על רבי עקיבא ותורת האהבה

ירושלים של זהב

אחד המורים הגדולים ביותר לקדושת האהבה הוא רבי עקיבא. רבי עקיבא שחי במאה הראשונה לספירה והיה ילד כשבית המקדש השני נחרב על ידי הרומאים, ידוע בכך שעד גיל ארבעים לא למד תורה כלל. הוא היה רועה צאן ועסק במלאכות שונות לפרנסתו. הסיפור על רחל, אשת הבוס העשיר שלו – כלבא שבוע – שהתאהבה בו ובחרה לחיות איתו חיי אהבה ולוותר על הונו של אביה, ידוע ומפורסם. רחל חיה עם עקיבא חיי עוני ועודדה אותו ללכת ללמוד תורה. עקיבא הלך בגיל ארבעים, הצטרף לכיתה של ילדים קטנים והחל ללמוד הכל מהתחלה. רחל אשתו עודדה אותו ועמדה לצידו כל הדרך, והוא הפליג באהבתה ואהבת התורה גם יחד.
הם גרו במתבן, ובכל בוקר היה עקיבא פולה קש משערה של אהובתו. "אילו היה בידי היתי מביא לך ירושלים של זהב" אמר לה עקיבא[1], ונעמי שמר עשתה מזה שיר אחרי מלחמת ששת הימים. אבל עקיבא התכוון לומר שהיה קונה לאשתו תכשיט גדול של זהב בצורת העיר ירושלים, תכשיט שהיה ידוע באותם זמנים והיה יקר מאד. ברבות הימים, כשרבי עקיבא נהיה עשיר גדול ורב גדול גם יחד, נשארה גם אהבתו גדולה, והוא הביא לרחל ירושלים של זהב.
תלמידיו הצטדקניים לא הבינו מה פתאום מבזבז רבם כל כך הרבה כסף על תכשיטי נשים, אבל הוא ידע למה.
רחל היא שעודדה את עקיבא ללכת ולהקדיש עצמו לתורה במשך שתים עשרה שנים רצופות – כמנהג הבחורים הצעירים באותם ימים – מבלי לבקר בבית כלל. ועקיבא הלך. הוא הסתופף בצלם של גדולי חכמי התורה של דורו – רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושוע בן חנניה, נציגיהם של בית שמאי ובית הלל, ולמד משניהם.
לאחר שתים עשרה שנים שלא ביקר בביתו ולא ראה את אשתו, מספר לנו התלמוד, הוא עשה סוף סוף את דרכו חזרה הביתה. כשהגיע לביתו לא נכנס מיד פנימה – כי כפי שנראה בהמשך רבי עקיבא הוא אומן גדול בנושא של כניסות ויציאות מכל הסוגים, הוא זה שיודע להכנס ולצאת היטב – ולכן הוא עומד ומקשיב. הוא שומע את רחל אשתו מדברת עם אחד השכנים. הם כנראה יודעים כבר שרבי עקיבא עושה את דרכו חזרה ומצפים לבואו. רבי עקיבא שומע איך השכן אומר לה, איזה מין איש יש לך, שתים עשרה שנים עזב אותך לבדך גלמודה ולך לרוחניות שלו. ורחל עונה לאותו שכן ואומרת אילו שמע בקולי היה נשאר שם עוד שתים עשרה שנים נוספות. רבי עקיבא שומע, מַפְנים ומבצע. הוא סב על עקיביו מבלי להכנס ולומר אפילו שלום, וחוזר לבית המדרש של רבותיו.
רבים מאתנו מזדעזעים מצורה שכזו של יחסים. האם זו אהבה? האם רבי עקיבא מבין משהו באהבה, ישאלו רבים מאתנו, ובצדק.
הסיפור הידוע מספר שלאחר עשרים וארבע השנים הרצופות של הלימוד האינטנסיבי, חזר רבי עקיבא לעירו כמנהיג ומורה גדול, כשעשרים וארבעה אלף תלמידים כרוכים אחריו. הוא כבר היה עשיר והביא לרחל אשתו את אותה "ירושלים של זהב" שהבטיח לה כשהיו זוג צעיר וחיו בדירת חדר שכורה עם מזרונים מקש.
רחל יצאה לקראתו והתנפלה אל מול רגליו. תלמידיו בקשו לדחוף אותה הצידה כי לא הכירו אותה כלל, אבל רבי עקיבא גער בהם ואמר להם, "הניחוה! (התורה) שלכם ושלי שלה היא!" כלומר – הכל הכל בזכותה.

אבל מאיפה התעשר רבי עקיבא באותן שנים? הרי הוא למד תורה, לא?
ובכן, כאן טמון סיפור סיפור…. סיפור שבדרך כלל לא מלמדים בבתי הספר ובישיבות, אבל הוא מופיע במקורותינו העתיקים עד מאד[2]. וככה הולך הסיפור:

האישה האחרת

נהוג היה בימי שלטונה של רומי, שהנציב הרומי בכל פרובינציה היה נפגש מדי פעם עם חכמי הילידים מהעם הכבוש, להשתעשע אתם בדברי חכמה ופילוסופיה. היה בזה משום שעשוע אינטלקטואלי ומפגש בין הכובש והנכבש ממקום של כבוד מסוים. טורנוסרופוס היה שמו של הנציב הרומאי בפלסטינה של אותם ימים, ולשם חידוד השכל נוהג היה להפגש עם רבי עקיבא. אבל מה, בכל פעם שהיה חוזר ממפגש כזה הביתה, היו פניו נפולות. ראתה זאת אשתו ואמרה לו, האני, וו'ט הפנד? למה פניך נפולים? וטורנוסרופוס ענה לה ואמר: בגלל רבי עקיבא, שבכל פעם שאנחנו מתווכחים בפילוסופיה הוא מנצח אותי בויכוח ונבייש אותי בפני גדולי רומי! יכול להיות שזה עורר ענין מסוים אצל הגבירה, מי זה הגבר שמוריד את האיש שלה..? אבל היא ידעה איפה מצוי הכח הגדול ביותר בעולם: לא במוחם של גברים כי אם בין יריכהן של נשים. אמרה אשת טורנוסרופוס לבעלה המבואס: היהודים האלו חכמים גדולים במילים ורעיונות. אין לך סיכוי להביס אותו בויכוחים, אבל בוא נפיל אותו במקום שבו הוא בטח חסר כל הבנה וניסיון – בסקס: "אלהיהם של אלו שונא זימה הוא", אמרה הטורנוסרופוסית לאיש שלה, "תן לי רשות ואפתנו".
נתן טורנוסרופוס רשות לאשתו, וזו הלכה לחפש את רבי עקיבא ולהכשיל אותו מינית.
איך בדיוק היא עשתה את זה אנחנו לא יודעים. כאן בחרו בעלי המסורת לקצר, משום מה, בתיאורים. אבל ניתן להניח, למשל, שהיא יצרה איזו הזדמנות שבה יהיו רק היא והוא במקום סגור ואינטימי. אולי היא הזמינה אותו לויכוח פילוסופי אצלם בבית ביום שבעלה לא נמצא, בקשה מהמשרתיםPleasing לסגור את הדלת אחריו ולהשאיר אותם לבד בחדר. איננו יודעים גם מה היא לבשה לכבוד המאורע? האם היו פירות עסיסיים בחדר? האם היא הגישה לו משהו לשתות (בכוס מפלסטיק עם חותמת הבד"צ)? את כל הפרטים הללו משאירים המקורות לדמיונינו האישי. מה שברור זה שהיא התחילה לפתות אותו לשכב איתה.

איכס, איזה יופי!321_nude_reading_abstract

במשימת הפיתוי היא השקיעה את מיטב כח הלילית[3] שבה, את עוצמת המיניות הנשית המתוסכלת, המבקשת לרסק את יהירותם של גברים, ולחזות בהם כשהם נופלים שדודים, חסרי הגנות ונוטפי ריר תחת עגבותיה המיוחמות. היא ציפתה שרבי עקיבא יפול מיד בפח, חכם בספרים אבל לא במיטה, הוא יסיר מיד את מסכת הקדושה וינסה לזלול את צוף בשרה הרומאי החם.
אבל רבי עקיבא מגיב שלא כמצופה:

התלמוד מספר שרבי עקיבא ירק, צחק ובכה. בהתחלה הוא רק ירק. טפו! הוא אמר לה, גועל נפש! והסתכל בה בעווית של סלידה ברורה. ניתן לשער איך הגיבה הרומאית. עלבון, תבוסה, היא אולי מכפתרת חזרה בבושה את כפתורי חולצתה, משפילה את עיניה וליבה נופל בקרבה. ואז פתאום היא שומעת אותו צוחק. היא מביטה אליו והוא מביט אליה בחזרה במין מבט טוב כזה ואוהב, וזה מבלבל אותה לגמרי. הרגע ירקת עלי ועכשיו אתה פתאום צוחק איתי? היא מחייכת במבוכה, והוא ממשיך לצחוק, ויש משהו טוב בצחוק שלו. הוא לא צוחק עליה, הוא צוחק איתה, ואולי היא פתאום נסחפת וצוחקת יחד איתו. צחוק זה דבר מדבק. היא צוחקת כבר, ופתאום הוא מתחיל לבכות. דמעות זולגות מעיניו כשהוא מביט בה בעינים טובות. זקן לבן, איש חכם, לפני רגע צחקנו ועכשיו הוא בוכה. מה קרה לך? היא שואלת אותו. מה זה כל ההתנהגויות המוזרות הללו? ירקת, צחקת ועכשיו אתה בוכה?
ורבי עקיבא אומר לה "שניים אגלה לך, והשלישי לא אגלה". ירקתי, הוא אומר, כי באת מ"טיפה סרוחה". את חושבת שאת סקסית ומדליקה, אבל אני רואה אותך כמו שאת מתחת לעור: ריריות, דם, צואה, מוגלה פה ושם… מי שרואה מעבר לאשליה של התשוקה רואה את הגוף כפי שהוא באמת. מה חשבת? שאני אתפתה? מה פתאום. מה שהצעת לי הגעיל אותי נורא.
– אז למה צחקת?
– את זה לא אגלה לך. זה סוד.
– טוב. אבל למה אחר כך התחלת לבכות?
– כי את כל כך כל כך יפה! ועל היופי הזה, שיתבלה בעפר אחרי שתמותי, עליו בכיתי. היופי הזה יש בו צלם אלהים, ועליו שווה לבכות.
אוסף התגובות של רבי עקיבא המם ובלבל לחלוטין את אשת הנציב הרומי. היא צפתה לפגוש תירון חסר נסיון מיני, כזה שתוכל בקלות לעשות ממנו קרקס, והנה היא פגשה במישהו שרואה אותה היטב. הוא רואה אותה כמו שהיתה לפני שנולדה וכמו שתהיה אחרי שתמות. ויש בו טוב לב כזה של אהבה שממיס בה משהו. היא שואלת אותו מיד "היש תשובה?", כלומר – יש לי סיכוי לטרנספורמציה? גם אני יכולה אולי להשתנות? התגובה שלו חושפת בה מיד את הצד האומלל, הצד שיודע שבעצם היא חיה במחסור, בצער, בסבל, מתחת לכל העושר החומרי יש ריקנות גדולה, מתחת לכל פיתוייה של לילית רובצת אומללות. וכל הפגנת הכח המיני היא תגובה לאיזו השפלה פנימית עמוקה שהושפלה על ידי הגברים שבחייה. והיא מחפשת תיקון.
רבי עקיבא לא סיפר לה למה הוא צחק, אבל התלמוד מספר זאת לנו: הוא צחק כי ראה ברוח הקודש "שעתידה להתגייר ולהנשא לו". לכן הוא צחק איתה, והיתה בו חמלה והיתה בו אהבה בעינים, אבל הוא לא יכול היה לספר לה. את התהליך שלה היא צריכה לעשות לבד. מעצמה.
ואכן, היא חוזרת הביתה, שוב חסרים לנו פרטים רבים בסיפור, אבל בסופו של דבר היא נפרדת מבעלה, לוקחת איתה הרבה כסף מהגירושין הללו, מתגיירת ומתחתנת עם רבי עקיבא. משם, אומר התלמוד במספר מקומות, משם זכה רבי עקיבא להיות עשיר גדול.

איננו יודעים תשובות לכל מיני שאלות שבודאי קופצות מיד לראשם של הקוראים: ומה קרה עם רחל? היא היתה כל הזמן בבית וחכתה לו? ככה עושים? ואחר כך מהכסף הזה הוא קונה לה ירושלים של זהב? ואיך היא קבלה אותו כששמעה שהוא בא לא רק עם עשרים וארבעה אלף תלמידים אלא גם עם עוד אישה? האם היא היתה עדין מאושרת ששלחה אותו כל כך הרבה זמן לעסוק בתורה? לא יודע. אף אחד לא יודע. המקורות לא נותנים לנו תשובות ואפילו לא ממקמים את הסיפור הזה בנקודה כרונולוגית מסוימת על ציר חייו של רבי עקיבא. אז אפשר רק לנחש. "אולי רחל כבר מתה קודם?" – יאמרו אוהביו של רבי עקיבא שמעדיפים "להרוג" את רחל מאשר לעשות את רבי עקיבא ביגמיסט, "אולי הוא היה אלמן?" אולי, אבל צריך רק לזכור שבאותם ימים לא צצה עדין בישראל תקנת רבינו גרשום האוסרת על הפוליגמיה. זו הגיעה רק באוחר יותר, בהשפעת אירופה הנוצרית של בימי הביניים.

אלהים אוהב תשוקה?

בסיפור הזה, כמו בהרבה סיפורי תלמוד, יש רבדים רבים ועדינויות ספרותיות ורוחניות רבות. אחת מהן אני רוצה לבדוק כאן עכשיו. מה היתה ההנחה המוקדמת אודות היהדות בתודעתה של אשת טורנוסרופוס לפני שפגשה את רבי עקיבא, ומה היא הבינה אחר כך?
ההנחה המוקדמת שלה היתה ש"אלהיהם של אלו שונא זימה הוא", וזו הבנה מוגבלת מאד של אלהים. אלהים של היהודים – חשבה הרומאית בליבה – הוא רחוק מכל הענינים שקשורים במיניות, ואת כל הנושא הזה הם רואים כ"זימה". אלהים שלהם הוא נגד זה. הוא שונא זימה. הוא מרסס צבע על פרסומות עם תמונות פריצות, הוא אלהים שמפעיל משמרות צניעות, אלהיהם של אלו מסדר להם הלכות משונות לקיום יחסי מין, הוא מבקש למשל להוציא כל ספר קודש מהחדר, ואפילו לכסות את המזוזה בכיסוי נוסף כשעושים שם אהבה, והוא לא מרשה להם לעשות את זה באור, ולא בלי שמיכה מלמעלה, כי הוא שונא את זה וזה מגעיל אותו. ככה חושבת השיקצע על היהודים ועל אלהיהם. אבל היא פוגשת חכם יהודי שמבין את העולם בכלל אחרת.
מבחינת רבי עקיבא אין הבדל בין לדעת אישה ולדעת אלהים. התשוקה אחת היא – תשוקת האהבה – והיא איננה מנותקת מאלהים, אלא להיפך – היא היא התשוקה לאלהים.

בטקסט המסתורי בתלמוד במסכת חגיגה, בו מסופר על "ארבעה שנכנסו לפרדס", מתואר רבי עקיבא כמי שנותן הנחיות מיסטיות לתלמידיו וחבריו לפני המסע אל העולמות העליונים, שהם ה"פרדס". רבי עקיבא אומר להם שם: "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". זהו טקסט עלום, שכמעט כל מילה בו היא סוד. מהן אותן אבנים, מהו אותו מקום, ולמה שיגידו שהן מים ומה משמעות הדבר, ולמה 'מים,מים' פעמיים? הרבה תהיות יש פה, ואני רוצה לגעת רק בקצה הענין[4]:

עומק התשוקה המינית

בשפת הסמלים המיסטית של חז"ל, שחדרה אחר כך אל שפת הקבלה, 'מים' מסמלים תשוקה. השתוקקות. והנה, בדרך כלל, מי שנכנס אל מעמקי הקדושה מרגיש שעליו לבחור בין התמסרות לתשוקתו אל הקודש ובין התשוקה המינית שיש בו ככל האדם. זוהי הברירה המסורתית. מי שרוצה למצוא אלהים מתבקש לזנוח את תשוקתו אל הבשר. אבל רבי עקיבא, שהוא המיסטיקאי העברי הגדול של האהבה, מזהיר את חבריו: "אל תאמרו מים, מים" כלומר אל לכם להכנס אל הפרדס מתוך התודעה המפרידה בין "מים תחתונים" ו"מים עליונים" בלשונם – כלומר בין התשוקה האלהית והתשוקה המינית. זה טוב בשביל התחלות הקדושה, אבל כשתתקדמו הלאה לא תוכלו להמשיך עם הגישה הזו. בפרדס צריך לדעת שבאמת אין כל הבדל. יש מים. יש תשוקה. ורק מי שאינו יורד למעמקיה של התשוקה המינית סובר שהיא שונה מן התשוקה לאלהים. ומי שסובר כך, איננו יכול להכנס בפרדס, שהוא הדימוי השמימי של גן העדן, כי על הדרך אל גן העדן שומרים "הכרובים ולהט החרב המתהפכת" ומי שאיננו יודע בעומק נפשו (ולא רק בפיו, כמובן) את סוד האחדות הגדולה, את סוד החיבור, נצרב בלהט-חרב הכרובים.

כפי שמדגיש המדרש, רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום" מן הפרדס כי הוא ידע את סוד האהבה. כשהיה קורא בשיר השירים (קריאה בשיר השירים היתה פרקטיקה מיסטית שנהגו בה "יורדי המרכבה") היו זולגות שתי עיניו דמעות. הוא ידע את הסוד הגדול, שמאחורי התשוקה אל הזיווג הפיזי מסתתרת תשוקתה העצומה של הנשמה לזיווג הקוסמי. והוא גם ידע לחבר ולאחד בין שתי החויות הללו.

הרומאית באה למפגש עם רבי עקיבא מתוך ההנחה המוקדמת שהיות ו"אלהיהם של אלו שונא זימה הוא" הרי שהרבי היהודי מתרחק מתשוקת הבשרים ועושה אותה רק מתוך הכרח, ולכן קל יהיה לסובב אותו על האצבע. אבל מה שהיא גילתה זו נוכחות מלאה של אדם היודע את האהבה – אהבת אישה כאהבת אלהים – אדם שיודע כיצד לפצח את קליפת הניכור והאכזריות בהן עטפה את המיניות שלה (מן הסתם בעקבות ההשפלה שספגה מעולם הגברים על נשיותה), אדם שיודע כיצד לחדור – לא רק אל בין רגליה, אלא אל מעמקי ליבה הנסתרים – ולפתוח אותו לאלהים.

כי יש רק זיווג אחד בעולם כולו, וכולם רצים אחריו ולא יודעים אחרי מה הם רצים. אבל רבי עקיבא ידע. עליו נאמר במדרש: "משכני, אחריך נרוצה! הביאני המלך חדריו…". כי הוא יודע להמשך, להכנס ולבוא פנימה, אל הלב, ואל הפרדס (שאחד הם) וגם זה שיודע מתי וכיצד לצאת בשלום.

רבי עקיבא מת ביסורים. הוא הוצא להורג באורח אכזרי ביותר יחד עם עוד תשעה מהמנהיגים הרוחניים של היהודים: את בשרו סרקו במסרקות של ברזל, ואחרי מותו תלו נתחים מגופתו בשוק הקצבים. בעת מיתתו קרא את שמע, ודיבר על אהבת אלהים בכל מצב. אך מי היה זה שדן את רבי עקיבא להורג? היה זה אותו הנציב הרומאי – טורנוסרופוס[5] – שאיבד שנים מספר קודם לכן את אשתו לטובת רבי עקיבא…
כשרבי עקיבא התעקש למות מאהבה, גם במצב הנורא ביותר, הוא לקח מטורנוסרופוס אפילו את מתיקות הנקמה, את חדוות הרצח. "כל ימי השתוקקתי לרגע הזה" אמר הנדון למוות לשופט, ויצא אל מותו בשירה.
[1] כל הסיפור מופיע בארמית במסכת נדרים דף נ עמוד א.
[2] תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א. ובאריכות יותר בפירוש הר"ן ובתוספות למסכת נדרים דף נ עמוד ב.
[3] על משמעות כוחה של לילית הרחבתי בספרי "מי מפחד מלילית" (בשיתוף עם מרדכי גפני, הוצאת מודן 2005).
[4] באריכות כתבתי על כך בספרי "הישן יתחדש והחדש יתקדש" (חיבור משותף עם ד"ר יצחק חיות-מן 1997) , הוצאת האקדמיה לירושלים, במאמר "שנים כרובים" בו פרשתי לראשונה ובהרחבה את הסודות הקשורים לרוחניות של המקדש והקשר שלה לסודות האהבה והארוס. סוגיית הארבעה שנכנסו לפרד"ס מבוארת שם באריכות בהקשר זה.
[5] ראו תלמוד ירושלמי, ברכות פ"ט. וכן בבלי לאא, בתוספות ד"ה גדול העושה מ