פגישה עם השטן

פגישה עם השטן

אוהד אזרחי

אני רוצה לחלוק אתכם חלום שחלמתי בראש חודש אלול השנה (תשע"ג). נראה לי שיש בו תובנה משמעותית, לפחות עבורי. אולי גם עבורכם:

בחלומי ראיתי איש אחד, קצת מבוגר, קצת שמנמן, לבוש בהידור. היה לו מקטורן שחור ומקל הליכה עם גולה של כסף בקצהו. הוא היה מין מאכער גדול כזה, שאחראי על כל עסקי כפרת העוונות: נסיעות לקברי צדיקים, נסיעות לאומן, הוא מארגן אוטובוסים ומלונות וספרי תהלים וכל מה שצריך. זה העיסק שלו והוא מרוויח מזה יפה. האיש נתן הוראות לאנשים אחרים, פועלים שעבדו בשבילו. אני צפיתי מהצד בכל המתרחש. אחר כך הלכו האנשים שעבדו בשבילו ופתאום הופיעו אנשים אחרים, לשובים בגדים כהים, שהגיעו בסתר. ואז הסתבר לי שאותו מאכער בעצמו שולח את האנשים הללו, שגם הם עובדים אצלו, לסדר כמה ענינים שיגרמו לבריות לחטוא! הוא מסדר שיהיו בעולם זונות והימורים ושאר חטאים, שעליהם באים אחר כך בני האדם להתוודות ולכפר על עוונותיהם בקברי הצדיקים. מסתבר שאותו אחד הוא גם הסרסור שעומד מאחורי עסקי החטא, וגם המאכער שעומד מאחורי עסקי כפרת העוונות. הסתבר לי שהוא מרוויח פעמים וגורם שתהיה לעד דלת מסתובבת שכזו: בסתר הוא דואג שיהיו חטאים (וגוזר על זה קופון שמן), ואז בגלוי הוא דואג שיתקיים כל העסק הדתי, שמספק אמצעים ל"חזרה בתשובה" ול"כפרת עוונות" לכל מי שמתיסר ברגשות אשם. וכמובן, ברגע שמישהו גמר לכפר על חטאיו, הוא מיד דואג לכך שאותו אדם יתקל בפיתויים רבים שיהיה לו קשה לעמוד בפניהם, שיחטא, ישלם על חטאיו טבין ותקילין, ואז יתמלא שוב רגשות אשם ויחזור לשלם בתעשיית כפרת העוונות, וחוזר חלילה.

כשהתעוררתי בבוקר ידעתי שראיתי את "השטן" בכבודו ובעצמו. מסתבר שאין לו קרניים והוא לא נוטף דם. אין לו צחוק אכזרי והוא בכלל לא נראה כמו דמות שיצאה מאיזה סרט אימה. ממש לא. הוא נראה כמו איש עסקים שמנמן ועסוק, שנהנה מהרווחים השמנים הזורמים ללא הרף לחשבונותיו. טיקון כזה. מסתבר שהשטן אינו אלא פונקציה כזו שקיימת במציאות ומסובבת את בני האדם במעגל ללא סוף.

בספרות הקבלה מקובל לחשוב שהסטרא-אחרא ניזונה מהאנרגיה הרוחנית של החטאים. בכל פעם שאדם חוטא, מוסבר בקבלה, הוא מזין את היכלות הטומאה ואת הסטרא-אחרא, כלומר את "השטן" ואת כל הכוחות השליליים שיש בעולם. אבל החלום הראה לי משהו נוסף: לא רק מחטאים ניזונה הסטרא-אחרא אלא אף מרגשות האשם ומכל דרכי הכפרה בהן נוהגות הדתות לטפל ברגשות אשם האנושיים.

זה מוסרי לחיות בלי רגשות אשם?

האם מה שזה אומר זה שאין באמת מקום לרגשות אשם? אכן כן. רגשות אשם הם רק צידו השני של מטבע החטא. בשניהם אתה מחטיא את המטרה, שזו המשמעות העמוקה של המילה "חטא": פעם אחת אתה מחטיא את הנקודה כשאתה נופל לעשיה שאיננה נכונה, ואז אתה מחטיא את המטרה שוב כשאתה מתמלא ברגשות אשם ומנסה לכפר על כך.

הדברים כתובים כבר בספרי החסידות של הזרמים הפחות מפורסמים, כמו אצל רבי צדוק הכהן מלובלין או בספר המופלא "מי השילוח". אולם היטיב לבטא זאת במילים פשוטות ויפות חפיז, המשורר הפרסי הסופי, בן המאה הארבע עשרה:

"במשחק המסובך הזה
של האהבה,
כל כך קל להתבלבל
ולחשוב שאנחנו אלו העושים.
אבל בוודאות האינסופית של אלוהים,
הוא יודע
שהוא היחידי
שאי פעם יצטרך
לעמוד למשפט".
(חפיז, "שמעתי את אלהים צוחק" הוצאת אוריון).

אלהים יודע שאם יש בכלל מי שיעמוד למשפט הרי זה הוא (או היא). כי האמת היא שלא אנחנו ה"עושים" את המעשים שאנחנו כביכול עושים, לא לטובה ולא לרעה. המעשים הללו נעשים דרכנו, ואנחנו רק רגילים לקחת עליהם קרדיט.

בלשון המקרא זה כתוב ככה: "כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ" (ספר ישעיה פרק כו, יב). ומסביר רבי צדוק הכהן מלובלין: "גם פעולת האדם הכל מה' יתברך, כמו שנתבאר, כי גם כל מעשינו פעלת לנו" (ליקוטי אמרים, אות ו).

 

דרך ההתמסרות ודרך השליטה

control or devotion

דרך השליטה או דרך ההתמסרות? (שקופית מתוך מצגת בקורס יסודות הרוחניות העברית, ב"נביעה")

אז האם אין צורך לנסות לעשות טוב, כי ממילא לא אנחנו העושים את המעשים? האם אין צורך לנסות לפעול לצמצום פערים חברתיים למשל, או לסגירת החור באוזון?

הדבר דומה לקשת זן המנסה לירות חץ אל המטרה ולא להחטיא (שזה ממש כמו לכוון לעשות מעשה נכון ולא לחטוא). היריה הנכונה איננה מתעלמת מן המטרה. היא בהחלט מתכוונת לפגוע, אבל לא הפגיעה החיצונית היא העיקר עבורה, אלא הבהירות הפנימית. מה שקורה מרגע שהחץ עזב את הקשת – הוא כבר מושלם! הוא אלהי. בין אם החץ פגע במטרה, ובין אם פגע בעץ שלידה, או בישבנו של ילד שהסתובב לו בדיוק בין השיחים. אין לכך כל חשיבות. בין אם פגעתי או לא – זה מה שהיה צריך לקרות. זה זה. זה אלהי. זו המציאות, ואינני רוצה לבזבז כוחות בויכוח עקר עם המציאות שאלהים כותבת בהיסטוריה של הקוסמוס.

אז למה לי לנסות בכל זאת לעשות מעשים נכונים? פשוט כי זה מה שנפשי מבקשת לעשות ואני מתמסר למציאות: כשאני צמא אני שותה, כשבא לי לצייר אני מניח לציור להתרחש, כשבא לי לירות חץ אני מניח לזה לירות דרכי וכשנפשי מרגישה קרואה לתקן את העולם – אני מזיז הרים ומתקן עולם.

האם התוצאה חשובה?
לא.

רק כשאני רוצה לשלוט במציאות השגת המטרה היא מה שחשוב לי. אבל כשאני מתמסר למציאות, שמשמעו שאני מתמסר לאלהים חיים, כל תוצאה שתהיה היא התוצאה המבורכת! לא אכפת לי באמת מה התוצאה. אני מתמסר ל"הצלחה" כמו ל"כשלון". מתמסר למצווה כמו לחטא. שניהם ממילא אינם "שלי". אני מתמסר בעצם לתנועה שרוצה להתרחש דרכי.  ולכן אם נשמתי קוראת לי להיות ראש ממשלה – אתמסר לתנועה הזו, ואם נשמתי קוראת לי להיות בטלן חסר תקנה – אתמסר לתנועה הזו. אם נשמתי קוראת לי להיות שמאן המזיז דברים בעולם הרוח, או גנן המזיז סלעים בגינה אין זה משנה כלל. אני מתמסר לתנועה שצריכה להתרחש פשוט כי היא רוצה להתרחש דרכי. איך אני יודע שהיא רוצה להתרחש דרכי? כי אני מקשיב למעמקי נפשי ואני מרגיש שזה קורא לי. אני מניח לתנועה להתרחש דרכי, ומה שיוצא מזה בפועל פחות מעניין אותי.

זהו ה"שטן", המאכער הגדול, שגורם לנו לנסות לשלוט במציאות במקום להתמסר אליה. לנסות להחליף את אלהים במקום להתמסר לאלהים שאנחנו חלק ממנו. מי שמחפש לשלוט במציאות מנסה בכל כוחו להשיג את המטרה שלו, וכשהוא לא פוגע במטרה ומחטיא הוא מתוסכל ומרגיש אשם. כך הוא נכנס למאגר הקליינטים של הסטרא-אחרא, בדלת המסתובבת שראיתי בחלום, וחוזר חלילה.

4 תגובות
  1. מרים זיסלוביץ
    מרים זיסלוביץ says:

    תחושת אשם היא טבעית כמו האהבה, הקנאה הכעס והשמחה. מגוון רחב של תחושות עולות בנפש האדם וכולן מן אללה ולכולן מטרה לשרת את הטוב הנעלה. החכמה נמדדת במה עושים עם תחושת האשם, לא באם חשים בה. אין לי אמון במי שלא חש בושה וחרטה. אכן הויה פועלת דרכנו ואנחנו כלי שרת בידיה, אבל גם האשמה באה ממנה כדי ללמד אותנו לקח. לפעמים אין בכוחנו לשנות בנו מידה קשה ללא מקרה התנהגותי שתוצאותיו מענות אותנו ומשנות אותנו.

    'אותיות האם' בקבלה הן א,ש,מ. הן מציירות את גלגל היין–יאנג של עולמנו, את סולם הדי.אן.אי. של המרחב והזמן, אך לעניננו, כמו כל שלוש אותיות הן יוצרות שש מילים: שאם, שמא, מאש, משא, אשם, אמש. משום שתחושת האשם כל–כך מייסרת יש בכוחה לגרום לנו לחשוב פעמיים לפני שאנחנו נכנסים בעיניים עוורות למים רותחים או מיטה חולה, התנהגות בוטה, ניצול תמימותו של הזולת לצרכינו האנוכיים, וכיו’’ב. זרימה עם מה שבא לי, כן, אבל המכונית הכי משוכללת ומהודרת לא שווה כלום בלי מעצורים. אז שתהא שנת עדון החושים וההנהגה כדי שנזכה בחיי גן עדן בעולם הזה והבא. בברכות, מרים

  2. אביב
    אביב says:

    אז.. אם אני רוצה לשלוט במציאות וכן לחוש אשמה כשאני לא מצליח המטרתי אז אפשר בכל זאת לאמר שאני מסור לרצון לשלוט במציאות ולחוש אשמח במקרה של כשלון… ואז למעשה אין לכתוב כאן משמעות בעבורי.
    אבל אם אני מסור למה שיקרה ולכך שלא אנסה לשלוט על המציאות אז למעשה אני מקיים פרדוקס שבו אני מנסה לשלוט על המציאות בכך שאתקיים בה כפרט חסר רגשות אשם והיאחזות בתוצאת המעשים שנעשים דרכי.. כלומר אנסה לשלוט על כך שלא אקח שליטה ובכך אני מפריך את המטרה הפנימית מעצם הנסיון המכוון אליה.

    • ניר
      ניר says:

      הי אביב,
      מוצעת כאן דרך אחת לחוות את המציאות והיא דרך המדברת את שפת הלב. עם זאת אתה מנסה "לטפל" בה באמצעים של ראש. זו שפה אחרת לגמרי. לא ניתן לדעתי להתייחס , להבין ולחוות את הטקסט המובא למעלה, ע"י שימוש בלוגיקות נוסח ויטגנשטיין. בכל מקרה : הנחת היסוד הראשונה שלך "אם אני רוצה לשלוט במציאות וכן לחוש אשמה…" שגויה. אם אתה מסור לרצון לשלוט, אתה פשוט נשלט. רצון לשלוט נובע מתוך אגו רעב, והוא זה אשר שולט בך ועוד נותן לך את התחושה שאתה הוא המנווט את הרצון לכאורה. על כך נאמר כבר שהתרגיל המבריק ביותר של השטן, הוא לתת לך להאמין שהוא איננו קיים. אם כן, הנחת יסוד זו דווקא אינה מעקרת את הכתוב ממשמעות עבורך אלא אולי להיפך, בבחינת היא הנותנת.
      הטענה השניה בדבר הפרדוקס, נשענת גם היא על הנחת יסוד שגויה. רעיון ההתמסרות להווית המציאות איננו נובע מתוך רצון או כוונת שליטה, אלא מתוך הכרה בתפקידו של האדם כמגשים את ביטוי האלוהות. כל אדם הינו ביטוי יחודי של אלוהים. הבט במראה ותראה איך אלוהים בחר לבטא עצמו דרכך. כאשר אתה מתמסר לרעיון זה, במלוא המובן (ואם הצלחת, אשריך) אינך נמצא יותר בקונפליקט עם המציאות, היות ואתה מקבל אותה על כל ביטוייה. אתה א עושה זאת כדי להיות בשליטה על המציאות, אלא פועל כך מתוך הבנה עמוקה שכך הם פני הדברים. משל לאדם הנקלע למערבולת בלב ים. אם יתנגד לה, יותש וייכשל. אם אם ירפה וייתמסר, יהיה לחלק ממנה, ייפלט בסופו של דבר החוצה. אם ייבחר האדם להתמסר, לא נאמר שזה בגלל שרצה להשיג שליטה על המערבולת, אלא שהבין איך חיים בתוך מערבולת. כך שאין כאן פראדוקס כלל. ולמרות כל מה שכתבתי. אני חוזר לרישא של דבריי- לא ניתן להוכיח במילים אמת של דרך. יש לדבר ולהאזין מתוך הלב.

התגובות סגורות.