תמימות פראית – Wild Innocence

תמימות פראית

פלא (אוהד אזרחי. נכתב במטוס בדרך ארצה, 22.5.14)

התבוננויות חדשות על משמעותה ספירת ההוד המתוקנת בנפש האדם

מה ההבדל בין אמירת אמת ובין וידוי?

ההבדל נעוץ כמובן בשאלת מציאותם של רגשות אשם. אדם יכול לומר אמת, ללא כל רגש אשם. הוא יכול אפילו להודות על האמת, מבלי להרגיש לרגשות אשם, אבל המילה וידוי מצביעה על מצב נפשי שבו יש תחושת אשמה מובנית. האדם המתוודה לוקח על עצמו אשמה.

שנים רבות למדתי קבלה, ובכל אותן שנים למדתי ולימדתי כי המשמעות הנפשית של "ספירת ההוד" בעץ החיים הקבלי קשורה להודיה (אמירת תודה), להודאה (על האמת) ולוידוי על חטא. שלושת הביטויים הללו נתפסו כביטויים נכונים ורצויים של ספירת ההוד בנפש האדם הבריא מבחינה נפשית. הקבלה החב"דית, שעליה שקדתי רבות, התיחסה להודיה להודאה ולווידוי כביטויים בריאים ורצויים של המהות העמוקה של ספירת ההוד – שהיא תמימות. מה שנקרא בשפה הקבלית תמימות הוא מה שנקרא בשפה המודרנית תום-לב. האדם התם איננו נאיבי, אלא מה שנקרא באינגלז "אינוסנט" INOCENT. הוא פשוט לא מנסה לסבן, לא מנסה להתחכם, לא מנסה לעשות מניפולציות. כשהוא מקבל משהו הוא מודה על כך, כשהוא מדבר הוא מודה על האמת, וכשהוא מרגיש כי פעל באופן קלוקל הוא מתוודה על כך.

אבל לאחרונה התחלתי לתהות על מידת הבריאות הנפשית הכרוכה בקיומם של רגשות אשם. אנחנו כל כך רגילים להתנהל בעולם עם רגשות אשם… הורים, מורים, מערכות חינוך, רשויות החוק ואפילו חברים קרובים חושבים בדרך כלל שראוי שיהיו לנו רגשות אשם. יש כאלו שננסים לנהל אותנו על ידי רגשות אשם. יתרה מזו, עצם המחשבה על חיים ללא אשמה עלולה לזעזע כמה מאתנו, כאילו חיים ללא רגשות אשם הם חיים חסרי אחריות.

ואני תוהה על כך: האם ניתן לחיות חיים שיש בהם לקיחת אחריות מלאה על מעשי ומחשבותי ויחד עם זה – חיים שיהיו חפים מרגשות אשם? לדעתי זה בהחלט אפשרי. ולמצב התודעה הזה אני רוצה לקרוא "תמימות פראית" או – Wild Innocence. אין הכוונה לתמימות פרועה, אלא לתמימות פראית, כלומר – בלתי מתורבתת. זו תמימות פראית, טבעית. ראשונית, טרייה.

 

אשמה איננה רגש הכרחי, אלא תולדה חברתית.

הטענה שלי היא שאשם הינו תולדה של תהליכי חיברות. אשם איננו רגש טבעי והכרחי לאדם, אלא פרי של תרבות מסויימת, כזו המצביעה על אנשים כמי שעשו דברים שנשפטים כ"רעים", ועל כן הם "אשמים". אולם התרבות הזו איננה הכרחית לאדם. יכולה להיות תרבות מפותחת יותר (לדעתי כמובן) שמצב התודעה שלה איננו דואליסטי ועל כן לא יהיה בה מקום לאשמה. לא זו אף זו: ההנחה שלי היא שמצב התודעה הטבעי עדיין זמין לנו, גם מתחת למעטה התרבות אליה חונכנו.

התובנה הזו הבליחה בי במהלך הוראה בסמינר רמה 2 של ISTA במלבורן, אוסטרליה, לפני שבועיים. בשיחה עמוקה שניהלתי עם קולגה חכמה שלי בשם ג'נין מקדונלד, קלטתי פתאום עד כמה חדר אלי פנימה החינוך הדתי, שממלא את האדם באשמה. התודעה הרוחנית שאימצתי בשנות חיי בתוך העולם הקבלי ראתה ברגשות אשם מעלה רוחנית. כאילו זה דבר טוב ובריא ונכון מבחינה רוחנית להרגיש רגשות אשם אחרי שעשית (או חשבת) משהו שנחשב "רע". רגשות אשם נתפסים כחלק הכרחי מתהליך התשובה, וכמעלה טובה של ענווה ויראת שמים.

אולם אני רוצה להציע, לכם ולי, תפיסה קבלית קצת אחרת: ספירת ההוד הבריאה בנפש האדם מכילה את היכולת להודות על הטוב ולהודות על האמת, אבל ברגע שמגיעים למצב של וידוי זו כבר נפילה של ספירת ההוד. הוד אמתי הינו מצב תמים, ראשוני, בלתי מתחכם וגם – חף מאשמה.

תודעה בלתי קורבנית

הוד אמתי הוא אכן תודעת חיים של תום: התם חי מתוך בטחון גמור במציאות עצמה. הוא בוטח בקיום עצמו שהוא קיום ידידותי וחיובי. על כן מבחינתו כל מה שקורה הוא בדיוק מה שצריך לקרות. הוא מאשר ומאשרר בתודעתו את החיים, בכל רגע ורגע. הוא איננו מאשים אחרים במה שמתרחש בחייו (וזה דבר גדול) ובאותו האופן הוא מתייחס גם לעצמו – הוא לא מאשים את עצמו.

כאן עוברת ההבחנה בין לקיחת אחריות ובין אשמה: בניגוד למקובל אני רוצה לטעון שתודעה מאשימה איננה למעשה תודעה שלוקחת אחריות מלאה. להפך: זו תודעה קורבנית. אנו רגילים לחשוב שתודעה בלתי קורבנית איננה מאשימה אחרים במה שקורה, היא לא אומרת "בגללך זה קרה! אתה אשם!" אבל אני טוען שתודעה בלתי קורבנית באמת לא אומרת זאת גם כלפי העצמי. היא איננה מניפה אצבע מאשימה גם כלפי העצמי, ולא מכה אותו ברגשות אשם. מה היא כן עושה?

תודעה בהירה, שאיננה קורבנית, איננה משחקת כלל במגרש של "מי אשם". המגרש הזה איננו רלוונטי עבורה, ולכן אין היא מוצאת גם את העצמי כאשם. תודעה בהירה יודעת כי העצמי איננו ה"פועל" באמת. הדברים נפעלים דרך האדם, והאדם איננו באמת הפועל אותם, למרות שעומדת לרשותו היכולת להשתמש בכח הרצון והבחירה, ובכל זאת – אין הוא הפועל את הדברים עד תומם.

השכן הגינה והחזיר:

בואו ניקח דוגמה פשוטה: נגיד שלשכן שלי יש גינה. אני צריך קצת גזר לסלט והשכן מרשה לי בשמחה להכנס לגינה שלו ולקטוף לי קצת גזר. אבל, בצאתי מהגינה שכחתי לסגור את השער. בלילה באו חזירי בר אכלו להנאתם, והשחיתו את הגינה של החבר. תודעה קורבנית תחפש מיד את האשמים. אם החבר הינו בעל תודעה קורבנית הוא יאשים אותי. "בגללך זה קרה!". אם גם אני בעל תודעה קורבנית אחפש גם אני אשמים. יתכן ואאשים בחזרה את השכן "אתה לא אמרת לי שצריך לסגור את השער, לכן אתה אשם בעצמך!", ואם אני בחור נחמד יותר, אבל עדיין קורבני – אאשים את עצמי: "איזה אידיוט אני! הכל בגללי! למה לא סגרתי את השער?!". אני ארגיש רע עם עצמי, אתנצל אלף פעם ואבקש סליחה. יתכן שהשכן יסלח, אבל יתכן גם שכמו בבדיחה על הפולניות ("אישה פולניה אמנם סולחת, אבל לעולם היא לא שוכחת על מה היא סולחת") – יתכן שהוא יזכור לי את התקרית הזו לאורך שנים, ותמיד הדבר יזקף לחובתי. ברגע שהנחתי לעצמי להסתחרר אל מערבולת האשמה נתתי את העוצמה שלי לאחר, למאשים, לזה שיצא "צודק", ועתה אני קורבן של מערכת האשמה. השליטה על חיי הפנימיים נתונה בידיה.

מאידך, אם אני לא קונה את סיפורי האשמה ולא משחק במגרש האשמה, או אז ברגע שאגלה שבאו חזירים ואכלו לשכן שלי את הגינה אדע שהדבר הנכון ביותר קרה! החזירים הרעבים אכלו לשובע, הירקות שהיו צריכים להאכל נאכלו, ועל הנזק שנגרם אני צריך כנראה לשלם פיצוי מסויים, אלף שקלים למשל, כי הכסף הזה צריך היה לעזוב את רשותי ולעבור לכיסו של שכני. כמה נפלא. כל זה קרה על ידי ששכחתי לסגור את השער… איך ידעתי לעשות בדיוק את הדבר הנכון! מדהים. אני אגש אל השכן שלי על אלף שקלים ביד ואהבה בלב. יחד עם זאת, גם ארשום לעצמי הערה מנטאלית: "בפעם הבאה שאני נכנס אל הגן כדאי לזכור לסגור את השער".

גם אם השכן ינסה לדרדר את שנינו למערבולת של מאשים ונאשם, אני לא אקנה את הסיפור. אשתתף כמובן בצערו, כי צערו צערי הוא, אבל לא אהפוך למי שחייב מעתה לפצות אותו אנרגטית על הצער שנגרם לו. שימו לב שהמילה "אשם" בעברית קשורה ומקבילה למילה "חייב".

אשמה יוצרת חוב אנרגטי. זו הסיבה שאנשים רבים אוהבים לשחק במשחקי אשמה והאשמה: מי שנמצא אשם כלפי חייב לי! איזה כייף לי! הוא חייב לי אנרגיה, חייב לי "נקודות"… ואני אפדה אותן במוקדם או במאוחר.

אדם חופשי הוא "מסוכן" (למי?)

מערכות חברתיות בעלות תודעה עכורה מעונינות להפוך את האינדיבידואל ליצור חייב. הרי אם הוא אשם במשהו מיד הוא חייב להן אנרגיה, וזה משחק לטובתן. זה הופך את האינדיבידואל ליצור מוחלש, מפוחד (כי אולי לא יהיה לו כיצד לשלם את החוב הזה) וממושמע יותר.

אנשים חסרי אשמה אינם נשלטים בקלות על ידי המערכת ולכן המערכת תדאג לפמפם לציבור מאמיניה מסרים שאומרים שמי שלא חש רגשות אשם הינו אדם מסוכן. המערכת לגמרי צודקת: אדם שכזה אכן מסוכן — למערכת…

זו הסיבה שאנשים שרגילים לשחק במשחקי כח ושליטה אוהבים לשחק במגרש האשמה. זוגות רבים משחקים את המשחק הזה בתוך מערכות היחסים שלהם, מבלי לשים לב שהם לא משחקים במגרש האהבה אלא במגרש השליטה.

הגדילו לעשות מערכות דתיות למיניהן כאשר הפכו את האדם לחייב ולאשם מעצם טבעו[1]. "החטא הקדמון" של התפיסה הנוצרית הופך את האדם לחייב ולאשם מראשיתו. רק אם יקבל את סקרמנט הטבילה יזכה לישועה. איזה מנגנון שליטה מחוכם! אבל הנוצרים לא המציאו כמובן את מנגנוני האשמה. הם היו קיימים הרבה לפניהם במערכות דתיות שונות.

אחד הדברים המופלאים בהקשר זה כרוך באשמתו של האדם על היותו יצור מיני. האדם הרי הינו יצור מיני מעצם הוויתו הביולוגית והרוחנית כאחד. איזה מנגנון שליטה מחוכם מצאו להן הדתות כשהפכו את מיניותם של מאמיניהם לאשמה. האשמה הזו הופכת את המאמין לחייב, והיא מתחדשת ללא הרף. הנה לכם מנגנון שליטה פשוט ומחוכם כפי שהוא משחק למשל בחסידות ברסלב של היום:

  1. שפיכת זרע שלא אל תוך רחם האישה היא החטא החמור ביותר בתורה (!)
  2. מי ששופך זרע (בעינוג עצמי או בשינה) הינו אדם חוטא. הוא אשם באשמה נוראית!
  3. אבל – החדשות הטובות הן שניתן לכפר על האשמה הנוראית הזו!
  4. הדרך לכפרה היא על ידי דבקות בצדיק (רבי נחמן), טבילה במקווה (כי אתה יצר טמא ומסואב), עליה לקבר של רבי נחמן בעיירה אומן שבאוקראינה ואמירת עשרת פרקי התהילים שרבי נחמן תיקן לומר לשם כך + עוד כמה תפילות ובכיות הרשומות בספרי התפילה של ברסלב.
  5. רק אם עשית את כל הנ"ל – יש מצב שתחלץ מהאשמה הנוראית הזו. וכל זה – בזכות שאתה חסיד מסור של ברסלב! איזה מזל יש לך שהתקרבת לצדיק האמת! ("אשרינו מה טוב חלקנו שהתקרבנו לרבינו")
  6. גם לאחר שתחזור מאומן, תשוב ותפלוט כמובן זרע "לבטלה", או לפחות תהרהר הרהורים מיניים (כי זה הרי טבעך, להיות יצור רוחני-מיני), וכך תשוב להיות אשם, תשוב להיות חייב, ותשוב לחפש כפרה. שוב תחסוך פרוטה לפרוטה כדי לטוס לאומן (או תתרום כסף למוסדות ברסלב ותזכה למצוות!) וכך תהפוך ליצור מוחלש יותר נאמן מאד לדרכי הדת, וכמובן גם תלותי יותר.

וזו רק דוגמה כמובן. מערכת שכזו מתקיימת בכל מנגנון דתי בעולם באופן שונה במקצת, אבל העקרון תמיד זהה: זהו מנגנון שהופך את טבע האדם לחוטא, מחדיר בו אשמה והלקאה עצמית על היותו מי שהוא, מלמד אותו שעליו לחפש כפרה על כך במנגנוני הדת, להשתעבד יותר ויותר לאותו מנגנון שמטיל עליו את האשמה מלכתחילה, וחוזר חלילה. כך נמצצת עוצמתו של האינדיבידואל לטובת המנגנון הדתי.

קיצורו של דבר: רגשות אשם הם חלק מתודעה קורבנית, שמוציאה את העוצמה מידי האדם ומעבירה אותה למי שנמצא אשם וחייב כלפיו, שמעתה יכול לנהל את חייו של אותו אדם על שימוש ברגשות האשם שלו. יתרה מזאת: רגשות אשם משמשים את האגו להאדרת חשיבותו העצמית (האגו מחפש דרכים ישירות או עקיפות להוכיח את קיומו הנפרד והחשוב). הרי יש מקום לאשמה רק אם "אני" הוא זה שיכול היה למנוע את האסון ולא מנעתי אותו. איזו חשיבות עצמית! האגו האנושי אוהב את זה.

תמימות פראית – Wild Innocence  – לעומת זאת היא מצב בו ישנה לקיחת אחריות מלאה של האדם על חייו, מעשיו וטבע חוויותיו, תוך הכרה בכך שהעולם מושלם בכל רגע נתון ומה שצריך לקרות זה בדיוק מה שקורה. האדם שחי מתוך תמימות פראית מאשרר בכל רגע את חייו ואינו מוסר את עוצמתו לידי אדם אחר או מנגנון כלשהו על ידי האשמת עצמו במתרחש. הוא נותר תם, מאושר וחופשי באמת.

זו למיטב הבנתי משמעותה של ספירת הוד מתוקנת בנפש האדם.


[1] הפילוסוף עמנואל לוינס, שביסס את הגותו על התלמוד, ראה בתחושת האשם עמדה מוסרית נעלה. הוא ציטט לשם כך את דוסטוייבסקי ("אחים קרמזוב") "כולנו אשמים על הכל ועל כולם לפני כולם, ואני יותר מכולם".  Ethique et Infini )עמ' 104-105(. ובמקום אחר ביטא זאת כך: "ככל שאני צדיק יותר כך אני אשם יותר".

2 תגובות
  1. amit avni
    amit avni says:

    אני מאלה שרואים את המציאות כהשתקפות של העולם הפנימי
    כלומר אם שכחתי לסגור את השער משהו בתוכי כיוון אותי לא לסגור את השער. האם זהו דיאלוג לא מודע עם השכן על התקשורת איתו? האם זהו הצורך שלי להיות מחובר לגן גם בצאתי מאחר שהשער פתוח אני לא סוגר את עצמי לגן או שאולי היה לי ידע על חזרי בר רעבים?. ןעוד…לא מדובר על אשמה אלא על העמקת ההתבוננות על הסרט אותו אני מקרינה ממעמקי לבבי אל תוך מציאות חיי. ההתבוננות יכולה לאפשר אחריות ופתרונות ראשית פנימיים, עם עצמי.למשל מה השער והגן בתוכי?….

  2. מתי
    מתי says:

    התחברתי מאד לדבריך, הבאת כדוגמא את המיניות ורגשי האשמה שהתרבות שלנו "דאגה" ליצור סביבה.
    האשמה הזאת גורמת לפיצול בתוכנו , אנחנו לא מקבלים את האנרגיה הזאת ונלחמים בה.
    (הביטוי הבולט ביותר לכך, היא המלחמה של נשים בגופן , הן לא מקבלות אותו כפי שהוא , כי בתת מודע הן לא מקבלות את האנרגיה המינית שלהן ).
    הבעיה שהפיצול בתוכנו לא מאפשר לחיות בעוצמה, עד אשר לא נהיה מודעים לאנרגיה המינית ונעשה את השינוי , נחיה בסבל ולא בעוצמה.
    אני עדיין חוקר איך עושים זאת, איך באמת מתחברים למיניות בתרבות שלנו, (אני נשוי ואת האנרגיה הזאת אני רוצה לעלות לא רק עם אשתי …) אך היה חשוב לי להגיד לך שבדוגמה שהבאת אני חושב שנגעת במשהו הרבה יותר ממוקד ועוצמתי ומשפיע על האושר שלנו בחיים .

התגובות סגורות.