מי הפך את ט"ו באב לחג האהבה?? הוא בכלל היה חג התשוקה

אני לא יודע מי הפך את ט"ו באב ל"חג האהבה היהודי"? זה באמת לא ברור לי. האנרגיה של ט"ו באב איננה של "חג האהבה", זה לא ולנטיינז דיי. לט"ו באב יש היסטוריה אחרת לגמרי, הרבה יותר יצרית ופורצת גבולות משל "ולנטיינז דיי".

ולנטינוס היה כומר נוצרי שסיכן את נפשו וערך טקסי חתונה לזוגות צעירים, למרות האיסור שהטיל על כך הקיסר הרומי בזמנו. הקיסר רצה חיילים שאין להם בית ומשפחה לחזור אליהם, חיילים חסרי מנוח שיקרעו את האוייב לגזרים, ולכן אסר על קיום חתונות לחיילים. אבל ולנטינוס הנוצרי חיתן זוגות למרות הכל. לפי הסיפור הוא נכלא, ובבית הכלא פיתח יחסי אהבה אפלטונית – מאחורי הסורגים – עם בתו של הסוהר… הם החליפו מכתבי אהבה וכל מיני מתנות קטנות שיכולות לעבור בחשאי דרך הסורגים. הוא הוצא להורג ב 14 לפברואר. על המכתב האהבה האחרון שלו הוא חתם: "שלך, ולנטינוס".  מאז התקדש חג האהבה הנוצרי ב 14 לפברואר, והחנויות בכפרנו הגלובלי מוכרות כל מיני טופינים בצלופן, לבבות אדומים ושאר מיני מצרכים "רומנטיים" לחג האהבה.

אבל ט"ו באב זה עניין לגמרי לגמרי אחר

בחמישה עשר באב נפרצו כל הסורגים: בימי השבטים העבריים שעיבדו את האדמה ושמחו עם הגפנים הבשלות לאור הירח, יצאו בנות שילה לחולל בכרמים בלילה, ובני בנימין (שנשארו ללא נשים בגלל מלחמה ארורה ועקובה מדם) ארבו להם וחטפו להם נשים כראות עיניהם. מעשים ברבריים למדי, שמשום מה התקדשו במסורת היהודית והפכו את ט"ו באב ל"יום טוב".

מאות שנים אחרי המקרה הזה של חטיפת הנשים, מדווחת המשנה על כך שהאירוע הברברי לכאורה הפך לחג קבוע בלוח השנה וליום טוב! המשנה מספרת שבט"ו באב בנות ירושלים היו משאילות זו מזו שמלות לבנות – כדי לטשטש את זהותן המעמדית – ויוצאות לחולל בכרמים, כשהן מפתות את הבחורים ואומרות כל מיני דברים שיגרמו לבחור בו חשקו לקחת דווקא אותן. היפות היו מכריזות ש"אין אישה אלא ליופי" והכעורות היו אומרות "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" והמיוחסות היו מזכירות לבחורים שהעיקר זה המשפחה, וכן הלאה.

היהדות של היום לא יודעת מה לעשות עם האנרגיה הזו. כפי שכבר כתבתי הרבה פעמים, ככל שהתגבשה היהדות כדת והתרחקה ממקורותיה העבריים, כך היא התרחקה גם מהטבע, מהנשיות ומהגויים. אלו שלושת תחלואיה של הדת היהודית. לכן כיום לא נוהגות בנות האולפנה לחולל בכרמים ובני הישיבות לא נוהגים לחטוף אותן בצחוקים אל מאחורי השיחים.

אלא שלא רק ה"דתיים" אבדו את זה מזמן, אלא גם ה"חילונים". מי באמת הייתה מוכנה להעמיד עצמה כיום במצב שכזה? לפזז ולפתות בחורים אנונימיים בכרמים? איזה אב ישראלי מצוי היה שולח את ביתו לחולל בכרמים ולהיחטף על ידי איזה שמגג מצוי? גם התרבות החילונית שלנו היא די שמרנית ורק עושה כאילו היא ליברלית ופתוחה.

אבל היהדות הקדומה, התרבות העברית, היתה הרבה יותר דיוניסית ממה שהחברה שלנו כיום מסוגלת לשער בנפשה או להכיל.

עד כמה היינו רוצים לאמץ אל תוך החיים שלנו את האנרגיה הדיוניסית הזו?
עד כמה זה מאיים עלינו ועד כמה זה מפתה כל אחד ואחת מאיתנו?

אני משאיר זאת לכל אחד כנקודה להתבוננות אישית.