רבנים ומכשפות – על שמעון בן שטח, ציד המכשפות היהודי וחוני המעגל

"רבנים ומכשפות – על שמעון בן שטח, ציד המכשפות היהודי וחוני המעגל".

אשה, טבע, פרפרים

השיעור שלנו מוקדש היום לשתי דמויות שפעלו בתקופת החשמונאים: האחד רבי שמעון בן שטח והשני חוני המעגל. נשים עצמנו על ציר הזמן ההיסטורי ואז נכנס לעומק הדמויות וסיפוריהן:

בשעורים קודמים דיברנו על אלכסנדר מוקדון שכבש את המזרח התיכון מפרס עד מצרים. הוא מת בגיל 31 ומשאיר את האזור בידי שתי ממלכות של יורשיו: הממלכה הסורית – בית סלווקוס, וממלכת בית תלמי שמושבה במצרים. דברנו על שמעון הצדיק שעל פי האגדה פוגש את אלכסנדר מוקדון ועל תפיסותיו המעניינות בקשר ליופי וקדושה.

דברנו גם על מרד החשמונאים, אשר הביסו כידוע את היוונים ויסדו ממלכה. באותם ימים חזרה המלוכה לישראל, אבל לא לבית דויד. שמעון החשמונאי, שהיה כוהן גדול, הוכתר גם למלך. הדבר היה לצנינים בעיני חכמים, שהאמינו בהפרדת רשויות. לא טוב, על פי התורה, שכוהן ישמש גם מלך. צריך שכוהן יכהן ומלך ימלוך. מלכי החשמונאים לא רצו להפריד רשויות. רבים ביניהם אחזו במשרת הכהונה. אבל בכל זאת, אחד מהם, יוחנן הורקנוס, או "יוחנן כוהן גדול", נחשב לאדם קדוש ואפילו לנביא. התלמוד מיחס לו רוח הקודש, ויוספוס פלביוס מיחס לו נבואה. אולם בסופו של דבר הגיעה הממלכה לידי ינאי המלך.

ינאי היה מלך וכהן גדול, כמסורת החשמונאים. אולם חכמי העם עדיין לא אהבו את העניין.

הצרה של ינאי היתה שבראש החכמים בתקופתו עמד לא אחר מאשר גיסו: שמעון בן שטח, שהוא האח הקטן של שלומציון המלכה, אשתו של ינאי. המצב היה לפיכך שבראש בית הדין של הסנהדרין באותה תקופה עמד חכם גדול, פרושי, אשר מחזיק בדעות שלא מקובלות על הכהונה והמלכות. למלך ינאי נמאס בסופו של דבר מהחכמים הפרושים וכדרכם של מלכים עצבניים רצח את כולם. מי שיכול היה, כמו החכם יהושוע בן פרחיה, ברח למצרים. שלומציון המלכה החביאה את אחיה הקטן עד שה"קריזה" עברה לינאי והוא החליט לעשות שלום עם החכמים, שהעם היה איתם בדרך כלל.

מה קורה כאשר דור שלם של חכמים עובר מן העולם ונשאר רק אחד? מה שקורה, וחשוב לשים לב לזה, הוא שמי שנשאר הוא שמעביר את המסורת הלאה. זו הייתה תורה שבע"פ, לא כתבו באותם ימים. היות ורוב החכמים נרצחו, יצא ששמעון בן שטח הפך להיות אחד הצינורות הראשיים דרכם עברה מסורת התורה שבעל פה עד אלינו, ושמעון בן שטח היה אמנם דמות מרתקת אך בהחלט לא פשוטה. הוא לא היה היחיד שנשאר, אך בין היחידים. בתולדות המסורת של התושב"ע יש אנשי מפתח שרוב התורה עוברת דרכם. אחד מהם הוא שמעון בן שטח, כאמור: דמות מורכבת. הסיפור שאתמקד בו יהיה היחס שלו לנשים ולעקרון הנשי במציאות בכללותו, כי שמעון בן שטח ידוע גם כמי שתלה שמונים מכשפות – זהו ציד המכשפות היחיד שהיה בעם היהודי.

ננסה לראות מה זה אומר על היחס שלו הן לנשים והן לכשפים, מה זה אומר ביחס לקשר שלו בכלל לעולם הקסם והמיסטיקה, האם הדברים קשורים- ואיך.

סיפור נוסף שנספר הוא הסיפור שמפגיש אותנו עם דמות מרתקת נוספת – חוני המעגל.

אך, קודם אוסיף "קרדיט" לשמעון בן שטח. לפני שתדונו אותו לכף חובה על שתלה מכשפות אני רוצה להראות את מלוא דמותו. אחת התרומות היחודיות של שמעון בן שטח היא הכתובה, כפי שהיא מנוסחת עד היום. הואזה יסד את התקנה שהחיוב הכלכלי שגבר מחויב לאשתו זה השעבוד החזק ביותר שקיים. אם אין לו כסף, מוכרים את ביתו , "ואף גלימה על כתפיו". התקנה הזו היא תקנת שמעון בן שטח, שעד היום משפיעה על חיי אנשים באופן מעשי. מהכיוון הזה, אם היינו שואלים מה יחסו לנשים היינו אומרים שבהחלט הוא דואג להן ולרווחתן, נכון?

בנוסף לתקנת הכתובה, שמעון בן שטח מתקן דבר משמעותי נוסף: התקנה ההלכתית שלא מקבלים בדין הסנהדרין עדות נסיבתית. היום החוק האזרחי לא נוהג כך, אבל התלמוד מצטט את שמעון בן שטח שאומר: "פעם אחת ראיתי איש רץ עם סכין אחרי חברו ונכנסו לחנות. רצתי אחריהם ומצאתי אדם שזה עתה נרצח ואדם עומד עם סכין בידו. אמרתי לו: יש פה או אני או אתה, סביר שזה אתה שרצחת ולא אני, אך אני לא אדון אותך בסנהדרין, כי כדי לדון בדיני נפשות חייבים שני עדים, לכן אלוהים ידון אותך" ואז בתלמוד אומרים: "הגיע נחש והכישו ומת". שמעון בן שטח תיקן את התקנה הזו – לא מקבלים עדות נסיבתית! והמטרה היא כדי לא להוציא להורג אדם בשוגג. רק על פי שני עדים בלבד. כפי שנראה בסוף השעור, זה לא עזר לו ואפילו הכה בו קשות מאוחר יותר.

דבר נוסף שתיקן שבש"ט, שמשפיע עד ימינו אנו, זה חוק חינוך חובה. כבר אז, במאה הראשונה לפני הספירה, הוא תיקן תקנה שכל קהילה יהודית הקפידה בה מאז ועד היום: ילדים חייבים ללמוד בביה"ס החל מגיל שש, בין אם אצל רבי, ב'חדר' או בביה"ס. כבר בתקופתו חינוך חובה החל מגיל שש וזה אפיין קהילות יהודיות במהלך ההיסטוריה. הקהילה דאגה אפילו ליתומים ושילמה את שכר הלימוד שלהם. היה מוטל על הקהילה לדאוג לכך שכל הילדים ילמדו ולא משנה מי הוא בן עשירים ומי בן עניים או יתום.

והנה סיפור נוסף לדמותו של רבי שמעון בן שטח: מעשה שהיה באחד מעבדי המלך ינאי שרצח מישהו. אמר בן שטח לחכמים: "תנו עיניכם בו ונדון אותו". והדין הוא שאם עבד פשע, גם אדונו גם חייב לבוא לדין. שלחו שליח למלך ובקשו שיביא את עבדו לדין. ינאי שלח את העבד, אבל בן שטח אמר לו: גם אתה תבוא! הגיע המלך לבית הדין והתישב. אמר לו בן שטח :"ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא בפני מי שאמר והיה העולם" (להזכירכם, המלך הוא גיסו, וגם זה שרצח את כל החכמים). בן שטח לא מפחד ממנו. אין לו מורא. הוא אומר למלך: עמוד! אתה ניצב בבית הדין של הסנהדרין. אמר לו המלך:" לא כמו שאומר אתה, אלא כמו שיאמרו חברייך". כלומר, "אתה תמיד נגדי…". והתלמוד אומר: "נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו, כבשו פניהם בקרקע". החכמים מפחדים מזעמו של המלך. "אמר להם בן שטח : "בעלי מחשבות אתם , יבוא בעל המחשבות ויפרע מכם."

כלומר, שמעון בן שטח אומר להם: אתם עושים חשבונות, הא, אתם לא מסוגלים להיות נאמנים לאמת כי יש בכם פחד?. "מיד בא גבריאל וחבטם בקרקע ומתו." מאותה שעה אמרו: " מלך לא דן ולא דנים אותו".

זהו שמען בן שטח. איש חסר מורא וישר כמו סרגל. אבל יש פה גם סיפור צדדי, של מעשי נסים שמתרחשים לכבודו. כמו הנחש המכיש את האיש ששמעון אמר לו שמן השמים ידונו אותו, או כאן שגבריאל מלאך הדין בא והורג את כל החכמים שיושבים בדין ואינם עושים את מלאכתם באמונה. מאותה שעה תקנו חכמים שלא מזמינים יותר את המלך לבית הדין. זה יוצר טרגדיות מיותרות…

ספור נוסף מספר עליו שלפרנסתו הוא עבד בטקסטיל. הוא לא התפרנס מהרבנות, אלא התעקש לעבוד ולא לקחת פרוטה מקופת הציבור. תלמידיו התעקשו לפחות להביא לו חמור עמוס בחמרי גלם. ואז פעם אחת גילו במטען מרגלית יקרה. אמרו התלמידים: "רבינו! מהשמים נתנו לך מתנה!" אמר להם בן שטח: "האם בעל החמור יודע שיש שם מרגלית?" ענו לו התלמידים: "לא, מן הסתם הוא לא יודע". אמר להם: "חמור עם חמרי גלם קניתי, מרגלית לא קניתי! לכו ותחזירו את המרגלית לאיש". והאיש, דרך אגב היה ישמעאלי, כלומר אדם ערבי. הלכו והחזירו לו. אמר המוכר: "ברוך אלוהי שמעון בן שטח!".

קווים לדמותו עד עכשיו: "ייקוב הדין את ההר". זה מה שמאפיין אותו. הוא אדם ישר, לא נושא פנים, לא לוקח שוחד. מבחינתו הצדק חשוב. הוא לא נושא פנים למלכות ולא לעצמו. עובד לשם שמים. ישר כסרגל. לא סתם אני אומר ישר כסרגל. אם ננסה לאפיין על פי הקבלה טיפוסים ששייכים לאנרגיה של "יושר" וטיפוסים של "עיגולים", בן שטח הוא טיפוס אופייני של בחינת היושר. קיימים בקבלת האר"י שני סוגי אורות רוחניים שבוראים את המציאות: אור היושר ואור העיגולים, שתי הוויות רוחניות שונות לחלוטין. בקבלה אנחנו מחשיבים את אור היושר כאמת-מידה יותר זכרית, ועיגוליות נתפסת כאיכות נשית. חשיבה ליניארית היא יותר זכרית. גם בגבר וגם באישה יש גם עיגולים וגם ישורת, כמובן, כי בכל אחד מאיתנו יש גם זכריות וגם נקביות, אבל היושר זו אנרגיה זכרית מובהקת והעיגולים זו אנרגיה נקבית מובהקת.

שמעון בן שטח טיפוס כזה. חד, לטוב ולמוטב. סוג חשיבה ליניארית של יושר זו חשיבה קטגוריאלית. כשאיש של יושר חושב על צדק הוא לא תופס את האתיקה כעניין רך. הוא לא מנסה למצוא פשרות, לרכך, לעגל פינות, להבין את הנאשם או פשוט לגשר – אלו תפיסות נקביות יותר, עגולות יותר. אבל החשיבה שלו היא חשיבה קטגוריאלית. מה שברור הוא שחשיבה כזו, רציונאלית, ליניארית היא לא חשיבה של קסם.

קסם לא מאופיין בתפיסת עולם ליניארית, אדרבא, מתי קוראים למשהו 'קסם'? כשאתה מצפה לסדר מסוים של אירועים וקורה משהו בלתי צפוי. בלי הכנה, בלי תהליך שמוביל . למשל: מה שרבי אליעזר, כמה דורות מאוחר יותר, מלמד את רבי עקיבא, זה למלא את השדה בקישואים על ידי מילות קסם, ואז ולהעלימם באחת (אחד הקסמים האהובים על חכמי התלמוד זה למלא את השדה בקישואים ואז להעלימם). זהו כישוף. קסם זה בדיוק מה שמנוגד לחשיבה ליניארית. כיוון שזה לא רציונאלי, זה פורם את חוט המחשבה, שמפתה אותנו לחשוב שבעולם הזה יש הגיון. וכל פעם שקורה משהו לא הגיוני קוראים לזה נס, פלא, קסם.

קוסמים אמיתיים לא יודעים בעצמם איך הם עושים את זה. הם חייבים להאמין בפלא, לחיות פלא, להאמין בקסם שקיים במציאות. קוסם אמיתי רק יודע שעליו לעשות נוסחה מסוימת וזה מה שיוצא, הוא מאמין בקסם, בכח הפלא, בנפלא שבמציאות, והוא יודע גם שהוא צריך להתרכז ולהיות בנוכחות נפשית, כי התהליך דורש את מיטב כחות הנפש שלו…

הנביאים שבהם עסקנו: אליהו, אלישע. מה מאפיין אותם? לאליהו יש תפקיד רוחני ברובד הממלכתי-מדיני בממלכת ישראל. הוא המוכיח של המלך, הוא מוכיח את אחאב ואיזבל והוא שדואג למפלתו ולהמלכת יהוא לאחר ימיו. לנביא המקראי יש תפקיד של מוכיח בשער. הוא מוכיח את מנהיגי העם. וחוץ מזה הוא גם מחולל נסים. רוב הסיפורים הקשורים באליהו ובאלישע הם סיפורי נסים.

מה שקורה בתקופה שאנו מדברים בה, זה שהתפקיד הזה של הנביא המקראי מתחלק פתאום לשניים: בתקופת הנביאים הנביא אחז בשני הפקידים – מחד איש מוסר, יושר וצדק, המוכיח את העם ואת המלך ומאידך איש פלא עושה נפלאות, מרפא ומוריד גשם. בתקופה שבה אנו עוסקים שני התפקידים מתפצלים לשתי אישיויות שונות. יש אנשים שהם בבחינת "איש האלוהים", איש הפלא והקסם, ויש מי שלוקח את תפקיד המוכיח בשער, איש היושר והמוסר. שמעון בן שטח הוא איש היושר המוכיח והצדק, ובאותה תקופה – חוני המעגל היה איש הקסם.

הנה הסיפור המופיע בכמה מקומות, גם במשנה וגם בתלמוד. אקרא מהתלמוד כי הנוסח שם נרחב יותר:

"תנו רבנן: פעם אחת יצא חדש אדר ולא ירדו גשמים". רשמית הגיע אביב ולא ירדו גשמים. זו שנת בצורת. בתקופה העתיקה משמעות הדבר היא מוות ברעב ובצמא. בורות ריקים, אין מה לשתות אין במה להשקות שדות. זה אומר באופן מיידי שילדים מתים בקיץ. "שלחו לחוני המעגל ואמרו לו: 'התפלל וירדו גשמים'. התפלל ולא יַרדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה". עוגה בעברית זה מעגל, עיגול. והנה מופיעה בחינת העיגולים בסיפור שלנו… " כדרך שעשה חבקוק הנביא. שנאמר: 'על משמרתי אעמוד ואתייצבה על מצור". חז"ל אומרים שזו מסורת עתיקה, עוד מימי הנביאים. חבקוק הנביא כבר עשה את התרגול הזה. כאשר אתה רוצה לדרוש משהו במפגיע – אתה אומר לאלוהים: לא אצא מהמעגל עד שלא תעשה מה שאבקש, וצריך כמובן להתחייב לזה…

"אמר: 'ריבונו של עולם, אינני זז מכאן עד שתרחם על בניך". חוני נשבע שהוא לא זז, וטיפוס כמו חוני יקיים דבריו. הוא ימות במעגל אם לא ירדו גשמים. יש לו מחויבות מוחלטת. הוא אומר לאלוהים: "בניך שמו פניהם עלי כי אני כמו בן בית אצלך". וכיון שכך כולם סומכים עלי. והתלמוד אומר: "התחילו גשמים מנטפים. אמרו תלמידיו: ראינוך ולא נמות". – זו לשון מאד מעניינת. כתוב שמי שרואה אלוהים מת- "כי לא יראני האדם וחי". לכן הם אומרים כשהם רואים את הנסים שהוא מחולל, רק שלא נמות. מבחינתם לראות את חוני מחולל ניסים זה גילוי אלהות. אבל תלמידיו אומרים לו שהטפטוף הזה נראה כאילו שאלוהים אומר: בוא אוריד לך שתי טיפות וחצי כדי שתוכל לצאת מהמעגל שלך. אז חוני מגיב ואומר לאלהים: "לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות". הוא רוצה גשם שימלא את הבורות והמערות. "ירדו בזעף עד שכל טיפה וטיפה מלאו דליים". "אמרו תלמידיו ראינוך ולא נמות. דומה שאין הגשמים יורדים אלא כדי לאבד את העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו גשמים כתיקונם".

חוני המעגל עובד עם אלוהים על איזון, הוא דורש דיוק. יש בו עזות פנים. מה שאנחנו קוראים בחסידות "עזות דקדושה". הוא דורש מהקב"ה שהגשמים יהיו בדיוק כמו שצריך, לא יותר מדי ולא פחות מדי. "עד שירדו גשמים כתיקונם". התלמוד ממשיך ומספר שהגשם ירד בכמויות כה גדולות עד שעלו כל העם להר הבית, כי הכל היה מוצף. "אמרו לו: רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל שילכו להם .אמר להם: כך מקובלני: אין מתפללים על רוב הטובה". חוני עונה שלא מקובל לומר יותר מדי טוב נתת לנו, בבקשה תפסיק. אבל הוא אומר אף על פי כן "הביאו פר קרבן הודאה " (פר של קרבן תודה). "סמך שתי ידיו עליו" כך היה הנוהג בקורבן. המקריב סומך את עצמו על ראש הבהמה ומעביר את משקלו לבהמה – בזה הוא מעביר את הקרמה שלו לקרבן. "ואמר לפניו : ריבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולים, לא ברוב טובה, ולא ברוב פורענות. יהי רצון מלפניך שיפסקו גשמים ויהיה רווח בעולם. מיד פסקה הרוח וזרחה החמה ."..

זהו חוני המעגל והפרקטיקה המאגית שלו. בואו נסתכל על קווים לדמותו: אנחנו רואים שיש לו עזות דקדושה, הוא מאד קרוב לאל – "אני בן בית אצלך" והוא מאד פופולארי אצל העם כמחולל ניסים ידוע. בפרט בשעה שכזו שהוא מציל בה את העם, הפופולאריות שלו בוודאי מרקיעה שחקים. ואז על פי המשנה שולח לו שמעון בן שטח הודעה ואומר לו: "אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי." כלומר, לולא היית מי שאתה, הייתי גוזר עליך נידוי. למה? כי הוא חוצפן כלפי שמיים, ובעיקר כי הוא עוסק בפרקטיקה מאגית. על פי בן שטח לא מתווכחים עם אלוהים. אבל חוני הוא בבחינת עיגולים, לא בבחינת יושר – ולכן הוא לא מקבל את הבצורת והוא מתווכח עם אלהים.

אבל יותר מזה – חוני הוא מכשף גדול. הוא פועל קסמים, הוא קוסם שבקדושה. חוני משתמש בפרקטיקת מאגיות. הסיפור מגיע דרך התלמוד, לכן צריך להבין שיתכן מאד שהוא מצונזר. זה אינו סיפור שמגיע דרך הצינורות של המיסטיקנים, אלא דרך ספרות רבנית קלאסית. לכן למרות שהם מביאים את הסיפור, יש סבירות רבה שכמה פרטים מאגיים הושמטו מחמת הצנזורה. התלמוד מיתן את הכיוון הזה. מה שיודעים על הפרקטיקה המאגית של חוני זה שהוא עושה מעגל סביבו ונשבע. הוא משתמש בהשבעות. רואים שיש לו פרקטיקה. והתלמוד אומר שזו פרקטיקה קדומה עוד מימי הנביאים. אבל שמעון בן שטח לא אוהב דרכי פעולה כאלה. מבחינת בן שטח, התפללת ולא ירד גשם – קבל את הדין. אך חוני אוחז בדרכי הנביאים הקדומים ומביא את הגשם. הוא פותח שערי שמיים כי הוא אוחז במפתחות הגשם. במקום אחר מציין התלמוד שבימי המקרא היו בידי אליהו הנביא "מפתחות הגשם"….

שמעון בן שטח אומר לחוני: "אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום כבן המתחטא בפני אביו". היינו, אתה כמו ילד מפונק של אלוהים שמבקש: אבא תרחץ אותי בחמים, לא! תוסף קרים, לא תוסיף קצת חמים…! אין שורת הדין ביחסי הורים וילד. זהו סוג יחסים שהכל בו לפנים משורת הדין, זה חלק מה"חיינדלאך" של הילד וזה לגיטימי. ככה בן שטח אומר לו, אתה כמו ילד של אלהים שאומר לו "אבא תביא לי אפרסקים ואגוזים"…

מי מכריז על עצמו שהוא בן אלוהים שני דורות אחר כך? ישו. והכנסייה הנוצרית עושה מזה "הו הא". אך ישוע היה חלק מבית מדרש מסוים. הוא היה במסורת של מה שנקרא "חסידים ראשונים" שהיו מחוללי נסים וראו עצמם כבני אלוהים, אך לא באופן אקסלוסיבי. חוני אומר: כולם בניך ואני קרוב אליך. אני בן בית אצלך – אבל הרי כולם בניך!

בן שטח אומר לו : אתה הבן של אלוהים, יש לך יחסים איתו. עם זאת הוא מוסיף: הייתי גוזר עליך נידוי, כי פעולות כישוף והתחשבנות עם אלוהים אינן לרוחי, גם אם זה למען העם וגם אם זה מצליח.

את האבחנה שבתקופה הנדונה תפקיד הנביא התפצל לשניים אני רוצה להביא בשם פרופסור אפריים אלימלך אורבך.

בתקופה בה אנו דנים הייתה אסכולה רוחנית שלמה של "חסידים ראשונים" שלא היו אנשי הלכה. כך גם רבי חנינה בן דוסא שמוזכר מאוחר יותר. התלמוד מספר עליו רק מעשי נסים ולא מביא שום הלכה בשמו. האסכולה של חסידים ראשונים עוסקת בקסם ובמעשי נפלאות, וכן בלהיות קרובים קרבה נפשית לאלהים, מה שהיינו קוראים בשפה חסידית המאוחרת של חסידות הבעש"ט: "דבקות". מה שמעניין את בית המדרש של החסידים, ומאוחר יותר הבעש"ט ,זה הדבקות באלוהים. לפתוח קסם במציאות, להראות שהמציאות הליניארית והבנאלית איננה מוכרחת. בכל נקודה אפשר לפתוח פלא, לפתוח פרח. שושנה של שכינה. המציאות עשירה, כי אלוהים, הנמצא בכול, הוא לא חיצוני, הוא כאן. היחסים הם יחסי קירבה כמו בין בן לאב לא יחסים פורמאליים.

לעומת זאת קיים גם בית מדרש שני, בית המדרש של החכמים, זהו בית מדרש הלכתי בעיקרו. בעוד הראשונים הם בבחינת 'עיגולים' כמו חוני המעגל, הרי שבית המדרש ההלכתי הוא בבחינת היושר, ההלכה, המוסר הזכרי והדקדקני. ייקוב הדין את ההר. זהו בית מדרש של אנשים ישרים וטובים, אך בעלי חשיבה מאד ליניארית.

מה שאצל הנביאים בא יחד התפצל לשניים מאוחר יותר. בירידת הדורות התפצלו שני הכיוונים – הפלאי והפוליטי – לשתי אסכולות נפרדות. הסיבה היהודית לפיצול היא ההבדל בין בית ראשון לבית שני – סוף הנבואה. כך רואים זאת חז"ל. גלות בבל יצרה פרדיגמה שונה של יהדות.. נגמר התנ"ך. תם פרק בהיסטוריה של העולם, מבחינת ה"מיינ-סטרים" של היהדות.

החסידים לא היו חושבים כך, אך זו היתה תפיסת החכמים והם שעיצבו את היהדות של הדורות הבאים והשאירו את החסידים בשוליים.

כדי להמחיש זאת אביא את המשך הסיפור על חוני שנפל לתרדמה של שבעים שנה:

התלמוד, בהמשך ישיר לסיפור על הורדת הגשמים, מספר שחוני עובר ורואה אדם נוטע חרוב. לשאלתו עונה לו האיש שהוא נוטע את החרוב למען צאצאיו. התלמוד מספר שחוני מתחיל להרהר בפסוק שאומר "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". משמעותו הפשוטה היא שכשהעם חזר מהגלות בבבל כל עניין הגלות נראה כחלום, והגלות כידוע, היתה בת שבעים שנה. חוני אומר לעצמו, מה זה? יש אדם שישן שבעים שנה? ואז, הוא אוכל איזה כריך ומתכרבל מתחת לעץ ונרדם. הוא מתעורר רק אחרי שבעים שנה ואז הוא רואה אדם שאוכל מעץ החרוב שאותו איש נטע לפני שחוני נרדם. הוא שואל את האיש הצעיר אם הוא הבן של מי שנטע את העץ והוא אומר לו: לא, אני הנכד שלו. חוני הולך העירה ושואל על ביתו של חוני המעגל, אם מכירים אותו. אנשים עדיין מכירים את הבית. הוא שואל אם בנו של חוני בסביבה ואומרים לו שהוא כבר מת אבל נכדו של חוני פה. חוני עושה את דרכו לבית המדרש ורואה שם אנשים מתקשים בסוגיה מסויימת. הוא שומע אותם אומרים זה לזה, אה… פעם, כשחוני היה חי הוא היה נכנס לבית המדרש וכל הסוגיה הייתה מתבהרת. אמר להם חוני: אני חוני, ולא הכירו בו ואפילו זלזלו בו. חוני המתוסכל מבקש רחמים על עצמו ומת.

מה התלמוד מנסה לומר כאן? נראה לי שהתלמוד מנסה לומר דרך אותו סיפור אגדה: חוני עבר זמנך! לא שמת לב שהייתה גלות בבל. אתה ממש כמו אדם שנרדם לשבעים שנה ומתעורר אחרי הגלות וחושב שלא קרה כלום. אתה חושב שאפשר להמשיך את ימי המקרא, אבל העולם השתנה. חוני מבקש: תכירו בי, אני עדיין קיים. התלמוד אומר לו: אתה מסתובב ועושה נסים, כאילו שאתה נביא מלפני גלות בבל. אך עברנו שינוי פרדיגמה, עבר זמנך. זו האמירה. לכן הכניסו את הסיפור של לישון שבעים שנה מיד לאחר הסיפור על הורדת הגשם ועל אי הנחת של שמעון בן שטח מדרכי פעולתו של חוני המעגל. זו ביקורת של החכמים שכתבו את התלמוד. ביקורת על טיפוסי-חוני. ההיסטוריה משתנה, הם אומרים, אנו לא בימי הנביאים!

לזכותם של החכמים יש לומר שהם לא השמיטו את הסיפור. הם שמרו במסורת שלהם את דעות המתנגדים להם. כל הספורים נמצאים במסורת החכמים, גם סיפורים על דרכם ודעתם של אנשים שחשבו אחרת מהם.

והנה אנחנו מגיעים לציד המכשפות הגדול של בן שטח. סיפור עצוב מכל כיוון שנסתכל עליו:

מעשה במוכס אחד, איש רשע, גובה המסים מטעם השלטונות, כזה שמחלק "רפורטים" מטעם העיריה, שמת. באותו יום מת גם אדם גדול בעיר ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו. באותה שעה הוציאו בני משפחת המוכס גם את מיטתו של המוכס לקבורה. יוצאות שתי הלוויות ופתאום מגיעה כנופיה של אויבים. כולם עוזבים את הגוויות ובורחים על נפשם, רק תלמיד נאמן אחד מתחבא בשדה ולא עוזב את מיטת רבו. נשארים שני המתים בשדה. לאחר זמן חוזרים חכמי העיר לקבור את החכם, אבל משום מה הם מתבלבלים וקוברים את המוכס במקומו. והיה התלמיד צועק: התבלבלתם, התבלבלתם, ולא שמו לב אליו. ובני משפחת המוכס קברו את החכם בקבר המוכס. נצטער התלמיד מאד, מה חטא החכם שנקבר בביזיון כזה ומה זכה אותו רשע להקבר בכזה כבוד? נראה לו רבו בחלום הלילה ואמר לו: "אל תצטער, בוא ואראך כבודי בגן עדן וצרותיו של השני בגיהנום. הוא מראה לו שהציר של פתח הגיהנום חורק באוזניו של המוכס. הרב מסביר לתלמידו: "פעם שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי על כך ולכן נענשתי. והמוכס הזה, פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ושר העיר ולא בא, וחילק המוכס את הסעודה לעניים, וזה היה שכרו". אמר התלמיד: עד מתי יהיה אותו איש נדון בדין קשה שכזה? אמרו לו: עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו." כלומר, הוא יקבל את המשרה של להחזיק את ציר דלת הגיהנום באוזן… תמה התלמיד ושאל, למה? אמר לו: "מפני נשים כשפניות ישראליות שיש באשקלון ואינו עושה בהן דין". אלה דברי הרב לתלמידו בחלום. כך זה מופיע בפירוש רש"י לבבלי,

אך המקור לסיפור הזה מובא בתלמוד הירושלמי. שם יש תוספת קטנה. כל העניין קשור בהבטחה לבוחרים… הרב בירושלמי מספר לתלמידו ששמעון בן שטח אמר: "כאשר אהיה נשיא אהרוג את כל העוסקים בכישוף". והנה הוא התמנה לנשיא הסנהדרין – ולא עשה כן (כבר אז לא קיימו את מה שהבטיחו לבוחר)…

נחזור לסיפור. "למחרת סיפר אותו תלמיד את הדברים לשמעון בן שטח. מה עשה בן שטח? כינס שמונים בחורים בעלי קומה, והיה אותו יום- יום גשום, ונתן כד גדול ביד כל אחד ואחד וקיפל טלית בתוך הכד ואמר להם היזהרו בהן כי הן שמונים במספר, כמוכם". יש שמונים מכשפות באשקלון. הוא לוקח שמונים בחורים ביום סגריר – לכל מכשפה בחור – ונותן לכל אחד כד גדול וטלית שמתעטפים בו (לא של תפילה, אלא בגד סתם נקרא בימיהם טלית).. "ואמר: הזהרו בהן, ובשעה שתכנסו יגביה כל איש אחת מהן מן הארץ, ושוב אין מכשפות שולטות בכם." כשתכנסו למערה, כל אחד מגביה אחת, כי כשהיא אינה נוגעת באדמה היא לא יכולה לעשות כשפים. זו תפיסה מאד מעניינת, שמיד נדון בה. "הלך שמעון בן שטח לטרקלין שלהם (שהייתה מערה באשקלון, שם ישבו המכשפות) והניח את הבחורים מבחוץ. אמרו לו מי אתה? אמר להן: מכשף אני ולנסותכם בכשפים באתי.

אמרו לו: "ומה כשפים בידך?"

שוב, בירושלמי הנוסח הוא ששאלו אותו: איך הגעת ביום גשם כזה? והוא ענה: הלכתי בין הטיפות, אני מכשף ולכן לא נרטבתי. אמרו לו: מה אתה יודע לעשות? אמר אני יכול להביא לכל אחת מכן בחור בקסמים שלי. שאל הוא אותן ומה אתן יודעות לעשות? אחת אמרה מילת קסם והגיע לחם, שנייה אמרה לחש והגיע סוג אחר של אוכל. שלישית לחשה משהו והופיע יין משובח. הן מביאות יין ואוכל בקסמיהן. שאלו אותו מה איתך? אמר יש לי קסם מיוחד- אני שורק פעמיים ופתאום יגיע לכול אחת מכן בחור. התלמוד הירושלמי מספר שהוא תיאם עם הבחורים שבשריקה ראשונה כל אחד יוציא בגד יבש מהכד ובשריקה השנייה יכנסו. שרק להם שמעון בן שטח. הוציאו בגד מהכד, התלבשו ובאו יבשים. למכשפות זה נראה כמו קסם… "ואחז כל אחד באחת מהן והגביה אותה ולא יכלו להם (המכשפות) ותלאון כולן". ויש לזה המשך קצר וטראגי:

"נתקנאו קרוביהם בדבר. ובאו שניים מהן והעידו על בנו של בן שטח עדות שקר, חייבו אותו מיתה ונגזר דינו". שני עדים באו והעידו עדות שקר על בנו של בן שטח. "וכשהיה יוצא להיסקל אמר אם יש בי עוון זה לא תהי מיתתי כפרה עלי, ואם אין בי עוון זה יהיה הקולר תלוי בצווארי אותם האנשים". שמעו העדים את דבריו והתחלחלו וחזרו בהם. "ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים" (לשון התלמוד). הבן הצעיר אומר אם אני חטאתי אז אני מקבל עלי את הדין, ואפילו שלא אני מוכן שלא ימחלו עוונותיי. אך אם לא חטאתי- כל האחריות על מיתתי תהה על שכמם של העדים. ואז הם נבהלים וחוזרים בהם ומספרים ששיקרו בגלל סיפור שנאתו של בן שטח לנשים. אבל למרות כל זאת לא פתרו בית הדין את הנער מן הדין. והוציאו אותו להורג. שמעון בן שטח לא יצא מהסיפור בקלות. הוא שתיקן שיש חיוב לדון על פי שני עדים ולא על פי עדות נסיבתית, כי לדעתו יש תוקף של אמת בעדות הישירה, מקבל שני עדים שמכוונים את דבריהם בדיוק רב ומעידים עדות שקר על בנו וגורמים להוצאתו להורג שלא כדין.

יש בזה עומק רב. שמעון בן שטח רצה דברים ברורים כשמש ולא דברים שלוטים בערפל הספק. לכן הוא רצה לדון רק על פי שני עדים. הוא פחד להרשיע אדם חף מפשע בגלל עדות נסיבתית ודבק רק בחקירת העדים. והנה בנו נידון למוות על פי העיקרון שהוא עצמו סבר שאין בו דופי, שיש בו בהירות של אמת– שני עדים. והנה דווקא לו באו שני עדי שקר מומחים, כנקמה על מות הרג הנשים. ובעצם זהו העיקרון הנשי בעצמו שהתנקם בו, בו ובחשיבה הליניארית שהוא מייצג בדבקות כה רבה. העיגולים נקמו את נקמתם באיש היושר.

אבל בואו נחזור לגופו של עניין: "נשים מכשפות". למה נשים מכשפות?. למה מספרים לנו על "נשים מכשפות"? כי הן עיגול. הכישוף נתפס באופן קלאסי כמשהו הקשור בנשים. יש אמירה בתלמוד: "רוב נשים כשפניות הן". וגם "מרבה נשים– מרבה כשפים" וזאת למרות שהתלמוד והתנ"ך מלאים סיפורים על מכשפים גברים: חרטומי מצרים ובבל למשל, היו גברים… בתנ"ך יש בערך "מכשפה וחצי": בעלת האוב בעין דור ואיזבל, שכאשר יהוא המלך הורג אותה הוא מתיחס אליה ואל כשפיה המרובים.

והנה גם המצווה במקרא אומרת "מכשפה לא תחיון", למה זה נאמר בלשון נקבה? תשובת התלמוד היא: משום שרוב הנשים כשפניות. זו חשיבה של גברים, שעולמן של הנשים נראה להם מיסתורי ובלתי מובן. מה מדברות הנשים בינן לבין עצמן? מהו סוד קסמן של נשים? למה הן מוציאות אותנו מדעתנו לפעמים? מושכות אותנו בחבלי קסם ומטריפות את דעתנו? בטח יש בזה איזה כישוף…

אבל אחד מבעלי הדקדוק בימי הביניים – רבי יונה אבן ג'נאח- אמר: הסיבה שהפסוק אומר "מכשפה לא תחיון" איננה משום שהוא נוקט לשון נקבה אלא משום ש"מכשפה" הוא שם עצם כללי, כמו שאנו אומרים היום "כישוף". לא מדובר בפסוק על מכשפה בלשון נקבה, כי 'מכשפה' זה כמו שאומרים 'דגה', כשם עצם כללי. כמו ש'חסידה' איננה נקבת החסיד, ו'דגה' היא לא נקבת הדג, ו'צייה' איננה נקבת הצי, כך המכשפה היא לא נקבת המכשף, אלא שם עצם כללי למה שבשפתנו קוראים כיום כישוף. הפכנו שם עצם כללי לשם פעולה. כמו שיש 'מעשה מרכבה' וכך כאילו יש 'מעשה מכשפה'. במקום אחר התנ"ך אומר במפורש שהאיסור על מעשה אוב וידעוני חל בין על איש ובין על אישה, ללא הבדל, אבל התלמוד כאמור, עונה ואומר שבדרך כלל מי שעוסק בכשפים זה נשים.

האמת הגדולה היא, כמו שאמרתי קודם – גברים הם אלו שחושבים שנשים עוסקות בזה. כשגברים עוסקים בקסמים זה בסדר, וכשנשים עושות דברים שגברים לא מבינים- זה מפחיד וזה נקרא כישוף. כל מה שנשים עושות יחד בסוד נשים נתפס כמסתורין בעיני הגבר. כל נושא הלידה והמוות, שקשורים בעקרון הנשי, נראה מפחיד. אישה זה דבר מסתורי בעיני הגבר. מכאן נובעת שנאת הנשים, המיזו-מאניה- הפחד מנשים. כל גבר בא מתוך אישה, ולאט לאט מזהה עצמו כדבר שונה, בעוד אישה גדלה מאישה ומזהה עצמה כמשהו דומה לאמא.

בכל המיתוסים, בניתוחי חלומות, בעומק הפסיכולוגיה האנושית, המסתורין קשור לאישה, או אם נרצה אפשר לומר: האישה מסמלת את המסתורין. הנשמה נחשבת כנשית. "בת המלך שאבדה"– בלשון רבי נחן מברסלב. נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – כל התארים האלה הם בעלי הטיה נקבית.

התפיסה הנשית היא תפיסה מעגלית. מחזורית, זה מה שמאפיין מעגל, תפיסה שקשורה לטבע. אישה קשורה באופן טבעי לטבע המציאות, הרבה יותר מהגבר. למה? בגלל המחזור חדשי. מחזור האישה הוא מחזור הירח. היום בתאורה מלאכותית נשים לא חוות את זה. כשגרו בטבע, תחת הלבנה, חוו באופן ישיר את מחזור הירח שהוא בן 28 יום ורבע. ובאותם ימים, חוץ מיוצאות מן הכלל, נשים היו מקבלות מחזור בימי חידוש הלבנה, ומבייצות בימי הירח המלא. כל נושא השבת והחגים, שזה ספור בפני עצמו, קשור למחזור הירח, סובב סביב הלבנה, שבמסורת היהודית רואים כישות נקבית. האישה חווה את הטבע בתוכה. היא היא הטבע, המעגל, החיים והמוות. הרחם בתודעה של גבר זה המקום שממנו באים ואליו חוזרים. תשומת הלב של גבר עסוקה במודע ובלא מודע בלחזור לשם. והוא גם חוזר אל האדמה.

הקבר הוא סוג של רחם, שבו אני נזרע ונובט. נכנס במוות שלי לקבר ויוצא לגלגול הבא. לכן בלשון התלמוד הרחם נקרא קבר. אחד הכינויים לרחם האישה הוא קבר. החרם הוא מקור החיים וגם סוף החיים. זהו המעגל. האישה קשורה לאדמה, והאדמה עגולה ככדור, והיא היא ספירת המלכות, שהיא השכינה. מכאן מבינים למה אומר שמעון בן שטח, אם אתם רוצים לשלוט בהן תנתקו אותן מן האדמה.

אני לא יודע אם אכן הן היו מכשפות, וגם אם כן – אינני יודע אם היה משהו שלילי בהן, אבל מה שברור הוא שבעולמו של בן שטח הן היוו איום. בעולם הגברי הנשים הללו שחגגו בטבע במערה, ויתכן שהיו להן גם כוחות מאגיים, היוו מקור של פחד. הקשר שלהן לטבע מפחיד את התודעה הגברית. הטבע הוא זר לתודעה הגברית. התודעה הגברית איננה בת בית בעולם הזה. היא לא מרגישה פה בבית. לכן עבור הגבר העולם הזה הוא מקום שצריך לעשות בו משהו. "לכבוש את הטבע". לעשות איתו משהו. התודעה המעגלית, הנשית, זה להיות. לחגוג את זה. אנחנו הטבע. אנחנו מחזור הבריאה. לכן בדתות עם תודעה גברית קיימת השאיפה לשחרור מתודעת חיים ומוות. זו דתיות גברית מובהקת.

לעומת זאת תודעת האהבה היא תודעה נשית מובהקת. עובדות האלה הגדולה לא יושבות במדיטציה ומבקשות שחרור מהעולם הזה, אלא הפולחן שלהן נערך ביער עם אוכל טוב, ויין. זוהי בדרך כלל חגיגה של חיים ומוות. חגיגת המעגל זהו הפולחן הנשי. גברים שייסדו דתות, ייסדו את הדתות שלהם על בסיס הפחד מהכליאה בתוך מחזור החיים והמוות, בתוך הטבע, שעבור הגבר הוא מלכודת אחת גדולה. לכן הגבר כל הזמן שואל את עצמו: האם אני לכוד או חפשי?

גבר מחפש להיות חופשי בכל מיני צורות. כשהוא רוחני הוא מחפש להיות חפשי באמצעות מדיטציה, כשהוא לוגי הוא מבקש לשלוט בטבע ולא להיות נשלט על ידו באמצעות המחקר המדעי. לכן הניסיון היסודי של המדע במאה העשרים הוא להעמיד הכול על נקודה אחת- על חוק אחד, שזה בבחינת הפין, העמוד האחד עליו העולם עומד. המטרה של התודעה הזכרית היא למזער את הכאוס. העולם כאוטי. הרבה דברים קורים, ובפרט כשאתה מתעסק עם נשים- הרבה דברים קורים להן. והעולם הוא השכינה בהתגלמותה– הוא הגבירה הגדולה. הרבה דברים קורים בו והם מבלבלים אותך ואתה כגבר רוצה לפשט את זה – ולכן אתה מנסה להציע לאישה שלך אחרי שהיא מספרת לך את כל הדרמה שלה "אז זה מה שצריך לעשות…".

המעגל זה להרגיש את הדרמה של החיים. הדרמה של החיים, המעורבות בחיים חגיגת רגשות, פעם אני עצובה ופעם שמחה, ככה זה, זה כיף, זה מרתק את התודעה הנשית. אבל לגבר זה מאיים והוא רוצה תמיד לפתור את המצב. הוא מרגיש טוב רק כשהענינים נפתרים, אבל עבורה זו רק הפוגה, כי הכיף שלה זה להיות מעורבת בדרמה של החיים– ככה היא מרגישה את עצמה קיימת…

האישה היא הטבע. בקבלה יגידו שהטבע בגימטריה זה אלוהים ו'אלוהים' ביחס ל'יהוה' הוא שם נשי. הטבע עצמו הוא העיגולים בתפיסה קבלית, לכן כדור הארץ עגול, הקוסמוס הוא מרחב עגול והכוכבים עגולים. יש טוענים שהזמן עצמו גם הוא מעגלי, כל מה שנברא מעגלי. רק התודעה היא ליניארית. אין ליניאריות במציאות. שמעון בן שטח מייצג חשיבה ליניארית, לכן עבורו המעגל הוא איום. לכן הוא אומר לחוני "לולא חוני אתה הייתי גוזר עליך נידוי". (מהשומעים: אילו הוא היה חנה ולא חוני לא היה חונן אותו…).

הדבר המעניין הוא שבתפיסה שלו כדי לשלוט באישה צריך לנתקה מהאדמה. במובן עמוק זה סימבול שמסמל איך גברים שולטים בנשים– נתק אותה מהטבע בכל מובן שהוא, מהאדמה, ושלוט בה. איך אפשר לנתק נשים מהטבע? רוב הנשים שאתה פוגש כיום מנותקות מהטבע של עצמן. כל הפרסומות, למשל, על טמפונים– החברה שלנו אומרת לאישה את צריכה לתפקד כרגיל– כלומר– כמו גבר, שלא מקבל מחזור. זה נקרא "כרגיל", ושאף אחד לא יראה! החברה מלמדת בחורות צעירות להכחיש את המחזור הטבעי של האישה– ואומרת לה "תהיי גבר". "תהיי בנאדם…". לכן בשעורי ביולוגיה כשמביאים שלד ללמוד על גוף האדם, בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים מביאים גוף של גבר. ויש מקרה פרטי שקוראים לו אישה. לא יביאו גוף אישה.

אפילו לנו, תודו, אם היו מביאים גוף של אישה ללמוד עליו על גוף האדם, היתה עולה בלי כל כוונה תמיהה, למה הביאו לנו גוף של אישה? כי בעיני הגבר להיות אדם זה להיות גבר, והאישה היא מקרה פרטי בתוך המין האנושי. היא לא נתפסת באמת כחצי של מה זה להיות אדם.

אבל התפקיד של הגבר זה לא לפחד מהאישה, אלא לחצות את פחדיך מהאישה וללמוד להאיר דרך זה. כל גבר מפחד מהאישה הגדולה. השאלה, אם אתה מודע לזה או לא, או אם חצית את זה או לא. צריך לעבור דרך זה, ולצאת בצידו השני. להגיע למקום שבו אתה חוגג את האישה ולהבין שנכנסת לאישה הגדולה– השכינה, שהיא כל זה. כל מה שאתה וסביבך. אנו כולנו פה תודעות שנמצאות בתוך הגבירה הגדולה, בתוך עולם החומר. בתוך גוף שכולו מיצים. אנו בתוך שכינה שיולדת אותנו אל המציאות ואוכלת אותנו בתור אמא אדמה כשאנחנו מתים. וכמונו מיליונים. ולכן אנו מפחדים מפניה, אך תפקידנו הוא לא לברוח מהעולם אלא להאיר את העולם. לא לברוח מהאישה אלא להאיר אותה, לשמח אותה. לא לברוח מהשכינה, אלא להזדווג איתה. לכן הם שמחו כאשר אמר להן – לכל אחד מכן אני אביא גבר… היא רוצה בזה, היא רוצה גבר של קסם שידע לרומם אותה. אבל צריך באמת ללכת בין הטיפות- לא להירטב מהסופות שלה, לבוא אל הנשים מלאי הומור ובמקום להרים ולתלות אותן, חלילה,

– לרומם אותן!

ברשות נשמתו של שמעון בן שטח, שבודאי עברה מאז התפתחות גדולה, אני רוצה לומר שהיתה לו כנראה בעיה פסיכולוגית עם העובדה שהוא חי בחסות אחותו הגדולה, המלכה שלומציון. אחותו הגדולה, שהפכה להיות המלכה. בעלה הוא המלך, ואחות גדולה זו היא שמצילה את חייו . אך ברקע האישיות שלו מתפתחת אימה מסוימת מהכוח הזה. אחות לנו גדולה. ובמקרה של המכשפות האימה הופכת לאיבה.

יחד עם זאת, יש לזכור לו שהוא זה שעיגן את הכתובה לאישה. הוא לא היה שונא נשים, רק שונא מכשפות…

אבל עכשיו אני רוצה לחשוף עוד רובד: חינוך הילדים שדיברנו עליו, ששמעון בן שטח ייסד כחינוך חובה- היה רק חינוך בנים. גם האישה שבן שטח מגן עליה היא האישה שקנתה את הסיפור הגברי. האישה שנכנסה חוקית למערכת של נישואין, שאין לה בעלות מלאה על גופה, כי היא מקנה לבעל את הבעלות על החופש המיני שלה. בשפה פשטנית וולגרית חוזה הנישואין אומר: אני אפרנס אותך, אזון אותך, אדאג לך, אקיים איתך יחסים כדרכי גברים יהודיים, ואת לא תשכבי עם אף גבר אחר. לי מותר. עד תקנת רבנו גרשום. מותר להתחתן עם עוד אישה או שתהיה לי פילגש. עבורה לשכב עם גבר אחר פירושו גזר דין מוות, ועבורו זה אף פעם לא דין מוות, גם כשאסרו עליו לקחת אישה נוספת, אם הוא עובר על כך הוא עובר רק על תקנה מאוחרת שהעונש עליה איננו כה חמור. החתונה היהודית המסורתית מושתתת על בעלותו של הגבר על מיניות האישה. לאישה כזו שמעון בן שטח דואג. זו אישה שאינה עוסקת בכשפים…, אישה שויתרה על חירותה ונכנסה לעסקה שהופכת אותה לאישה לגיטימית בחברה הגברית. כשתקבלי עליך את המוסכמות הללו, אומרת הכתובה, אז נדאג לך, נכבד אותך ונשעבד את נכסי הבעל שלך לשם הבטחת רווחתך.

איך לסיים את השיעור באקורד שמח?

נחזור רגע אל היום הסוער והגשום שבו שמעון בן שטח הגיע אל המכשפות. סערה מסמלת את זה שהאם הגדולה סוערת עכשיו. מזג האויר זה המצב רוח של אמא אדמה.

אם נכנס למוח של המכשפות, אז זה שהוא מגיע יבש עד פתחן ביום גשום זו פנטזיה נהדרת. זה מה שהן כל כך רוצות. שיגיע מישהו ביום סופה- יום עם מצב רוח מעונן וגשום וסוער- עד אליהן, ושיגיע יבש, שלא ירטב. האישה אומרת לעצמה: הוא לא בורח ממני, הוא מגיע עד אלי, הוא לא מושפע מהסערות שלי, הוא לא מפחד, לא מתחבא, ועוד מזמין אותי לשחק:

"אני מביא לכן בחורים…"

זה מה שהיא אומרת כל הזמן בלי להגיד: כשאני סוערת תפתיע אותי ותביא לי קסם! תהיה מכשף יותר גדול מהכישוף שלי .זה מה שכל מכשפה רוצה….

נסיים בברכה לעידן שלנו שמכשפות חוזרות לחגוג בו: אני מברך אותנו שחוני ושמעון בן שטח יתאחדו מחדש. לו יכולתי לבחור הייתי בוחר בבית מדרשו של חוני, אך אני חושב שהפיצול הזה הוא חלק ממחלת היהדות. אותה מחלה שנקראת 'גלות', מחלה שצריך להבריא ממנה. חלק מהעבודה שלנו היום, הוא להחזיר את המעגל לקו להחזיר את הזיווג הקדוש ביניהם.

הגיע הזמן לעשות נשף של רבנים ומכשפות.

אהבת אדם אדמה עולם

שכתוב שיעור מתוך סדרת השיעורים של ימי חמישי בערב אותם העביר רבי אוהד בביתו בתל אביב: "דמויות ונקודות מפתח בהתפתחות המיסטיקה העברית והקבלה"

 

שעור מספר 9, נמסר ב-19.1.06. הוקלד ע"י מיכל גילה. עריכה חנה אזרחי.

 

 

3 תגובות

Trackbacks & Pingbacks

  1. […] אותן להורג. יש על זה שיעור אחר שנתתי שנמצא באינטרנט – "על רבנים ומכשפות" שמפרט את כל העניין הזה. מסתבר שהרבה מזה היה קשור לפחד של […]

  2. […] לקרוא מספר שכתובים של מספר שיעורים. כמו שיעור שעסק בצייד המכשפות של רבי שמעון בן שטח. או השיעור הראשון שעסק בשאלת היחס בין החכמה האלהית […]

התגובות סגורות.