית במהותה. רק התודעה הטהורה (אצל נשים וגברים כאחד) היא בעלת איכות זכרית[8]. הפילוסופים הקדמונים מבית מדרשו של אריסטו כינו זאת "חומר וצורה", וראו ב"צורה" המופשטת, בעיקרון האבסטרקטי של צורה שאיננה אחוזה בחומר, את העקרון הזכרי, בעוד העקרון הנקבי היה החומר, חסר הצורה. כמובן במציאות שלנו חומר וצורה מגיעים תמיד יחד, וכך גם עיגולים ויושר או זכרי ונקבי, אבל האדמה היא יותר חומר מאשר צורה, היא יותר מעגל מאשר קו, ולכן היא חוגגת את מחזוריות הלידה והמוות, אך החגיגה הזו מבעיתה את התודעה האנושית.

הנקבה, הארץ, האדמה, מולידה אותנו מתוך רחמה אל חלל העולם, ובולעת אותנו אל תוכה בסוף ימינו. אנחנו מציבים עליה מונומנטים אדירים, פירמידות, בתי מקדש, אנדרטאות זיכרון, ספינקסים וארמונות, והיא בולעת אותם ברבות הימים אל תוכה חזרה, והכל שב אל העפר ואל האבק ואין זיכרון לאדם ולכל עמלו.

אך יחד עם זאת, כמובן, לא רק תסכול יש במפגש שבין המעגל והקו. עם כל כמה שלגבר חשובה המטרה, חשוב לדעת לאן הוא הולך, בכל זאת הוא היה רוצה להרגיש שהמציאות שווה להיות בה. שהחיים שווים לחיות אותם, שיש יופי שכל רגע יכול להיות מלא. מצד עצמו זה קשה לו לראות זאת, אבל האישה שלצדו יכולה בקלות רבה להמחיש לו לא רק עד כמה המציאות מאיימת אלא גם עד כמה היא יפה, בכל רגע שלה, גם ברגעים הסוערים ביותר, גם סופות הטבע יפות הן, כשאינך מעורב בהן באופן אישי וכשאינך מבקש לשלוט בהן.

עלי מוהר בשירו, שהולחן כה יפה על ידי יוני רכטר, מבטא היטב כיצד רואה הגבר את יופיה של האישה החיה את מלאותו של הרגע החולף:

"שוב היא כאן ושוב הכל מאבד צורה
מבולבלת ויפה היא לא השתנתה…
כי איתה כמו תמיד אין עבר ואין עתיד
רק הרגע החולף לא חוזר, יפה, כואב
והכל פתאום אחר, מסוער יותר,
מהיר יותר, יפה יותר, אחר.
שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה…"

יכולתה של האישה לחיות ברגע יש בה גם מתנה גדולה שהגבר בזכריותו משתוקק לזכות לה. היות ולעקרון הנשי "אין עבר ואין עתיד, רק הרגע החולף, לא חוזר, יפה, כואב", יש באפשרותה של האישה להתחבר אל עומק ההרגשה של הרגע, הרבה יותר מאשר הגבר יכול בכלל להבין.

אחד המורים הגדולים לזוגיות ועבודה רוחנית, ידידנו דויד דֵיִדָה[9], קורא בחיבוריו לאישה להתחבר לעוצמת "הרגש הראשוני"(Primal Emotion) , המיידי, ולתת אותו כמתנה לבן זוגה. הרגש הראשוני שונה מרגש סתם. הרגש הראשוני הוא ספונטני, והוא התחושה המיידית של כל רגע, מבלי לחסום אותו או לעבד אותו. אין מדובר ברגשות שיושבים על תסכול מתמשך, רגשות שנבלמו, נאגרו בנפש דקות ימים או שנים, ויוצאים בפרץ רגשות כל שהוא. בכך אין כל מתנה. מדובר ברגש הספונטני, בחיי השעה הזו, בחיות של הרגע, כפי שהוא ניחש בסנסורים המפותחים כל כך של מי שיש בה איכות נקבית ומוכנה להכיר בה ולחיות אותה.

בקבלה אנחנו מזהים את ספירת המלכות, המייצגת את ה"נוקבא" – הנקבה – עם מה שמכונה "חיי שעה", לעומת מה שמאפיין את ספירת התפארת, הזכר, שהוא היכולת להיות מכוונן לבחינת "חיי עולם"[10].

הגבר, הזכר, איננו מסוגל לדעת את מעמקיו של הרגע החולף. אם הוא אדם מן השורה הרי זה משום שהוא עסוק בזיכרון העבר ובתכניות לעתיד, ואם הוא אדם רוחני הרי זה משום שהוא מתמקד במה שמעבר לחולף ולזמני, בריקות הנצחית, בדממה העליונה שאיננה משתנית. בחיי העולם הזה הגבר עסוק בלהחזיק את ההגה של החיים ובלחפש נתיב נכון להתקדמות. אין לגבר בזכריותו יכולת עמוקה לחוש את הרגש הראשוני. הרגש הראשוני קיים רק בנקודה עצמה, בשניה של הווה. שתי דקות אחר כך זה כבר לא זה. שתי דקות אחר כך מתערבות המחשבות, וההשלכות והציפיות, הרגש הראשוני כבר איננו רגש טהורף איננו הווה טהור. כל מה שהאישה יכולה להגיש לבן זוגה אז זה בלבול גדול של רגשות ופחדים וזיכרונות עבר ושאיפות לעתיד. אך האישה יכולה לפתח את יכולתה הנשית כל ך להרגיש בדיוק רב את מה שקורה בעומק הרגע הנוכחי, ולהגיש זאת כחלקה בזוגיות. לגבר שלה זו תהיה מתנה גדולה. דידה מדמה זאת לנווט של מטוס הטס בחושך, הזקוק לגלאים מדויקים ומהירים שידווחו לו על מיקומו ביחס למציאות שסובבת אותו. אם השעונים יראו לו מה שהיה לפני שתי דקות או יותר, רוב הסיכויים שהוא יתרסק. לאישה יש את היכולת לחוש את ההווה בדיוק רב ולתת אותו כביטוי טהור של הרגע.

אמנם, כדי להיכנס לעומק הרגשי של ההווה זקוקה האישה לבן זוג ראוי, כזה שישחרר אותה מלהחזיק בתפקיד הקווי ויאפשר לה להשתחרר אל האיכות המעגלית שלה, ברגיעה, בטחון ובשכחה גמורה של כל עבר או עתיד.

לכן הנשי קשור בעברית למילה "נשיה", שפרושה שכחה מוחלטת[11]. מה שנופל לתהום הנשיה לעולם לא שב משם. הזכרי קשור לזיכרון, והנשי לנשיה, כי זו מעלתה של הנשיות בגדולתה, שאן לה מה לזכור ואין היא עוסקת במה שהיה או במה שיהיה, רק במלאות הגדולה של ההווה הנצחי, כי אין לה התחלה ולא סוף, ולכן מה שיש לה זה רק הרגע החולף, רק "חיי שעה", והיא יכולה לשכוח בשכחה גדולה וקדושה את כל השאלות הגדולות של התוכניות החשובות של החיים, ולהתמסר לאלהות שמופיעה ממש עכשיו. ברגע זה ממש.

כולנו באנו אל העולם מתוך רחם של אישה, וכולנו יודעים זאת עמוק בתוך הלא מודע שלנו, ואל המקום שממנו באנו אנו מבקשים לשוב. כולנו חיים בתוך מקום, בתוך מרחב, אבל לא תמיד אנחנו מרגישים מוכלים.

לעתים אנו מרגישים אבודים, ללא מקום, ללא הכלה. המקום שהכיל אותנו היטב זכור לנו בעומק נפשנו – רחם האם הגדולה, ואנחנו שואפים למצוא אותו מחדש, ובפרט בזמנים של שינוי והתהוות מחודשת. בכל פעם שיסודות קיומנו מתערערים, שמשהו לא קורה כמו תמיד, ששינוי מתקרב לחיינו, אנחנו מחפשים מקום מוגן שבו יוכל השינוי להתרחש ללא איום, כמו שגדלנו ועברנו טרנספורמציה של התפתחות בתוך רחם האם.

יכולתה המופלאה של האם היא היכולת לפנות מקום בתוככי עצמה לזולת. הרחם הוא מקום חלול, שמאפשר לוולד לחיות בתוכו, בעולמו שלו, והרחם עבורו הוא העולם כולו.

אפרים אלימלך אורבך, בספרו המונומנטאלי "חז"ל אמונות ודעות", הראה כי עוד הרבה לפני שנהגו בני עמנו לקרוא לאלהים בכינוי "הקדוש-ברוך-הוא", נהגו קדמוננו להשתמש בכינוי "המקום" כדי לכנות בו את אלהים. בקבלת האר"י אנו לומדים, כאמור לעיל, כי הצעד הראשון של ההויה האלהית לקראת בריאת העולם היה פינוי מקום חלול עבור הבריאה, כשם שהאם יוצרת מקום לוולד להתהוות בתוכה. המקום האלהי הזה הוא רחמה של השכינה העליונה[12]. העולם נוצר בתוך המקום הקדוש הזה, שעליו נאמר בחז"ל "הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו[13]". המקום הוא הרחם והרחם הוא המקום, ואכן אחד מהכינויים המעניינים בלשון חכמינו ז"ל לאיבר המין הנשי הוא "אותו מקום"[14]. איבר המין הנשי נקרא "מקום" ואילו איבר המין הזכרי נקרא "אמה", ואמה היא בראש הראשונה אמת-מידה. הכח הזכרי מודד ושופט הכל לפי אמת המידה שלו, והנשי, בטהרתו, איננו מודד אלא מכיל.

האישה מכילה הכל בתוכה, יש לה מקום פנימי. יש לה עולם פנימי. כל ילדה יודעת זאת מתוך גופה שלה – יש לה מקום בפנים – ועם זה היא גדלה ומתפתחת. היא לוקחת את העולם פנימה. ילד לא יודע דברים כאלו אודות עצמו. לכן לוקח לגברים זמן רב לגלות שיש להם עולם פנימי. הגבר, מטבע בריאתו, בולט קדימה, הולך לאיזשהו מקום, כמו חץ. "כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים". *.

כמו חץ שנורה ללא מטרה, כך נראה לפעמים גם הגבר אבוד בעולם, כשהוא רץ קדימה, שואף, הולך לאיזשהו מקום, אבל הוא לא יודע לאן, כי הוא אבוד. הוא נבוך. אין לו מטרה ואין לו כיוון. אלו היסורים הגדולים של הגבר בגבריותו, ועל היסורים הללו הוא מנסה לחפות בכל מיני עיסוקים וענינים שיסיחו את דעתו מן הסבל הגדול שכרוך בהליכה לשום מקום. הזכר מודד הכל באמת-המידה שבידו[15], ובוחן כל הזמן אם ישנה איזושהי התקדמות על פני הציר האמיתי או הדמיוני שאותו הציב לעצמו. אבל לא כך הנקבה. היא עצמה המקום, ולכן היא לא הולכת לשום מקום. היא רוצה שיכירו בה בתור המקום, שהחץ המחפש מטרה יזהה אותה, יתארך ויתמקד, היא מחפשת להיות מקום, והיא מרגישה טוב כשהיא מתמלאת ומכילה.

יחד עם זאת, הצד השני של מטבע ההכלה האין סופית הוא חוסר היכולת להפסיק להכיל. לפעמים צריך לדעת להפסיק להכיל – כמו למשל בעת הלידה… בכל פעם שצריך לדחוף משהו אל העולם יש מקום להפסיק לתת לו מקום בתוכך ולשלח אותו, לפעמים בעל כרחו, אל עתידו. הנשי הטהור לא מסוגל לכך, ולכן כדי ללדת מגייסת האישה את הכחות הזכריים שבה, שרק הם מאפשרים לה לדחוף את העובר החוצה.

הזוהר טווה סיפור מיתי שבו האיילה – המסמלת את הנקבה הארכיטיפית – רחמה צר והיא איננה מסוגלת לשחרר את הוולד. היא מכילה אותו ללא סוף. ולכן הקב"ה מזמן לה נחש – סמל פאלי מובהק – המכיש את פתחי רחמה וגורם לה ללדת את העופר. המים הרבים המשתחררים באותה עת מרחמה מרווים את כל חיות השדה השותות בהם בצמאון.

כשם שיש טיפוסים שרוצים תמיד לתת מקום, כך יש גם טיפוסים אחרים בעולם שתמיד מחפשים מקום שיכיל אותם, שיעטוף אותם ללא קץ, טיפוסים שמחפשים לחזור אל הרחם. שני אלו יכולים להועיל במידה מסוימת זה לזה, אך כשהדבר עובר את המידה הם מתחילים להזיק לעצמם בגלל ההכלה הבלתי נכונה. כמו אם שצריכה כבר ללדת, אבל העובר לא רוצה לצאת והיא לא מסוגלת לדחוף. שניהם ניזוקים מכך. יש כאן צורך בכח זכרי, שזוכר את הכיוון, ואת המטרה, וכשהרחם לא מסוגלת לשחרר הוא מכיש אותה בנשיכות האהבה, ופותח אותה במקום שבו היא לא היתה מסוגלת לעשות זאת בעצמה. לפעמים היא פשוט זקוקה לפותחן.

גבר, שמכיר בעצמת המתנה הזכרית שלו, יודע שיש לו את היכולת להיות פותחן, ולשחרר את המעגל מהמצב הלכוד שהמעגל נוטה להקלע אל תוכו, דווקא משום שהוא כל כך רך ועגול ומכיל, שהרי דווקא משום כך אין למעגל פתח יציאה. הקו הישר, הזכר, הוא שיכול לנקב את הנקבה ולשחרר בכך ברכה מרובה לה ולעולם כולו – לכל חיות השדה – כשהוא עושה זאת בזמן ובאופן הנכונים, ומתוך מתנת האהבה.

כשם שההכלה מוגזמת עלולה להיות לרועץ, כך גם התפיסה המעגלית הבלתי היררכית עלולה להיות בעיתית, כשם שכאשר היא באה במקומה יש בה ברכה מרובה. המעגל מסמל את התפיסה הבלתי היררכית. מחקרים סוציאולוגיים הראו כיצד החשיבה הגברית נוטה לראות מערכות ליניאריות והיררכיות, ואילו החשיבה הנשית נוטה ליצור מערכות שיוויוניות יותר. ברור הדבר כי החברה המערבית הלכה רחוק מידי עם ההיררכיה, כשם שבאופן כללי התפיסה הפאטריארכאלית הרסה בה כבר הרבה חלקות טובות. בשנים האחרונות יותר ויותר ארגונים וקבוצות מתחילים לנסות ולשלב גישות שיוויוניות בתוך המערכת, גם אם זו מערכת עסקית-כלכלית למופת. אך ברור הדבר גם כי יש מצבים שבהם התפיסות המעגליות הופכות לגורם מעכב ומסרס. לעתים יש צורך למערכת כולה שיהיה מי שיקח אחריות, שיפעל בזריזות ובמיומנות, שינהיג ויפרוץ קדימה ושלא יצטרך להתיעץ על כל צעד ושעל במעגל הכללי של הקהילה או ההנהלה. לפעמים ארגונים נתקעים במקום ולא מסוגלים לנוע קדימה משום שקידשו את התפיסה המעגלית, המורדת בהיררכיה ובהנהגה, ומחפשת לקבל תמיד החלטות פה אחד וכדומה.

המעגל יש בו ברכה מרובה, אבל הוא מסתובב באופן הטוב ביותר כשהוא נעוץ על ציר ישר, יציב וחזק. כשהמעגל איננו מעוגן על ציר שמאפשר לו את חופש התנועה בתוך מרחב ברור ולוקח את התנועה שלו לכיוון מסויים – כפי שציר נאמן עושה- הרי אז סיבוביו של המעגל הופכים כאוטיים, חסרי מובן, חסרי מטרה, ולמען האמת גם חסרי חן. כשם שמביך מאד לראות חץ שלא יודע את כיוון מעופו ונתון בבלבול פנימי, כך גם אין חן בסיבוביו של המעגל כשאין להם מרכז ברור שמוליך את האנרגיה שהמעגל מביא איתו למקום של פריון.

רבים בעולם הרוחני סבורים כי רוחניות קשורה לפיתוח האיכויות המעגליות בלבד, ולא כך הוא. רוחניות נכונה ובכלל חיים נכונים, נוצרים כאשר הזכרי הליניארי והנקבי המעגלי באים יחד ומשלימים זה את זו.

רבים סוברים גם שאיזון שלם הוא מטרת האיחוד בין הזכרי והנקבי, וגם זו תפיסה חלקית מאד. איזון שלם לא זז, לא חי, לא נע. השאיפה של החיים הקדושים המלאים אלהות היא למצב של איזון דינאמי, מצב שבו יש מתח בין קטבים, והמתח הזה מביא לתשוקה, והתשוקה מולידה תנועה ששואפת לקראת איזון, אך האיזון לא נשאר באיזונו אלא משתעשע עם התוהו, יוצא מאיזון באופן תדיר כדי לשוב לחיים וחוזר חלילה.

משחק החיים הוא משחק בין קטבים שמשלימים זה את זה ואינם מפחדים להיות קטבים. אין הם מחפשים תמיד את דרך האמצע הבטוחה, שבה אין דרמה ואין קומדיה, אלא מוכנים הם לחגור את צבעי הניגודים, ולשחק לפני האלהים את משחק האהבה.

כל צורה שלא נמצאים בה זכר ונקבה אינה צורה עליונה… בוא וראה, בכל מקום שלא נמצאים בו זכר ונקבה כאחד הקדוש ברוך הוא לא משרה את משכנו באותו מקום, והברכות לא נמצאות אלא במקום בו נמצאים זכר ונקבה, שהרי כתוב 'ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם', ולא כתוב 'ויברך אותו ויקרא את שמו אדם', שאפילו 'אדם' לא נקרא אלא זכר ונקבה כאחד. (זוהר ח"א נה ב).

[1] תלמוד בבלי, מסכת שבת סבא

[2] קרול גילגן, "בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה" ספריית פועלים ת"א 1995. וראו גם: אריאלה פרידמן, "באה מאהבה – אינטימיות וכוח בזהות הנשית" הקיבוץ המאוחד, נובמבר 1997.

[3] את הדרשה הזו על שפת לא-ידעתי למדנו מפיו של ידידנו ד"ר מיכאל פרסיקו, רופא, הומיאופט וחבר, ותודה לו על כך.

[4] בקבלת האר"י כל המציאות היא תולדה של הרכבת שני כוחות, שני "שמות קדושים" הנקראים שֶׁם מ"ה ושֶׁם ב"ן, הנחשבים ככח זכרי וכח נקבי, והם קיימים ומהווים כל נקודה ונקודה במציאות, אלא שההרכבה והיחס שונה בכל מצב ומצב. לשם דוגמה נביא את דבריו של המקובל רבי מנדל משקלוב, מאסכולת הגאון מוילנא, בספרו "פתחי שערים" (נתיב עולם התיקון, פתח יא) :"כל מה שנמצא אחר התיקון, הוא מורכב מב' אלו מ"ה וב"ן… והם נקראים זכר ונקבה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה נבראו'."

[5] "והנה האור הזה, המתפשט תוך החלל הזה, הנה הוא נחלק לב' בחינות: האחת הוא שכל האורות שבתוך החלל הזה מוכרח הוא שיהיה בבחינת עיגולים אלו תוך אלו […] והבחינה השניה הוא כי הנה באמצע כל האצילות העגול הזה מתפשט דרך קו ישר בחינת אור, דוגמת העיגול ממש רק שהוא ביושר … רבי חיים ויטאל, ספר עץ חיים – שער א ענף ב

[6] "וכל עולם ועולם מהם, וכל פרט ופרט שבכל עולם ועולם, יש בו ב' בחינות הנ"ל, שהם העגולים והיושר". שם, שער א ענף ג.

[7] פרקי אבות ג, א.

[8] ראו למשל בדברי השפת אמת שנביא להלן, מתוך ליקוטים לפרשת קרח.

[9] David Deida הוא אולי המורה המיוחד ביותר לעבודה רוחנית דרך זוגיות, יחסים ומיניות. ספריו והרצאותיו עולים בקנה אחד עם הלימוד שאותו פיתחנו בתורת הקבלה שנים לפני שפגשנו בו ובתורתו, אך מאז שנפגשו דרכנו מהווים כתביו מקור השראה לדיוק ושכלול הבנותינו בנושא, ואנו ממליצים בכל הלב ללמוד את תורתו ולתרגל אותה.

[10] במסכת שבת בתלמוד הבבלי, דף י', נאמר כי התפילה היא "חיי שעה" והתורה היא "חיי עולם". ובקבלה התפילה היא בחינת ספירת המלכות והתורה בחינת ספירת התפארת. וראו גם אצל רבי צדוק הכהן מלובלין, "צדקת הצדיק" אות עב, וכן בספרו "ליקוטי מאמרים" אות יא.

[11] מקור המילה בפסוק בתהלים (פרק פח, יג): "הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן. הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה". ופירש המלבי"ם: "נשיה – לשון שכחה, כמו נשכחתי כמת מלב". ובעל המצודות פירש: "בארץ נשיה, והוא הקבר, כי בהיות האדם שם נשכח מפי הבריות". וראוי לציין כי בלשון הסמלים של התלמוד הרחם נקרא פעמים רבות גם "קבר".

[12] בלשון הקבלה, החלל הפנוי נוצר במלכות דאין-סוף. וכתבי חב"ד הקדומים אוהבים לעסוק בכך.

[13] "רבי הונא בשם רבי אמי אמר: מפני מה מכנים שמו של הקב"ה וקוראים אותו מקום? מפני שהוא מקומו של עולמו. ואין אנו יודעים אם הוא מקומו של עולם ואם עולמו הוא מקומו, אלא מן מה דכתב 'ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור' (שמות ל"ג כ"א) אנו יודעים שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (פסיקתא רבתי פרשה כא).

[14] "…לפי שכל המסתכל באשה בכוונה כאילו בא עליה. מכאן אמרו חכמים כל הנוגע באצבע קטנה של אשה כאילו נוגע באותו מקום". משנה, מסכת כלה פרק א. וראו גם תלמוד בבלי, מסכת נדרים דף כ עמוד א, ומסכת גיטין סט, ב.

[15] בית הלל ובית שמאי מהווים מבחינה זו את הצד הזכרי והצד הנקבי של החכמה היהודית (בעולם החכמה של הגברים, כמובן…). בית הלל מגלם את ההכלה האולטימטיבית, ובית שמאי את השיפוטיות והמדידה. וכך מספר התלמוד על אותו אדם שבא אל שמאי הזקן בבקשה מוזרה ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת ולהתגייר, ושמאי דחף אותו באמת-הבניין שבידו. הלל, לעומת זאת, קבלו, הכיל אותו, ולימד אותו את התורה הגדולה – תורת האהבה: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייר אותו. אמר לו: מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה. זו היא כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא. לך ולמד" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא/א, בתרגום מארמית). הלל מכיר ומקבל ומלמד את תורת האהבה כבסיס לתורה כולה, ואילו שמאי עוסק בשמאות ומודד את האדם אם ראוי הוא ללמוד תורה אם כוונותיו טהורות וכדומה, ואם הוא לא ראוי, שמאי הזקן הודף אותו באמה שבידו. התלמוד מעדיף את גישת הלל ומסכם: "אמרו, קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה" (שם). ויש לדייק בלשון התלמוד – "תחת כנפי השכינה" – נאמר שם. הלל מכניס את כולם אל תחת השפעתו של הכח הנקבי של האלהות. ואמנם הקנאים של סוף תקופת הבית השני, הלוחמים ברומי והלוחמים לעתים בבני עמם שלהם, היו תחת השפעת ההלכה של בית שמאי. (ראו ספרו של * "בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי"***). אנשי בית הלל לא נלחמו ברומי מלחמה חזיתית, אלא נקטו בתבונה נשית והכילו את המצב, כשהם מעבירים את העצמאות היהודית מהמקומות הריבוניים, החיצוניים, של מלכות ומקדש, אל הממלכה הפנימית של הבית, המשפחה ועולמו הפנימי של האדם.

רבי עקיבא היה זה שלמד וקיבל משתי האסכולות גם יחד. מבחינה מסויימת זהו יחודו – הן הצדדים הזכריים והן הצדדים הנקביים של התורה התמזגו באישיותו ובתורתו. אך כנראה נטיתו לבית שמאי היא שהוליכה אותו לתמוך במרד בר כוכבא שהמיט אסון על היהודים בארץ ישראל וחתם את גורל הגלות על העם היהודי. ברגעיו האחרונים, עם זאת, ציטט רבי עקיבא את תורת האהבה – והאהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך – ומת, לא עם תורת הקנאות בפיו אלא עם יופיה של האהבה, שהיא היחידה המסוגלת באמת לנצח את פחד המוות.

1 הגב

Trackbacks & Pingbacks

  1. […] אבל בואו נשוב אל השפה הקבלית: בשפה הזו אנחנו קוראים לשני סוגי האנרגיות הללו – לשני סוגי החיות הללו – בשם "עיגולים ויושר". […]

התגובות סגורות.