לרפא את היהדות

היהדות חולה. ראוי לנו לומר את זה בפה מלא. וזה לא בגלל איזו שנאה עצמית, דווקא להיפך – משום אהבתי הרבה לתורה אני אומר זאת. היהדות מוטלת לפנינו (או בתוכנו) במצב אנוש, ואין מי שימציא לה רפואה זולתנו אנחנו עצמנו ממש, שאם לא כן היא תמות בקרבנו. אנחנו המרפאים, שלוחי האל העליון – רופא כל בשר ומפליא לעשות. היהדות חולה ולא אני הוא זה שאומר זאת אלא היא בעצמה. בקודים של השפה שלה זה נקרא "גלות". היהדות בגלות. בקבלה זה נקרא "גלות השכינה", וברחוב זה נקרא סתם "גלותיות". וכבר אמר רבי שמחה בונים מפשיסחא, אחד מההוגים העמוקים ביותר של התנועה החסידית בפולין במאה ה19: "יותר משקשה להוציא את היהודים מהגולה קשה להוציא את הגלות מהיהודים". אך מה משמעותה של "גלות"? זהו קוד פנימי בשפה היהודית שמייצג את המחלה של היהדות מאז חרב הבית, וצריך להבין אותו יותר, כי אנחנו אוכלים את פרי המרורים שלו יום יום, כיהודים, ובפרט דווקא, למרבה האירוניה, כישראלים.

בואו נצייר לרגע את התמונה המלאה של התרבות העברית כפי שהיא מתוארת בתורה. כלומר – מהו המודל המלא של החיים הרוחניים והגשמיים של העם העברי בארצו על פי התורה. אחר כך נשווה את זה למה שקיים היום, ונראה.

במודל החברתי והמדיני שמציירת התורה קיימים מספר מרכיבים עקרוניים, שפשוט אינם קיימים כיום. דומה הדבר לגוף שלם שאיברים חיוניים נכרתו ממנו או התנוונו, והוא מתקיים רק בזכות פעילות מינימלית של המח שעוד מצליח להחזיק את האדם בגדר מה שנקרא עדין "חי". זהו מצבה של היהדות כיום. איברים משמעותיים לקיומה המלא לא מתפקדים במאות השנים האחרונות, ואין פלא שמצבה כיום אנוש.

לפני שאפרט עלי להדגיש ולומר: אינני סבור שתיקונה של היהדות יבוא על ידי חזרה פונדמנטליסטית פשוטה לציור הדברים הבסיסי שמציירת התורה. כלומר: כל הדברים שאומר בהמשך אינם בגדר המלצה להשלטת משטר דתי-תורני-מלוכני במדינת ישראל חלילה. לדעתי ישנן דרכים אלטרנטיביות לחידוש התורה ולחידוש הקדושה ולחידוש החיים, דרכים שניתנות ליישום כיום, דרכים שאינן יכולות לצמוח מתוך הציבור הדתי, שנאמן עדין בקנאות ליהדות הקיימת עמנו כיום על מחלותיה, כי אם מתוך הציבור של מחפשי הדרך, הציבור של אנשי הרוח והחומר, הציבור הנפלא שהולך וגדל בארץ ובעולם שמבקש באמת לחיות חיים מלאי קדושה, מלאי אלהים, בתוך הגוף ובתוך הטבע, ומתוך מודעות למעמקי נפש האדם, לגברי ולנשי, ולמלאות הגדולה של ההויה.

התמונה המלאה

אם נחזור למקורות הפשוטים של היהדות ונבדוק בתוכם מהי המערכת שעליה מדברת התורה, נגלה מיד שהיא איננה מדברת על עולם של ראשי ישיבות המחנכים תלמידי כולל נצחיים הנשואים לנשים הנתונות בהריון מתמיד, ולא על מפלגות דתיות ותקציבים ובג"צ ובד"צ ולא על ארון ספרים עם אותיות קטנות שבהם צריך לנבור כדי לדעת אם מותר לפתוח מקרר בשבת ומה לעשות אם במקרה פתחת אותו ונדלק שם, חלילה, האור. לא. התורה מדברת על עם היושב בארצו, עם של חקלאים ולוחמים, אנשים שחיים את הגוף ואת הטבע, עם שבתוכו מסתובבים תמיד אנשים אחוזי רוח אלהים, נביאים ונביאות, שדבר האלהים מתחדש דרכם ומופיע באופן ישיר ובלתי אמצעי. גם המלך או השופט כפופים לדבר האל המופיע על ידי הנביא, אך לא רק לו כי אם גם לבית הדין הגדול, או כפי שחז"ל כינו אותו – "הסנהדרין הגדולה".

הסמכות לשנות

הסנהדרין היתה פתוחה לכל אדם, עני  או עשיר, מיוחס או ממזר. כל מי שלמד תורה עד שהיא נכרת ועולה מתוכו כחכמה גדולה וגלויה לכל יכול לבוא בשורות הסנהדרין. והסנהדרין, שלא כמו הרבנות של היום, מה שמייחד אותה זו היכולת לשנות את דיני התורה, לחדש אותם, לפרשם מחדש או אף לבטלם לצורך השעה. הסנהדרין קיימת כדי להתאים את הדין לצרכי המציאות אמיתית המתחדשת תמיד, והסמכות העליונה ביותר של הפסיקה התורנית נתונה לה לשם כך.

לא הרבה יודעים זאת אבל כל הרבנים של היום אינם בעצם רבנים מוסמכים באמת. ההסמכה המלאה, זו שעל פי המסורת עברה ממשה רבינו ליהושע ולזקנים והמשיכה לעבור מדור לדור נקטעה בסביבות המאה העשירית לספירה, ומאז כולנו איננו רבנים סמוכים. מה שזה אומר זה שלאף רב אין כיום (כלומר באלף השנים האחרונות לפחות) סמכות אמיתית לפסוק הלכה, וכל מה שהוא אומר נשאר בעצם בגדר המלצה טובה מחכם הבקיא בדברי תורה. במאה השש עשרה היה ניסיון לחדש את הסמיכה על ידי רבני צפת שרצו לנצל הלכה מסוימת ברמב"ם, להסמיך פה אחד את רבי יוסף קארו (מחבר השולחן ערוך) ולהפוך אותו לחכם המוסמך הראשון שיכול אחר כך להסמיך את כל האחרים, אך רבני ירושלים התנגדו לכך (כמובן), טרפדו את היוזמה וטרפו מחדש את הקלפים. מאז נשארנו ללא רבנים בעלי סמכות הלכתית אמיתית (כולל ספר ההלכה המרכזי – השולחן ערוך – שבעצם הינו המלצה הלכתית בלבד). מה שזה אומר זה שהרבנים אינם מרגישים שיש להם את הסמכות הרוחנית והתורנית לשנות את הדין גם כשהם מרגישים בכל מאדם שמשהו פה לא מתפקד בסדר. כי כל מה שהם יכולים לעשות כיום זה לפרש את מה שנאמר לפניהם אך לא לבטל או לשנות או לתקן תקנות חדשות. ברור למשל שמקומן של הנשים בעולם היהודי היה זוכה כבר מזמן לתיקון גדול אילו יכלו הרבנים באמת לתקן את ההלכה, שעדין, למרבה הצער, רואה באישה אדם שעדותו איננה אמינה.

חשוב לציין שכדי לשבת בסנהדרין דרשו חז"ל מן החכם שיהיה בקיא לא רק בתורה שבכתב ובעל פה אלא גם בהוייות העולם, בחכמה כללית, בשפות זרות ואפילו בכישוף! מי שיושב בסנהדרין צריך לדעת את דורו, להבין את הלכי הנפש שלו, להכיר לעומק את השפה הרוחנית של הדור ואת מצוקותיו וצרכיו המיוחדים, רק אז יכול הוא לפסוק הלכה, וגם אז – דעתו תשוקלל באופן דמוקרטי עם דעתם של שבעים זקני השבט האחרים, ורק אז תתפרסם ההלכה הקובעת לכל. ניתן להרחיב הרבה על הסנהדרין ואני ממליץ לכל מי שמסוגל לכך ללמוד (ברמב"ם למשל, בהלכות סנהדרין) יותר על הנושא, שיש בו ללמד אותנו על איך מתקיים דיון, איך מגיעים למסקנות ולקבלת החלטות, איך מכבדים את דעת היחיד לעומת דעת הרוב, ואיך מהפכים בזכותו של אדם ומחפשים לו תיקון חברתי ולא עונש, אך אין כאן המקום להאריך בכך.

בוא נביא את הנביא

היום כשאדם מאמין רוצה לדעת מה נכון לו לעשות הוא הולך אל הרב. והרב פותח ספר ואם זה מסובך הוא לומד את הסוגיה ומפלפל בה עד שמוצא את התשובה לשאלה שעמדה לפניו, ובדרך כלל, אם לא מצא תשובה ברורה ינקוט בדרך הידועה של "והמחמיר תבוא עליו ברכה"… אבל בימי התנ"ך, כשלא היה ברור לך מה עליך לעשות, היית הולך אל הנביא. והנביא היה מבקש את דבר הויה, ודבר הויה היה מופיע עליו כמו חדש. זה לא משהו שכבר כתוב איפשהו מליוני שנים מראש אלא דבר חדש, נקודתי, טרי, יד ראשונה, לוהט מכבשן הנבואה.

ואיך היה הנביא מתנבא? הוא היה משתמש במוזיקה, כפי שכתוב במקומות רבים במקרא, היה מחפש השראה, מתבודד, חולם, מתפלל, רוקד. ולפעמים האלהים היה מפתיע אותו ואומר לו לעשות מעשים משונים. כמו שאמר להושע הנביא "וַיֹּאמֶר הויה אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים … וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם, וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן", או כפי שאמר לישעיהו (שכבר לבש לבוש שק בלבד כמה זמן) ללכת ערום: "לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ. וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף".

ביהדות הרבנית של היום זה בלתי אפשרי שהאיש הקדוש ילך ערום ויחף. הוא הולך לבוש חליפות וכובעים ומעיל עליון ושטריימל פרווה עבה גם באמצע הקיץ בבני ברק. אבל בימי הנבואה זה היה אפשרי, כמו שבהודו היום הסאדו ילך ערום ויחף וקדושי הג'אינים ילכו חשופי ערווה, כמו ישעיהו (פרק כ') "עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת".

ולא רק ישעיהו, גם שאול המלך כשהגיע לקרבתו הפיזית של שמואל הנביא נכנס לאכסטזה נבואית בלתי נשלטת ו"נופל עירום כל אותו הלילה".

הנביא היה מקור ספונטני וחי של נביעת רוח הקדש, והיו מן הנביאים שאף העמידו תלמידים הרבה, כמו שמואל הנביא או אלישע שפתח לו מין אשראם עברי בערבות יריחו, ליד ים המלח. אל המקום ההוא התקבצו התלמידים, שנקראו "בני הנביאים", ועסקו במה שעסקו, בלימוד ונגינה וריקוד ואכסטזה, ובלבנות להם בקתות מבוץ וכפות תמרים, כפי שספר מלכים יודע היטב לתאר (ראו מלכים ב' פרק ו').

מה שחשוב הוא שבימים ההם מי שרצה ללמוד את דרך הויה, יכול היה אמנם לפנות אל הכהנים או אל זקני השבט שילמדו אותו תורה ומסורה, אך יכול היה גם לפנות אל החושות של בני הנביאים ולבקש לפתוח בתוכו את הנביעה הסתומה של דבר האלהים החי. "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (תהלים פד, ג). זו אופציה חשובה מאין כמותה, שהזרם המרכזי אף פעם לא אהב אותה, כי מטבעה היא בלתי נשלטת, חצופה ומשתגעת, אך בסופו של דבר היא מבריאה את החברה ופותחת אותה אל הפילוש של הממד האלהי.

והעם מזבחים בבמות

רבים עדין סוברים שבית המקדש היה סתם בית מטבחיים מזיל דמים שטוב לה ליהדות שהשאירה אותו מאחור ועברה לפולחן התפילה בבית הכנסת. אבל תפיסה זו נשענת על בורות ביחס לרבדים העמוקים של העבודה העברית כמו גם מבוז כללי כלפי העולם ה"פרימיטיבי" והפגאני, שהקריב, חה חה חה, קורבנות לאלים וחשב שזה עושה אותם מבסוטים!

המשכן, המקדש, והבמות האחרות שהוקדשו לפולחן הויה, היו מקום שבו הקשר בין האדם ואלהיו לא היה מילולי בלבד. כל האלמנטים נכנסו לפעולה של ריטואל: האדמה שממנה עשוי המזבח ("מזבח אדמה תעשה לי" שמות כ, כא), האש שבוערת עליו, מי המעינות והבורות שהבאים אל המזבח נטהרים בהם, והרוח הנושבת ומעלה את העשן למעלה. האדם בא למקדש לא עם ספרים אלא עם פרות ועזים וכבשים, או למנחה צמחונית – עם דגן ותירוש ויצהר. ומה טוב אם הוא מביא מפרי יבולו ואדמתו. הכהן שעובד במקדש מסייע לאדם לעבור את הטכס הדרוש לו – וטכס יש בכחו לתקן את הנפש כשהוא נערך נכון וכשהוא נוגע עמוק.

מי שמעריץ כיום את העבודה השמאנית צריך לקרוא בתשומת לב מרובה את ספר ויקרא ואת כל הלכות עבודת הכהנים, כי מה הוא הכהן במקדש אם לא "שמאן" עברי אורגינאלי? כשבא אליו אדם שהיה בקרבת גווית מת, הוא מודיע לו שצריך לערוך לו טכס שיחזיר לו את אנרגיית החיים, כי נוכחות המוות מכניסה כבדות ועצבות ללב (או הוללות, שהיא תגובת נגד לפחד המוות, אך בעצם זו אותה גברת בשינוי האדרת). הכהן לוקח אגודה של ענפי שיחי מרפא מקומיים – אזוב וארז – כורך אותם ברצועה מיוחדת וטובל אותם במי מעין שאפר מיוחד מעורבב בהם – אפר הפרה האדומה. הוא מזה על האדם הנטהר את המים, יכול להיות שהוא שר בינתיים שירי תפילה יחד עם הנטהר, ואחר כך הוא שולח אותו הביתה ואומר לו לשוב בשנית עוד כמה ימים. כי ההתנקות מהעצבות ומהריקון שהמוות מביא בנו לוקחת זמן. וכך קורא הדבר שבוע שלם, עד שבסופו האדם טהור. "טהור" בעברית מקראית פירושו פתוח. "טמא" פירושו אטום. האיש נטהר ויכול לעלות אל מקום הקודש, כי לבו פתוח לרווחה לכח החיים שיכנס בו ויזרום דרכו. אבל הכהן עצמו ספג אל תוכו מעט מן המוות שהיה באדם, ועליו לטבול ולהמתין יום שלם לפני שיכנס אל מתחם הקודש (על כל סדרי הריטואל של טהרה מטומאת מת ראו ספר במדבר, פרק יט).

אך זו רק דוגמה קצרה. מי שחווה כיום יהדות אחרת, מתחדשת, יהדות שיש בה כבר מקום רב לטקסים הנערכים בטבע, עם אש ומים ורוח ואדמה, ועם מוזיקה ושירה וריקוד, יודע להעריך את מה שאבדנו כשהקונספט של מקדש, או במה ומזבח אבד מדרכי הפולחן של העם שלנו.

מה שקורה היום בארץ זה שמתחדשת "עבודת הבמות" ולחיוב אני אומר זאת. העם שוב מזבחים בבמות, כמו בימי התנ"ך. ההכרה הזו הכתה בי יום אחד לפני שש שנים בערך, כשהשתתפתי בגד'רינג מקסים, שנערך בשישי-שבת בטבע. אני עוד הייתי קשור מאד לעולם האורתודוקסי, והחברה ישבו בליל שבת סביב מדורה וניגנו בגיטרות ודרבוקות לכבוד השבת, ורקדו ושמחו ואמרו בואי כלה בואי כלה. בקודים האורתודוקסיים ההלכתיים שרצו במוחי באותו זמן, כל מי שהיה שם עבר עבירה חמורה שעונשה מוות או כרת: הבערת אש בשבת, שאליה נוספו עבירות קלות יותר על תקנות דרבנן, כמו איסור הנגינה בשבת, שלא לדבר על כל נושא הריקודים המעורבים וחוסר ההקפדה על הלכות צניעות, רחמנא ליצלן. אבל כשעשיתי את חשבון הנפש שלי שם, האם הלב שלי חש שהם חוטאים ומחטיאים או להיפך, הייתי חייב להודות שהיתה שם קדושה ואלהים אהב את זה. וכשהתפללתי לאלהי להבין איך זה, באה אלי ההכרה: זהו "מקדש מעט"! זו בעצם מין "במה" שכזו, כמו בימי השבטים בתנ"ך, כמו בימי השופטים. מקדש חמולתי קטן וזמני, שנוסד לעבודת האלהים של השבט – זה מה שנקרא בתנ"ך "במה". ובמקדש כמו במקדש – מדליקים אש בשבת, ומנגנים ושרים ועושים הכל ללא הגבלה, כי הכל זו עבודת הקודש. מאז אני רואה בכל התכנסות כזו שלנו במה חדשה, מקדש שמתגלה לזמן קצוב במקום ובזמן שבו התכנסנו. היהדות, העבריות, מחדשת את עצמה, כמו גוף חולה שמתחיל להחלים ובאופן בלתי מודע מהזרים דם חדש לאיברים נשכחים.

ריפוי טבעי לעם העברי

אז מה זה אומר כלפינו, כיום? אינני סבור, כמו אנשי הימין המאד קיצוני, שצריך להחזיר עטרה ליושנה וליסד מקדש יהודי במקום המסגדים בהר הבית, ולהקים מחדש את הסנהדרין שתשליט את משפט העיטולות של התורה במדינת ישראל. חס וחלילה!

אבל כמו בענין הבמות והמקדש: ההתחדשות וההבראה של הגוף העברי-יהודי מתרחשת בתוכנו באופן אורגאני. הממסד הדתי לא מסוגל לעשות זאת, כי הוא כבול בדפוסי המחלה שלא מאפשרים לו לעשות צעדים ממשיים להבראתה. במידה מסוימת הוא עצמו פרי המחלה.

מחלה איננה בהכרח ענין רע! "רק גוף בריא יכול להיות חולה", מסביר ידידי ד"ר פרסיקו לפציינטים שלו. מחלה היא תהליך עמוק שמחצין את הבעיות ומאפשר לכח החיים להתכנס פנימה ולשרוד במצבים אקוטיים. מחלתה של היהדות היא זו שאפשרה לה לשרוד את כל אלפיים השנים הללו. זה נפלא שהיינו חולים במחלת הגלות. עמים שלא ידעו לחלות היטב, פשוט נעלמו והתרבויות שלהם אבדו. היום הדלאי-למה מבקש ללמוד מהעם היהודי איך לקיים תרבות של גולה. הוא רוצה ללמוד את מכשירי המחלה שלנו, וללמד את העם שלו להיות חולה כמונו, במחלת הגלות, כדי שהקדושה הטיבטית תוכל לשרוד את ימי המצוקה הללו, עד להתפכחותה של סין מיהירותה.

אבל כיום, דווקא בגלל שהיינו חולים, אנחנו מתחילים להבריא. ובעיני – כל מי שנגע אלהים בלבבו יכול וצריך, מבפנים, לקחת חלק אקטיבי בהבראת האורגניזם הזה של העם העברי.

אנחנו צריכים לחשוף, דרך התנסות, את הדרך שלנו היום לחדש נבואה בעלת משמעות, להקים מקדש, מקדש של שלום, שיוסיף אחדות וקדושה בעולם ולא יביא חורבן והרס, אבל שיהיה מקדש, שיהיו בו כהנים, ולדעתי אף כהנות! (וברצוני להרחיב על כך בפעם אחרת – על תפקידן של כוהנות בתרבות הכנענית, שנדחקה בקרב שניהל התנ"ך מול המיתוס, וחוזר כיום, באופן מתוקן יותר, אל התרבות העברית המתחדשת בישראל). עלינו לגדל חכמים וחכמות שיוכלו להיות בקיאים בתורה ובקבלה ובכישוף ובחכמת העמים, ויהיו מלאי חמלה של זקני השבט, חכמים וחכמות שיוכלו בבוא הזמן לחדש מין סנהדרין חדשה, סנהדרין שמין הסתם תהיה במודל חדש, פתוח יותר מזו ההלכתית הישנה, אבל סנהדרין שתוכל לומר בחוצפה-דקדושה שהיא משנה ומחדשת את דיני התורה, ממש כפי שציוותה התורה עצמה וביקשה מחכמי דור ודור לעשות.

ובעיקר – עלינו לדעת שהיינו חולים הרבה הרבה זמן. וכל ההילרים והמרפאים האלטרנטיביים והשמאנים החדשים שלנו פה בארץ יכולים להירתם, בחמלה רבה, לריפויו של הגוף הכואב הזה, הגוף שכולנו פה חלקים ממנו – הגוף של העם העברי, זה שהשתלשלמאברהם העברי, הגוף הגדול והשמי הזה, שגם העם הערבי הוא חלק בלתי נפרד ממנו.


וכך כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות סנהדרין: "אין מעמידין בסנהדרין … אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות, כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עובדה זרה וכיוצא באלו כדי שיהיו יודעים לדון" ועוד כתב: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהא רחמן".

הושע תחילת פרק א'. וחז"ל כדרכם הפליגו בפרשנות עסיסית על משמעות שמה של אשת הזנונים "גומר בת דבליים"… ואני משאיר זאת לדמיונכם הפרוע. ואחר כך ראו ילקוט שמעוני להושע, רמז תקט"ו.

ישעיה פרק כ, פסוק ב.

שמואל א

1 הגב

התגובות סגורות.