מהי חתונה? (חלק א' – שחיטת הפרות הקדושות)

ראשית אני רוצה לשחוט (בשחיטה כשרה כמובן) כמה פרות קדושות, הקשורות לנושא החתונה היהודית, ובהמשך אבקש להציג מהי לעניות דעתי מהותה של חתונה ראויה ושל זוגיות אמיתית מהיבט רוחני.

אין מצווה להתחתן

דבר ראשון חשוב לומר שמבחינת היהדות אין מצווה להתחתן! יש מצווה לפרות ולרבות, מצווה שלפי חז"ל רק הגבר מצווה בה, אבל אין כל הכרח שהילדים הללו ייוולדו דווקא מקשר של נישואין.

למה? כי היהדות מכירה ב"חוקיותו" של ילד שנולד גם מחוץ למסגרת הנישואין. אם כך מהו "ממזר"? ממזר הוא ילד שנולד לאישה נשואה מגבר אחר, שאיננו בעלה. ממזר הוא פרי של בגידה באמון ובאהבה, ועל פי מסורת ישראל – ממזר נחשב לילד "בלתי חוקי" ואין לו את מלוא הזכויות של אזרח רגיל[1].

אז חשוב להבין: ילד שנולד להורים שבחרו שלא להינשא זה לזו איננו ממזר בשום פנים ואופן. הוא ילד יהודי חוקי לחלוטין, ואין לו כל בעיה להתחתן או להשתלב בחברה. אפילו "שתוקי" שהוא ילד שנולד לאישה לא נשואה מגבר בלתי ידוע – נחשב ליהודי חוקי לכל דבר ועניין מבחינה זו.

חיי זוגיות ללא חתונה

אבל הבה ונשוב לנושא החתונה: כאמור, בהלכה היהודית אין מצווה להתחתן למרות שיש מצווה לפרות ולרבות. זאת מכיוון שהיהדות מכירה לא רק בקשר זוגי של נישואין, אלא גם בקשר זוגי ללא נישואין. קשר שכזה, שהיום אנחנו קוראים לו "חברים שחיים יחד" נחשב בהלכה לקשר של "פילגשות". המילה פילגשות הובנה על ידי חז"ל כמילה הנוצרת מחיבור של שתי מילים: פלג-אישות. והיא מתייחסת ליחסי אישות חלקיים, כלומר יחסים זוגיים ללא הסכם נישואין.

למרות שהרבנים אינם אוהבים להודות בכך – יחסי פילגשות נחשבים כמותרים עקרונית בהלכה היהודית[2]. גם אנשים גדולים ומפורסמים, כמו דון יצחק אברבנאל בספרד חיו חיי אהבה עם פילגש (בנוסף לנישואיהם לאישה אחת לפחות) ועל פי פסק ההלכה של בית הדין בספרד באותם ימים זכה בנה של הפילגש להיחשב כבנו החוקי לכל דבר ועניין של אברבנאל ולקבל את חלקו בירושה[3].

מונוגמיה ומחויבות כלכלית20080211-two-hearts-as-one-main_Full

הסכם הנישואין היהודי הוא הסכם מאד מחייב מבחינת שני הצדדים, אך כאמור – אין כל הכרח להיכנס אליו.
מהן ההתחייבויות שבהסכם הנישואין?
הסכם הנישואין "כדת משה וישראל" מחייב את האישה למונוגמיה חמורה ביותר[4], ובתמורה לכך מתחייב הגבר לשעבוד כלכלי כלפי אותה אישה. כשגבר אומר לאישה "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" ונותן לה את הטבעת הוא בעצם אומר לה: "את תקיימי יחסי מין אך ורק איתי, ובתמורה אני אזון ואפרנס אותך ואת ילדייך ואעניק לך בטחון כלכלי".

זכותה של האישה לחתום על חוזה שכזה, וזכותה שלא לרצות בו. היא יכולה למשל לומר לאהובה: בוא ונחיה יחד ללא חוזה-נישואין-כדת-משה-וישראל, כלומר, מבחינה הלכתית: "בוא ואהיה לך פילגש, בוא נחיה יחד באופן שלא כובל אותי מבחינת החופש המיני שלי, ולא כובל אותך מבחינת החופש הכלכלי שלך. אני לא אהיה תלויה בך מבחינה כלכלית ולא אתחייב לשכב אך ורק אתך באופן קיצוני כל ימי חיי או עד שנפרד. אלד לך ילדים והם יהיו הילדים של שנינו – שנינו נהיה חייבים לפרנסם".
אישה שרוצה לשמור על חופש מיני שלה נדרשת מבחינה זו לעצמאות כלכלית. ניתן לומר שזה הוגן בהחלט, לא?

כיום, כשמעט מאד זוגות באמת שומרים על מונוגמיה בפועל לאורך זמן, אני נוהג להציע לזוגות שאני מחתן לחשוב היטב אם הם אכן רוצים לקדש זה את זו בחוזה מונוגמי "כדת משה וישראל".

האם המונוגמיה טבעית לאדם?

היהדות לא רואה את המונוגמיה כמצב טבעי – לא לגבר ולא לאישה. לגבר הותר כידוע לשאת כמה נשים, ואף לקחת לו פילגשים – ומעשיהם של אבותינו הקדושים יעידו על כך, אך על האישה הדבר נאסר. חשוב עם זאת לציין, כי חז"ל לא רואים בכך מצב טבעי עבור האישה, אלא פרי של קללה שנתקללה בה חוה בעקבות החטא. כאשר התקלל אדם בקללת "בזעת אפיך תאכל לחם" נתקללה גם חוה בעשר קללות רצופות, שחז"ל מצאו בפסוק: "הרבה ארבה עצבונך, בעצב תלדי בנים וגו'"

אחת הקללות שמצאו חז"ל בפסוק היא הקללה המגבילה את החופש האירוטי של האישה, כדברי רש"י בהסבירו את אחת הקללות: "שאסורה לכל אדם חוץ מבעלה, והאיש נושא נשים הרבה"[5].

יש מי שיאמר שהיות וחוה אמנו נתקללה – כך צריך להיות המצב תמיד. אך הנוקט בגישה זו צריך לקדש גם את צער הלידה ולא לנסות להקל על הכאבים הכרוכים בה, וכן לא לנסות להקל על הגבר את עול זיעת הפרנסה… ברור שמבחינה מסוימת ניתן לתאר את כל התפתחות התרבות האנושית כניסיון מתמשך להיחלץ מאותן קללות קמאיות ולרפאן[6].

נמצא שהיהדות הקדומה לא ראתה את המצב המונוגמי כמצב טבעי. לכן היא לא דרשה מונוגמיה מהגבר, והודתה שהעובדה שנשים נדרשות לכך נובעת רק מאיזו קללה שנחתה על ראשן מקדמת הציביליזציה האנושית המוכרת לנו. יחד עם זאת – הכירה ההלכה היהודית באפשרות העקרונית של אישה לקיים יחסים זוגיים עם גבר ללא שתינשא אליו – במסגרת 'היתר הפילגש', שאמנם נחשב כסוג יחס נחות בחברה הפטריארכאלית, אך יתכן שעלינו לבחון אותו מחדש דווקא עבור האישה המודרנית, שאיננה מעוניינת להשתעבד לבעלים, כי אם לחיות חיים המבוססים על אהבה ועל שוויון בין המינים[7].

החתונה היהודית המקובלת, באופן הפשטני ביותר שלה, אינה אלא הסכם שנערך בין איש ואישה, בו האישה לוקחת על עצמה מחויבות מונוגמית והאיש בתמורה מעניק לה בטחון כלכלי[8]. מי שחפץ בכך – יכול ומוזמן לחתום על חוזה שכזה גם כיום. אני, כאמור, סבור שעלינו לפחות להציע מסגרת חדשה של קשר זוגי, מסגרת מקודשת, עמוקה וחגיגית, אשר תביא את האהובים יחד, מתוך מחוייבות – אך מחוייבות גבוהה יותר – לטעמי. להלן אנסה להציע כמה קוים מנחים לזוגיות שכזו ולטקס כלולות שכזה.

לחלק ב' של המאמר

***

[1] יחד עם זה חשוב לציין שבנושאים מסוימים חלקו חז"ל כבוד גדול גם לממזרים וראו אותם שווי זכויות בהשגת מעמד חברתי, כמו למשל באמירה הידועה: "מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ" (משנה, מסכת הוריות פרק ג, ח'). הייחוס לא הוא שקובע את חשיבותו ומעמדו של האדם אלא מי הוא ומה הוא – זה מה שקובע.

[2] הרמב"ם סבר אמנם כי רק למלך מותר לקחת פילגש, אך חלקו עליו בכך כל חכמי ימי הביניים, ולהלכה נפסק שלא כדעת הרמב"ם. היו אמנם חכמים שהתנגדו להיתר הפילגש משום שחששו שאישה שאיננה נשואה תתבייש בעובדה שהיא מקיימת יחסי מין עם גבר, והבושה תמנע ממנה ללכת למקווה להיטהר לאחר ימי נידתה. ברור שכיום החשש הזה איננו ממשי, שכן אין אישה שתתבייש בעובדה שהיא מקיימת יחסי מין עם בן זוגה לחיים, וממילא – רוב הנשים הלא-דתיות אינן הולכות למקווה, גם כשהן נשואות, ולכן בטל טעם האוסרים מחמת החשש. ראה על כך עוד בספרי "מי מפחד מלילית" (הוצאת מודן 2005) עמ' 93-94.

[3] מאמר על כך הופיע בספר "ארוס אירוסין ואיסורים" מאת ישראל גרטל, בהוצאת מרכז זלמן שזר.

[4] אם היא שוכבת עם גבר אחר היא צפויה לעונש מוות – בימי הסנהדרין, ובימינו אנו – מכריחים אותה להתגרש מבעלה, ולא מתירים לה לעולם להנשא למאהב שלה ("אסורה על בעלה ובועלה"), כמו כן – היא מפסידה את כתובתה (כלומר את ההבטחה הכלכלית שהבטיח לה הבעל בתמורה לנאמנותה המינית), ואם נולד ילד מביאה זו – הוא יהיה ממזר.

[5] הדרשה התלמודית ודברי רש"י הנ"ל מופיעים בתלמוד הבבלי, במסכת עירובין קב. על כל הנ"ל הארכתי במאמרי "עשר קללות נתקללה חוה" המופיע גם כנספח לספרי "מי מפחד מלילית" (מודן, 2005), וכשלעצמו מופיע בדף המאמרים.

[6] וכך כתב גם הרב שג"ר עליו השלום, אחד ממורי ורבותי, במאמרו "מצוות עונה": "יש איפה לפרש את המאמץ העכשווי להביא לידי שוויון במעמד האישה כמאמץ לגאול את האנושות מן הקללה, והוא דומה למאמץ להביא לידי רווחה כלכלית וגאולה מקללת 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. מדובר בניסיון לכונן יחסים שאינם מבוססים על כח ושליטה ושבהם התשוקה לא לובשת צורה של אלימות…" (נהלך ברג"ש, עמ' 17, הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, תשס"ח).

[7] בהקשר זה יש לציין את חזונו של הושע הנביא (פרק ב, יח): "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בעלי". יש לציין כי הושע היה גם זה שנתבקש על ידי האל לקחת לו אישה זונה ולהוליד ממנה בנים: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זנונים.." (פרק א, פסוק ב). יש לדעתי למצוא בדברי הושע הנביא חזונות הקוראים לשינוי יחסי האישות בין איש ואישה, ובפרט לשחרור שעבודה המיני של האישה לבעלה – חזונות שעוד צריכים להתממש בימינו. הארכתי גם על כך בספרי "מי מפחד מלילית" עמ' 197, ועמ' 348, ועוד יש להוסיף על כך ביום מן הימים.

[8] את הכתובה, שמעגנת את הסכם הנישואין הזה, יצר שמעון בן שטח בתקופה ההלניסטית. במקום אחר עמדתי על הקשר בין העובדה שהוא גם זה שהוציא להורג 80 "מכשפות" שגרו יחד במערה באשקלון. שמעון בן שטח נלחם במיניות נשית שאיננה נשלטת על ידי החברה הגברית, וקטל בה ללא רחם. רק כלפי אישה שמוכנה לשיעבוד המיני אל הגבר הוא נטה חסד והבטיח לה את הביטחון הכלכלי. ראו על כך בהרחבה בשיעור שנתתי על הנושא, כאן:
דמויות ונקודות מפתח בהתפתחות המיסטיקה העברית והקבלה

[attachments]