על האהבה הטראנס-פרסונאלית

ועל לילות פרא

אוהד אזרחי. [נובמבר 2007]

באהבה ישנם שלושה מישורים של קיום, אך רק שניים מהם מוכרים בחברה המערבית המודרנית בה אנו חיים: הקודים של המוסר החברתי שלנו מקדשים אהבה פרסונאלית – אהבה בין זוג אהובים, המכירים זה את זה, שהיכרותם הולכת ומעמיקה ככל שאהבתם נבנית, וכלל שהקשר בינם נבנה ומתחזק. הקודים החברתיים שלנו מקדשים את האהבה הזו. היא נחשבת כשרה, ואף מומלצת.
הקודים החברתיים שלנו מכירים גם מישור אחר של אהבה ומיניות, והוא המישור התת פרסונאלי. יחסים מסוג זה נחשבים כפסולים בחברה המודרנית. יחסים תת-פרסונאליים מוכרים לנו כמפגש של זנות, בו הקליינט והזונה לא מכירים זה את זו בהכרות אישית. מין תת-פרסונאלי מתרחש גם בחדרי השירותים של מועדוני לילה. זיון חפוז בשירותים בו עושים המשתתפים שימוש זה בגופו של זו לשם פורקן מתח מיני אינה יכולה להחשב כאהבה, היות וחסר בה המרכיב הפרסונאלי. אין ללוקחים בו חלק כל כוונה לצלול זה אל לבבה של זו באותו מפגש מיני. מרכיב ההיכרות הפרסונאלית נעדר מאותו מפגש, ולכן כי אין הם יכולים כלל ללכת "לעומק" במפגש שכזה, בו הלבבות סגורים מלכתחילה, ורק הדחף המיני מחפש פורקן דחוף.

אהבה פגאנית

בתרבות הפגאנית הקדומה שלפני היהדות היה רובד נוסף של מפגש מיני, הרובד הטראנס-פרסונאלי, רובד שהיהדות בחרה לשלול, ואף הצליחה כמעט להכחידו מעולם כולו, על ידי שלוחותיה המונותאיסטיות, הנצרות והאיסלאם. בתרבות הפגאנית הקדומה היה קיים רובד נוסף לחיי המין שאיננו פרסונאלי כי אם טראנס-פרסונאלי, ודווקא משום כך הוא קדוש ביותר, כי הוא יכול לנסוק לגבהים, או לצלול לעומקים שמעבר לאישיות.

אהבה טראנספרסונאלית   

זיווג האל והאלה דרך בני האדם

מין עם אהבה עלאישית

אהבה פרסונאלית    

אהבה אישית, בין בני זוג

מין עם אהבה

אהבה סבפרסונאלית   

יחסי זנות למיניהם

מין ללא אהבה

לאנשים שעסקו באהבה שכזו קראו בארץ כנען "קדש" או "קדשה". הקדשים והקדשות היו אנשים שעסקו במיניות מקודשת במסגרת פולחן דתי פגאני. במסגרת אותו פולחן לא נוצר קשר אישי, פרסונאלי, בין האדם העולה לרגל למקדש האלה, למשל, והקדשה שלרגליה הוא עולה או אף שוכב. סיפור חייה הפרטי לא היה משמעותי במפגש שהתבצע באותו מעמד. מה שהיה משמעותי הוא האלה אותה היא ידעה להנכיח דרך גופה, האלה אותה פגש המאמין ולה סגד ביראה ואהבה. כשכהן וכוהנת תינו אהבים במקדש לא היה זה מפגש אישי, בינו לבינה, בין האישיות שלו לאישיות שלה. מה שהתרחש שם זה הנכחה של האל והאלה – של היסוד הזכרי והיסוד הנקבי בקוסמוס דרך הגופים המיניים של שניהם, שמאפשרים לשני היסודות הללו להזדווג ולעשות אהבה. לאהבה הזו אני קורא "אהבה טראנס-פרסונאלית”.

הדתות המונותאיסטיות הכחידו כמעט לחלוטין את האופציה לאהבה טראנס-פרסונאלית מהפולחן המקודש. היתה זו הקבלה שהשיבה את האופציה הטראנס-פרסונאלית, ליחידי הסגולה, אך לרוב היא הגבילה זאת רק לתוככי המסגרת הזוגית, או אף לחיי הנפש הפנימיים של המקובל מול האלהות. הקבלה והחסידות איפשרו לבני זוג שזככו את עצמם להתעלות אל מעבר לאני האישי בעת מעשה האהבה, ולחוות את הזיווג האלהי בתוך המערכת הזוגית. כך נתפרשה אמרתו הידועה של רבי עקיבא "איש ואישה,. זכו – שכינה ביניהם…" את המילה "זכו" הסבירו החסידים כ"זככו" – כלומר אם הם מזככים את עצמם כך שאישיותם הופכת שקופה לאור האלהי –  תשרה ביניהם השכינה. במצב שכזה הגבר זוכה לראות באשתו סוג של נוכחות נשית גדולה, מעבר לאישיותה הפרסונאלית, איתה הוא מתאחד, והיא זוכה להתמסר דרכו לאלהים בעצמו.

זה גם הכרחי לזוגיות טובה

רוב העבודה שאנו עושים במסגרת בית הספר לאהבה וקבלה KABALOVE מכוונת לאפשר ללומדים להתעלות מעבר לטריוויאלי, מעבר לבנאלי, ולחוות מיניות מקודשת כאיחוד של האל והאלה, או הקב”ה והשכינה בלשון היהודים.

המהפכה של חכמי המשנה והתלמוד לאחר חורבן בית שני ידועה כמי שהעבירה את עבודת המקדש מהמקדש בירושלים אל ביתה הפרטי של כל משפחה ומשפחה. עבודת קודש הזו מתבטאת באופן בו בני זוג יכולים לשוחח זה עם זו, לסעוד יחד, לנסוע ברכב, לעשות קניות או לעשות אהבה. כל מעשה יכול להפוך למעשה אהבה, ולחיבור טראנספרסונאלי.

אחד הדברים המענינים שנוכחנו לדעת הוא שכשבני זוג אינם מסוגלים להפוך את האישיות שלהם לשקופה מספיק כך שתזרח דרכם האהבה האלהית – הזוגיות שלהם הופכת לסבל מתמשך.

לשון אחר: מיניות שיש בה אהבה פרסונאלית גרידה לא יכולה להתקיים באמת לאורך זמן. או שהיא מתעלה להכיל בתוכה את האהבה הטראנס-פרסונאלית, או שהיא נופלת להזניה הדדית, וליחסים סב-פרסונאליים, בהם הגבר והאישה מקיימים יחסי מין של ניצול הדדי, של השתמשות הדדית בהסכמה, ויש בכך הרבה סבל פנימי.

לילות פרא

הספר "לילות פרא" מאת דיוויד דיידה, אותו הוצאנו לאור בתרגום לעברית, מוקדש כולו להעברת המסר של האהבה הטראנס פרסונאלית. מיקונוס, אותו מורה אגדי (שגם אנו זכינו למספר מפגשים איתו), מנחה בספר את דיידה הצעיר ואת חבריו הקרובים להכרה ביכולתם לא רק לאהוב ולהיות נאהבים באופן פרסונאלי, אלא גם "לחיות כאהבה" (living AS love), או כיצד להניח לאהבה לחיות דרכם (To be lived by love) ו"להיפתח לאחד הגדול" – באופן טראנס-פרסונאלי. הרי לפניכם קטע מהספר:

"ידידנו האומלל," אמר מיקונוס והניד בראשו לכיווני, "מפחד לזיין. הוא מפחד לרקוד עם הגבירה. הוא רוצה לעמוד מרחוק ולצפות במתרחש כמו מדען. הוא מפחד לעזוב את החדר שלו, לאבד את הטהרה ואת שלוות הנפש שכה עמל להשיג. הוא מפחד לאבד את השתיקה הנאצלת שלו. הוא מפחד מהפראיות של האישה. בשבילו הכל צריך להיות לגמרי נקי ומסודר. הוא רוצה את הכּוּס אבל הוא לא מעוניין בריריוֹת. הוא מעוניין בשדיים אבל לא בשיניים. אה, הוא אדם טוב – תראי את האור בעיניים שלו." […]  האוויר שסביבנו השתנה. מין התלהבות צפופה נחתה עלינו, יורדת אל תוך גופנו כמו אהבה סמיכה, חודרת אל תוכנו, מפרה אותנו ואת החלל שבינינו בפרץ של אושר דחוס. מיקונוס המשיך לדבר, פניו הקשוחים זורחים בברכה. הוא החל להתייחס אל הידידה שלנו כאילו היא עצמה הייתה הגבירה הגדולה, לדבר אליה כאל האלה הגדולה. ("לילות פרא", הוצאת דופן, עמ' 23)

"…נשים או אלהים – זו הבחירה המסורתית למה שנקרא אדם רוחני, אתה מבין. אבל זו בחירה מיותרת לחלוטין. נשים הן אלהים, סקס זה אלהים.  הכל זה אלהים, ואלהים הווה גם מעבר לכל. עצתי לך, ידידי, היא לרקוד עם הגברות. אהוב אותן באופן מוחלט, אך לעולם אל תשכח שאתה נמצא גם מחוץ לחדר ממש ברגע זה…". (עמ' 33)

קצת על תרגול אהבה טראנספרסונאלית בסדנאות:

מכיוון שבקודים התרבותיים המודרניים לא קיים ההקשר התרבותי של האהבה הטראנס-פרסונאלית, אנשים רבים טועים לזהות את ההליכה אל מעבר לאהבה הפרסונאלית כהנמכה וכהזניה של האהבה לכיוון הסב-פרסונאלי. אנו נתקלים בטעות הזו פעמים רבות, הן בתגובות של קוראים לספר "לילות פרא", והן בתגובות לתרגילים שונים בסדנאות. (כמו: "איך אני יכול לעבור בתרגול מבת זוג אחת לשניה? אני מרגיש שאני בוגד…" או – "איך אני יכולה להיפתח עם הגבר הזה? הוא לא מושך אותי…"). פעמים רבות אנו יוצרים תרגילים המיועדים לאפשר לאדם להיפתח לאותו מרחב מקודש של אהבה טראנס-פרסונאלית, שבו אין האהבה מצטמצמת רק למה שבין האגו הפגוע שלי לאגו הפגוע שלך. כשהאדם מבין זאת ומסכים להיפתח למרחב הזה, הוא מגלה לפתע שהוא, עם גופו ונפשו, כמו כל האחרים איתם הוא מתרגל, על כל מוגבלויותיהם האנושיות כל כך, מהווים כלי להשראת השכינה. זה קורה כל הזמן, האחד הגדול זורח דרך הכל, גם דרך הבשר שלנו, אלא שעלינו לעמול כדי לקלף את קליפת הפחד המסמא את עינינו מלהכיר בכך. כדי שיהיו לנו "עיניים לראות ולב לדעת" את אור אהבת “האחד הגדול” הזורח כל הזמן, ללא הפסק,שאנו נוטים לקמט לפי האגו המפוחד שלנו וצרכיו.

באימונים שלי התבקשתי לא אחת לעבוד עם נשים שלא רק שלא הכרתי אותן כלל, אלא שמבנה גופן אף דחה אותי בתחילה. שם התבקשתי ללמוד להיפתח לאהבה. לראות את השכינה. לזהות נקודות של אינטימיות, לנשום אותן, להגדיל אותן, לפתח אותן, לפתוח את הלב לאהבה שמעבר להעדפות הפרסונאליות הגורמות לי להתכווץ, לדעת לאהוב את האלהי שבאדם, בכל אדם, שבכל אישה, בכל גיל וצורה.

באסכולות העמוקות של הטנטרה בהודו מתבקשים המתרגלים לעשות אהבה באתר שריפת הגופות. טנטרה איננה איזה מרשם מודרני לחיי נישואין מאושרים עם קצת סקס מרגש. הטנטרה היא דרך דתית. היא דרך שמיועדת למבקשי אלהים, לא למבקשי סגנון חיים בריא. הטנטרה המסורתית יכולה להיות לפעמים לא בריאה במיוחד. אינני יודע כמה סניטרי זה לקיים יחסי מין באתר שריפת הגופות, למשל. אבל כשאתה הולך בדרך המבקשת להכיר באלהי בתוך תענוגות הבשר ובתוך מיצי המשיכה המינית עמוסי ההורמונים – עליך לדעת כי אתה לוקח סיכון. יש סוגים של ספורט אתגרי שסכנת חיים בצידם, ויש סוגים של תרגול רוחני אתגרי שסכנת פגיעה פסיכולוגית מסויימת בצידם. מי שנכנס לתרגול ברמה גבוהה חייב לדעת זאת, ולקחת אחריות מלאה למעשיו.

של נעליך

את הפסוק הידוע: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא” פירשו החסידים שהמדובר הוא בלהשיל את הנעילות מעל ההרגלים שלך. אינך יכול להיכנס אל המקדש עם נעליך ועם “נעילותיך” הנפשיות. אינך יכול להופיע כאדם בורגני מהשורה ולהיכנס מיד למקדש הטראנס-פרסונאלי. זה לא עובד ככה. כדי להיכנס למקדש עליך להתקלף משכבות של הרגלים ודפוסי מחשבה. לפעמים עליך ממש למאוס בחייך הבנאליים, ולפעמים עליך רק לסדוק את קליפת ההרגל בכל מיני דרכים שמפגישות אותך עם הקצוות הרוטטים של עצמך.

ללמד אמנות

האהבה הטראנס-פרסונאלית היא אמנות. אי אפשר ללמד אמנות, אך אפשר לפעמים לחולל קטליזאטורים, המעוררים את נפש האמן הנרדמת לבקוע מתרדמתה. טקסים מיוחדים, תרגילים מכוונים וטקסטים מסוימים יכולים לעזור לנו לשחרר את אחיזתנו המבוהלת באהבה הפרסונאלית גרידה, ולהשיב משב רוח רענן על לבבנו הכמה לאהבת האלהים הגדולה. אך אין בדברים הללו כל הבטחה. רבים נכנסו אל בית מדרשו של הבעל שם טוב וכל שהצליחו לראות היה חבורת שיכורים היושבת ושרה סביב בקבוק השיכר.