הרבנים לא מבינים את שאלות הדור

הנה אשמיע לך

מילים מטורפות

אתה הקשב להן

הקשבה מטורפת

(צ'ואנג טסה)

יהדות מתחדשת: החיפוש אחר המפתח.

מאמר לחיים אחרים. גליון נובמבר 1998

אוהד אזרחי

(עוד מאמר עתיק מהארכיון של 1998, שראיתי לנכון לפרסמו כאן שוב. אמנם עברנו מאז דרך ארוכה, אבל בכל זאת הדברים הללו יכולים לעזור לכמה אנשים בדרכם הם)

אני רוצה לכתוב הפעם מעיין "אני מאמין" קצר כזה, ביחס למקום שבו אני מוצא את עצמי בתוך מה שנקרא באופן כללי "יהדות", וביחס למקום שתופסת בעיני המחשבה הקבלית-חסידית במתחם הזה.

אודה ולא אבוש – סבורני שהיהדות הנורמטיבית תקועה כיום במקומות קשים.
קיימים תחומים רבים שבהם המנהג, ההלכה והחברה היהודית אינם מתייחסים באופן הולם למציאות, למצוקות הפרט ולתודעה האנושית החדשה.

להיות שותף לשאלה

לפני זמן לא רב נתבקשתי להשתתף בסימפוזיון באוניברסיטת בר-אילן על "ההלכה והרבנות אל מול פני המציאות". לפני דיבר רב חשוב (הרב יעקב אריאל) ובפתוס רב טען כי כל הצרה של הרבנות היא שאין לה יחסי ציבור נכונים: כי באמת הרבנים כן מעודכנים בחידושי המודרנה, ועונים בכל יום תשובות הלכתיות סבוכות בקשר לבעיות העולות בנושאים של טכנולוגיה בשבת, רפואה, ניתוחים וכדומה. אלא מה? התקשורת אשמה!

מיד אחריו קם מרצה בכיר מאחד מארגוני ההחזרה בתשובה והתנדב לשמש איש יחסי הציבור של עולם הרבנות, ו"להראות לעם את האמת".

כשהגיע תורי טענתי, כי מאד אופייני הדבר, שאותו רב מזהה את המודרנה רק עם בעיות טכנולוגיות, ולכן הוא מרוצה מרמת העדכון הטכני של הרבנים. זו בדיוק הבעיה: ההלכה אינה מבינה בכלל את השאלות האמיתיות של העידן הנוכחי. הבעיה איננה בזה שהרבנים לא עונים תשובות הלכתיות, אלא בעובדה שהם אינם שותפים לשאלות הדור, מה שהופך אותם ואת דבריהם, לצערי, לבלתי רלוונטיים. לא במקרה התיחס אותו רב לטכנולוגיה, ולא לבעיות העולות מתחומי הרוח – כמו מתחום היצירה האומנותית, מן המחקר האקדמי של המקורות, או מתחומי החשיבה האלטרנטיבית והקשרים הבין-דתיים. אינך יכול לענות תשובה אמיתית לשאלה שאינך שותף להתלבטות הרוחנית שממנה היא עולה. סתם לשם דוגמה, אמרתי: כל עוד אומנות של ציור או צילום או פיסול עירום נראית לך כשאלה שנוגעת רק ל"התגברות היצר הרע" ואינך מבין את הניואנסים העדינים יותר ואת הלבטים הן של היוצרת והן של המודליסטית, אין ערך אמיתי לתשובתך ההלכתית. וכך בנוגע לשימוש מבוקר בסמים לא-ממכרים לשם התעלות רוחנית, או בנוגע לשילוב של רעיונות בודהיסטיים, לדוגמה, בדרך החיים היהודית.

מובן שדברי עוררו מחאה רבה, עד שבקהל התחילה מהומה קטנה בין אלו שניסו להשתיק אותי ("איך מזמינים אדם כה בלתי-חינוכי להרצות במקום שכזה?"), לבין אלו שניסו להשתיק את המשתיקים…

מעשה ברב ועגלה תקועה

כשהבעל-שם טוב הגיע לעיר פולנאה, לבוש כאחד האיכרים הפשוטים, דיווח מזכירו של רב העיירה לרבו, כי איש כפרי אחד עומד ברחוב, מספר מעשיות ומעכב את הציבור מללכת לבית הכנסת. הרב שלח את משמשו לקרוא מיד לכפרי, וכשהלה הגיע החל לנזוף בו קשות. הכפרי, שהיה כמובן הבעש"ט, ביקש רשות מן הרב לספר לו דבר מה, ואמר: "רב אחד נסע בכרכרה רתומה לשלושה סוסים, אחד לבן, אחד שחור, ואחד מנומר. לפתע נתקעה העגלה בבוץ. הרב הצליף בסוסים, אך ללא הועיל – גלגלי העגלה רק העמיקו לשקוע עוד ועוד. הרב היה אובד עצות. לפתע בא גוי כפרי, ואמר לרב: הנח למושכות! חדל להצליף בסוסים! הרב עשה כדבריו, והסוסים בחכמתם הטבעית הוציאו את העגלה מן הבוץ. האם אתה מבין?" – שאל הכפרי. רב העיר פולנאה התחיל לבכות, ונעשה לימים לתלמידו המובהק של הבעל שם טוב.

חלק מגדולתם של החסידים הראשונים היתה ביכולתם להכיר במצב התקוע שהיהדות שבראשה עמדו נקלעה אליו. הניכור שבין היצריות הטבעית של הסוסים לבין הרב השכלתני והמרוחק, היושב לו בכיסא הרכב, ומפחד להרפות… הריחוק הזה לא יכול להוביל למקום אחר זולתי הבוץ.

אחד מן הדברים שנתנה לנו ההגות החסידית הוא את היכולת להקשיב לסוסים שבתוכנו. וגם לסוס השחור…

אבל, כמו שקורה לרעיונות הטובים ביותר – גם החסידות התמסדה. ובכל זאת, מה שברור לדידי הוא, שאם יש מפתח לרענון ולהתחדשות היהדות, אזי טמון הוא במכמני ההגות החסידית-קבלית. אלא שכדי למצוא את המפתח וכדי להשתמש בו היטב יש צורך באומץ רב, בנכונות לתעות ולטעות, ובלימוד מעמיק ומקיף של המקורות היהודיים (גם אלו שצונזרו מ"ארון הספרים היהודי"), כמו גם של ההגות הכללית ממזרח וממערב. זו אינה משימה קלה, אך אין היא מונחת על כתפי אדם אחד, אלא על כתפיהם של כל אותם שנגע אלהים בלבם.

אקופמניזם

הנושא הנשי בכללותו, והאקופמניזם בפרט, יכולים לשמש דוגמה טובה להמחשת הדרך שבה מכמני הקבלה יכולים לשמש כמפתח להתחדשות: רובה ככולה של התורה הנגלית היא גברית מובהקת, ואין להתכחש לעובדה שבמקרים רבים היא אפילו שובניסטית. המקובלים אמנם התייחסו לנשותיהם הממשיות כפי שנהוג היה בקהילה בה הם חיו, אך למרות זאת, הם הרבו לעסוק בדימוי הנשי של האלהות – בשכינה – ובתיקונה. המיתוס שנרקם בקבלה סביב "תיקון השכינה" מצייר למעשה מרקם מרתק של עלייתו ההדרגתית של היסוד הנשי במציאות כולה. מי שמבקש ליצור התחדשות יהודית, שבה ינתן מקום מלא ליסודות הנשיים (גם לנשיות שבנפש הגבר) כמעצבי תרבות וחברה, אין לו מקורות טובים מן המקורות הקבליים והחסידיים כדי לבסס עליהם – אמנם תוך מלאכה יצירתית של פרשנות – את המהפכה הזו, שכל כך הרבה תלוי בה, גם במובנים הפשוטים והקיומיים מאד של עתיד האקולוגיה בכדור הארץ. ואנסה להתמקד בכיוון זה בגיליונות הבאים.

מובן, שכדי ליצור בתוך הקבלה צריך איזו נשיאת הפכים בנפש: מצד אחד צריך להתמסר לה מתוך אהבה, כי כמו שהזוהר מיטיב לתאר, אין התורה פותחת את עצמה לפני הלומד אלא באמצעות קשרים של אהבה. כדי להכיר אותה, צריך להיות בקיא בה, ולשם כך צריך התמסרות אמיתית, שמי יתן ונזכה לה. אך מצד שני צריך גם לעמוד עם רגל אחת בחוץ, ולא להגנב לגמרי. זה מין משחק חיזור שכזה: מי שמוצא עצמו נינוח בתחום המוגדר מראש של התורה, לא יחדש בה, לא יאתגר אותה לבוא למחוזות חדשים, לא יגרה אותה לחשוף את הצדדים היותר חבויים שבה, הפחות נודעים, ואז היא מזדקנת והולכת בחיקו. נהפכת ליפהפיה הנרדמת. הגמדים ארוכי הזקן שומרים עליה בשנתה, שלא תבוא במגע עם העולם. מבריחים את הזבובים. אבל היא מחכה למי שיעיז לפרוץ את הגדרות ולתת לה נשיקה.

לדבר יהודית

חברים טובים (שחלקם מכותבי המגזין הזה) שואלים אותי לא פעם, מפני מה אני מתעקש לדבוק ביהדות בכלל. האם לא נכון יותר להשתחרר מן המחויבות הזו ולעסוק בתיקון הלב ללא קשר עם תורה כזו או אחרת? ואני עונה בדרך כלל שבשבילי יהדות זו בעיקר שפה, וחוץ מזה – אני אוהב אותה.

אני מכיר אנשים מן העולם החרדי שטוענים כי הם קודם כל יהודים, ואחר-כך בני אדם. לדידי הסדר ממש הפוך: אני רואה עצמי קודם כל כאדם, אח לכל בני ובנות האדם על פני האדמה. אחר-כך אני גם "טיפוס רליגיוזי", כלומר מרגיש את נוכחות הנשגב בעולם ומבקש להיות בקשר עמו, ורק אחר כך אני גם יהודי, כלומר – מבטא את הדתיות שלי דרך השפה היהודית.

אני מדבר יהודית כי זו השפה הרוחנית האותנטית שלי. כל שפה אחרת היא קצת פוזה. היהודית הזו אולי אינה הכי אקזוטית, אבל היא שלי ואני שלה. אני עם הבעיות שלי, והיא עם הבעיות שלה נפגשים באמצע הדרך ומצחקים יחדיו. כן, אני יוצא לעיתים גם עם אחרות, אבל חוזר תמיד אליה, ואני יודע גם, שהיא נותנת עצמה להתפרש על-ידי אחרים בדרכים שונות לגמרי מן הדרך בה היא חושפת עצמה לפני, אבל זהו כבודה. ונדמה לי ששנינו די נהנים מן המשחק הרבגוני הזה.

1 הגב

התגובות סגורות.