"החומר הוא אלהות ממש" – על יחס הגוף והנפש בחזון הקבלי לעידן החדש של האנושות.

"החומר הוא אלהות ממש" – על יחס הגוף והנפש בחזון הקבלי לעידן החדש של האנושות.

אוהד אזרחי 2013

השאלה בדבר היחס בין הגוף והנפש הינה שאלה עתיקה מאד. קשה לדעת מתי החל האדם להרגיש שהוא מורכב משני חלקים אותם כינה "גוף" ו"נפש" או "נשמה". האם היה זה לפני כששת אלפים שנה בלבד, בעידן המסומל במסורת המקראית על ידי סיפור גירוש האדם מגן העדן, או האם כבר בתקופות הפרהיסטוריות תהה האדם על קנקנו של עצמו והרגיש שקיימת בו שניות מסויימת, בין גופו ונפשו, שניות שעליו לישבה באופן כלשהו?

 snake 01

האינדיבידואל כשותפות

בעולם החכמה העברית ניתן למצוא גישות שונות ומשונות לשאלת הדואליזם או האחדות שבין הגוף והנפש, וכן גישות מרתקות ביחס לשאלת הקדושה של הגוף, והאם הוא תמיד יותר נחות מהנפש במדרג הקדושה או שמא לפעמים הוא דווקא גבוה ממנה?

מבחינה מקראית ניתן לראות את השניות בין הגוף לנפש כבר בסיפור בראשית. גופו של האדם נוצר תחילה כגולם מן העפר, ורק אז נפח בו הויה אלהים נשמת חיים: "וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). לכן גם בתיאור יום המוות המופיע בסופו של ספר קהלת חוזר הגוף אל העפר והרוח חוזרת אל האלהים אשר נתנה, כלומר כל דבר חוזר לשורשו, והחבילה מתפרקת: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).

מדרש ויקרא-רבה מביא משל מקסים על היחס בין הגוף והנפש. רבי ישמעאל מדמה שם את הגוף והנפש לשני אנשים, אחד סומא ואחד חיגר. הנפש דומה לחיגר, שהגם שהוא רואה ושומע – אינו יכול לזוז ולפעול בעולם כי אין לו רגליים, ואילו הגוף דומה לאדם עיוור, שיכול אמנם ללכת, אבל אין הוא רואה לאן הוא הולך. המדרש מדמה את מצב האדם בעולם הזה להסכם שעשו החיגר והסומא: העיוור ירכיב את הקיטע על גבו, וכך יחד הם יוכלו לתפקד.

המשל הזה נותן לכל אחד מהצדדים אישיות משל עצמו. הגוף במשל הזה הוא אדם שלם, והנפש גם היא משולה לאדם שלם. כל אחד מאתנו, על פי משל המדרש הזה, אינו אלא שותפות בין שני אנשים כאילו – העיוור והקיטע שבתוכנו. אבל בשותפות כמו בשותפות, הכל טוב ויפה עד שמתחילות בעיות. ומתי הן מתחילות? כשכל אחד מהשותפים מפתח רצונות משל עצמו… ואז אנחנו חווים את הסתירה בין הרצונות של הגוף לרצונות של הנשמה.

הסתירה הזו עומדת בבסיס המלחמה הדתית בגוף, בתשוקותיו וברצונותיו. אותה תחושה של השתוקקות אל המקור האלהי שהאדם חש בקרבו פעמים רבות, שמבקשת להתעלות אל מעבר למגבלות הבשר. בשל כך נתפס הגוף לעתים ממש כאויב של הדרך הרוחנית, ולעתים כמשהו שצריך על כל פנים לאלפו, כי אחרת הוא יקח אותך למחוזות הרחוקים מהרוח. הדברים הללו ידועים ואין צורך להאריך בהם. דוגמאות לסלידה הרוחנית מהגוף ולנסיון לכבוש ולהכפיף אותו תחת ממשלת הרוח ניתן למצוא למכביר בכל ספרות הקודש של הדתות כולן, מהכתבים המונותאיסטיים ועד הכתבים העתיקים של מסורת היוגה, כמו גם בכתבי אפלטון ופילוסופים אחרים.

כל התפיסות הללו מושתתות על שתי הנחות אפריוריות: האחת מניחה שניות מובנית בין הגוף והנפש, והשניה מניחה שהנפש גבוהה מבחינה רוחנית מהגוף. ההנחה שהנפש גבוהה מבחינה רוחנית מהגוף נראית לרבים מאתנו כמובנת מאליה. וכי איך אפשר לחשוב אחרת?

ובכן – אפשר. ואחד המקורות המענינים לגישה הזו ניתן למצוא דווקא בנבכי המחשבה הקבלית של חסידות חב"ד הקדומה.

 

"הנפש יקבל אור וחיות מן הגוף"

הרבי החמישי של חסידות חב"ד היה הרבי שלום בער, הידוע בכינויו הרש"ב. הוא היה הרבי האחרון של חב"ד ביבשת אירופה, לפני שעברה ליבשת אמריקה, והפכה להיות סוג של מיסיון להפצת היהדות הדתית בקרב החילונים. לפני כן היתה חסידות חב"ד ידועה כחבורה שמעמיקה בנבכי תורת הקבלה ועוסקת בהתבוננות מדיטטיבית.

באחד המאמרים המרכזיים שלו מדבר הרש"ב על השינויים שיהיו "לעתיד לבוא" מבחינה קוסמית.

ההנחה שהעולם הזה הוא רק שלב בהתפתחות המציאות, ושאחרי השלב הזה יבואו ימות המשיח ו"העולם הבא" אפשרה ליהודים מאז ומעולם להרהר באופן בטוח מבחינה דתית באפשרויות אחרות לקיום, אפשרויות גבוהות יותר, שמסיבות שונות כרגע, לדעתם, לא יכולות עדיין להתקיים. באופן זה דיברו כבר חכמי התלמוד על המצב בו לעתיד לבוא יתבטלו המצוות, או על מצב בו החזיר עתיד לחזור ולהיות כשר וכדומה, כל זאת מבלי לחרוג מהמסגרת הדתית הנורמטיבית בה הם חיים.

באותו מאמר[1] מסביר הרש"ב את המצב שלדעתו יהיה לעתיד-לבוא כמצב בו "הנפש יקבל אור וחיות מן הגוף". זהו היפוך של היוצרות. בעוד בעולמנו הנפש משפיעה אור וחיות לגוף, הרי שלעתיד לבוא הגוף יהיה המקור המשפיע אל הנפש.

היפוך קטבים זה מוסבר באריכות באותו מאמר מבחינה קבלית כחלק מהתגשמות נבואתו של ירמיה המדברת על עלייתה של הנקביות הקוסמית, השכינה, למעלה גבוהה יותר מזו של הזכריות, בסוד הפסוק "כִּי בָרָא יהוה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיה לא, כא). הפסוק הזה מופיע בספר ירמיה כחלק מאותה נבואה גדולה המדברת על כריתת הברית החדשה בין הויה והעם, ברית שונה במדרגתה מזו שנכרתה עם יוצאי מצרים[2]. לפי התפיסה הקבלית ספירת הכתר היא בבחינת "אור מקיף" והנבואה הזו מדברת על כך שהכח הנקבי יעלה לרמת הכתר ביחס לזכר, ולכן תהיה הנקבה "מסובבת" את הגבר, כלומר מקיפה אותו וגבוהה ממנו במדרגתה הרוחנית.

בקו המחשבה הקבלי הזה הגוף נחשב להתגלמות האנרגיה הנקבית, והנשמה קשורה לאנרגיה הזכרית, ולכן כל עוד העולם בנוי ככה שהזכר גבוה רוחנית מהנקבה (?) הנשמה מזינה את הגוף, אך "לעתיד לבוא" כשהנקביות תמשול ברמה – יהיה זה ממילא הגוף שיעניק אור וחיות לנשמה.

 

החושך יאיר

הרש"ב ממשיך ומקשר את הדברים לכללות היחס בין האור והאפלה. בחשיבה הרגילה נתפסת הזכריות תמיד כמקור האור, כמו שהשמש משולה לזכר והלבנה, המשולה לנקבה, נתפסת כקשורה לחושך ולאפלה וכמי שאין לה אור משם עצמה. באותו מאמר טוען הרש"ב שלעתיד לבוא החושך עצמו יאיר! או בלשונו:

"והיינו שבחינת כח ההעלם יהיה בבחינת אור וגילוי, שזהו למעלה הרבה מבחינת הגילוי דאור-אין-סוף… וזהו ע"י שיהיה לעתיד 'ולילה כיום יאיר'[3]"

לעניות דעתי, הרבה ממה שכתבו המקובלים והחסידים על מה שיהיה "לעתיד לבוא" – כבר בא. בעוד העולם המסורתי משאיר תמיד את ה"לעתיד לבוא" כמשהו בלתי מושג, שיקרה בעתיד בלתי ידוע, הרי שאני קורא זאת תמיד כהזמנה רלוונטית להכרה עמוקה יותר מזו הרגילה בעולמנו. בהתאם לתפיסה הקבלית עצמה האומרת שהעולם הבא – בא כבר עכשיו, בא בלשון הווה מתמשך[4]. הוא קיים תמיד בעומק המציאות.

לכן מבחינתי כל מה שכתוב על לעתיד לבוא מהווה בעצם הזמנה להתבוננות עמוקה יותר בהווה. ואכן, אם נסכם את מה שאמר הרש"ב במילים פשוטות יותר נוכל לראות שהוא מדבר על תהליכים שאנחנו כבר עדים להם, תהליכים שלמרבה האירוניה העולם החסידי מתנגד להם כאילו היו כפירה בעיקר, פשוט משום שהם אכן משנים את מערך הכוחות המסורתי הבנוי על המצב הישן ואיננו מוכן להפתח לעולם החדש, שבעצם כבר נמצא פה, וגדולי הוגיו ראו אותו לפני מאות שנים.

אז על מה מדבר הרש"ב? בהמשך לקבלת האר"י שהיתה הראשונה להסביר זאת בסוד ה"נסירה" מדבר הרש"ב על מצב שבו הנקביות תעלה למעלה גבוהה מן הזכר, ותהיה בלתי תלויה בו. הקשר למהפכה הפמיניסטית ברור, והארכתי לכתוב על כך במקום אחר בביאור סוד ה"נסירה" שבכתבי האר"י. אין מדובר פה על השלב הלוחמני של הפמיניזם, שהיה רק שלב ביניים, אלא על השלב העליון שלו, בו אנחנו סוף סוף מבינים את היופי והעוצמה והאור המיוחד של האנרגיה הנקבית. כל חסידי הרוחניות שבנויה סביב "אמא אדמה" חיים את סוג הרוחניות הזו יום יום. זו רוחניות נקבית במקורה, שעדיין נמצאת כיום בשלבי התגלות וחשיפה.blkhol

הצד השני קשור למשל לכל העבודה נפלאה הקיימת כיום ביחס לצד הצל. ההכרה בכך שהאור לא נמצא רק בחלקים ה"מאירים" של האישיות, ויש להכנס אל נבכי האפלה של הצל כדי לגלות בו מטמונים של ה"עצמי" הכרה זו מיוחסת בדרך כלל לקארל גוסטב יונג ולממשיכי דרכו, אך החזון המקדים נכתב כבר בכתבי החסידים שנים רבות לפני לידתו של הנ"ל.

ידיד נפשי, המורה הרוחני ברוס ליאון מניו זילנד, מדבר על כך שהרוחניות העידן הקודם היתה מבוססת על תפיסה בה השמש נמצאת במרכז העולם, ואילו כיום אנחנו גדלים לתפיסה עמוקה יותר, שיודעת שגם השמש עצמה סובבת סביב החור השחור שבמרכז הגלקסיה. כלומר, תודעה שאיננה בנויה עוד על האור ככח מרכזי, אלא על האיכות המיסתורית של האפלה, המגולמת מבחינה קוסמולוגית בחור השחור שבמרכז הגלקסיה.

להקשיב לגוף רוב קשב

בימינו מתחילות אכן לצוץ גם גישות המתאימות לאותה תפיסה המובעת בקבלה החסידית בהקשר של יחסי הגוף והנפש. אם מנתחים את הגישות הללו מבחינה קבלית מבינים שהן מרמזות לכך שהגוף יודע יותר מאשר הנפש, כלומר הגוף גבוה מן הנפש, או לפחות מאספקטים מסויימים בה. אני מדבר על שיטות רבות שצצות בחמישים שישים השנים האחרונות הבנויות על הקשבה עמוקה ומכובדת אל הגוף, כמורה רוחני. הקשבה לגוף היא דבר שאנחנו צריכים ללמוד, כי העולם בו גדלנו לא לימד אותנו להקשיב לגוף. הוא לימד אותנו לכפות את רצונות הנפש על הגוף, החל מדיאטות, דרך ספורט וכלה בהתנזרויות שונות ומשונות.

היחס שלנו אל הגוף עובר כיום שינוי עמוק, מיחס של כפיה ליחס של הקשבה והערכה. אבל הגוף עצמו צריך להתרגל לזה שמקשיבים לו, כי בהתחלה, כמו כל יצור מדוכא, הוא לא מאמין שפתאום הוא אכן מוזמן אל קדמת הבמה. איך נראית דרך רוחנית הבנויה על ההכרה בכך שהגוף איננו ולא היה כלל אויב הנפש, שאין צורך לכפות עליו כלום, אלא להפך – יש לפתח הקשבה מעמיקה לגאונות הטמונה בו? יתכן שאין לקרוא לדרך שכזו כבר "דרך רוחנית", אלא בפשטות – דרך חיים.

כי כדברי הרש"ב באותו מאמר, כאשר כל זה יתגלה יהיה "חומר הנבראים אלהות ממש". במצב שכזה אין עוד צורך בדרך "רוחנית", אלא בדרך חיים שמגלה את האלהות בכל, בחומר וברוח כאחד, ואולי תצליח אפילו דרך חיים שכזו להתגבר על השניות שבין הגוף והנפש מעיקרה.

קבלה חדשה

וכאן אני רוצה לתהות מעט, האם מבחינה קבלית נכון בכלל לומר ש"עכשיו הגוף גבוה מן הנפש", או שכל הדיבור הזה על מי גבוה ממי הוא דיבור זכרי במהותו, וכשעולה הכח הנקבי, בבחינת "נקבה תסובב גבר", היא מסובבת גם את מערכת התפיסה באופן שהשאלה מי עליון על מי הופכת מגוחכת ובלתי רלוונטית בעליל. לדעתי עומד בפנינו כיום אתגר מרתק, של כתיבת קבלה חדשה. היות וכאמור גם אותם חזונות קבליים על אודות עלייתה של השכינה (ושל הגוף והצד האפל) נכתבו מתוך הפרספקטיבה הפטריארכלית הישנה, בה חיו המקובלים עצמם. וכיום, עם עליתה של הכרה חדשה, אפשר שצריך לכתוב איך נראים הדברים מתוך אותה פרספקטיבה, שבכלל לא מודדת דברים באותה אמת מידה.

בעיני יש לכתוב כיום קבלה חדשה, הבנויה על אותן תובנות שנמצאות כבר בקבלה העתיקה, אודות האור העליון שנמצא דווקא בעולמות התחתונים, למשל, או על קשר המלכות עם הכתר, אבל עכשיו, כשאנחנו מתחילים לחיות ככה, ורואים יותר ויותר את ההכרח ליצור עולם חדש, מבחינה כלכלית, חברתית, מבחינת יחסי איש-אישה-קהילה, מבחינת היחס בין האדם ובעלי החיים, מבחינת היחס של האדם וכדור הארץ – עכשיו צריך כבר להתחיל לכתוב את הדברים כפי שהם נראים מכאן, ולא כפי שראו אותם משם.


[1] מאמר: "בשעה שהקדימו, תרע"ב", חלק ג'. (עמ' א'רח ואילך). את הטקסט המלא נמצא ברשת בספריית חב"ד כאן: http://www.chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur_rashab

[2] "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהֹוָה. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהֹוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהֹוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהֹוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד". (ספר ירמיה פרק לא)

[3] על פי הפסוק בתהילים קל"ט: "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרה".

[4] כדברי רבי יוסף ג'יקטילה: "והטעם שנקראת עולם הבא שהיא מושכת תמיד ברכותיה ובאה בכל יום ובכל עת ובכל שעה ומשפעת ברכות לעולם… ונקרא עולם הבא שהוא הולך ובא תמיד" שערי אורה, דף פ"ז, ב'.