סוף למשיחים

סוף למשיחים

פלא, אוהד אזרחי

הציפיה למשיח הינה חלק מהבנייה חברתית גדולת ממדים של תודעה קורבנית קולקטיבית

משיח בהגדרתו הינו גואל ומושיע. היהודים מחכים לגואל שיבוא ויושיעם, הנוצרים סבורים שהוא כבר הגיע ורק מי שמאמין בו נושע. המוסלמים מחכים למהאדי וחלק מהקבוצות הבודהיסטיות מצפות לבודהה-אמיטריאה שיבוא באחרית הימים. אלו גם אלו תמימי דעים ביחס לעצם הצורך במשיח גואל ומושיע.

במאמר הקצר הזה אני רוצה להתבונן בכל מערך ההנחות הנפשי שמחפש גואל, ולנתח את המבנה הפסיכולוגי העומד בבסיסו.

ברור הדבר כי ברגע שאמרנו שיש צורך במושיע“, הנחנו מיד שיש לגואל הזה גם גם את מי להושיע, והנחנו מיד שיש גם ממה להושיע את אותו שזקוק לישועה. למשל: "משיח יגאל את היהודים מהגלות ויושיעם מיד אויביהם". זו היתה, ועדיין הינה, ההנחה הרווחת בתרבות היהודית כולה. או בתרבות הנוצרית: "ישוע יחזור כדי להושיע את האנושות כולה מנפילתה בטומאת החטא הקדמון". לכל אחת מן הדתות הממוסדות יש הנחת יסוד אחת התופסת את האדם כמי שזקוק לישועה והנחה אחרת שיש אכן כתובת לציפיה הזויש מי שיופיע כדי לבצע את המשימההגואל, המשיח.

המשיח ומשולש הדרמה

התרפיסט סטפן קרפמן הצביע על הדינמיקה אותה כינהמשולש התודעה הקורבניתאומשולש הדרמה“. שלושת קדקודי המשולש  הם התוקפן“, הקורבןוהמושיע“. התוקפן יכול להיותמישהו“, למשל אדם מסויים שנתפס כאלים, או אומה מסויימת שנתפסת כמעוללת רע בעולם, כמו המושגמלכות הרשעהבספרות חזל המתייחס בעיקר לאימפריה הרומית. התוקפן יכול להיות גם כוח כללי שאנו מרגישים כקורבנות שלו, כמו מושגהחטא הקדמוןאצל הנוצרים. בשני המקרים הקורבן מרגיש חסראונים אל מול התוקפן, ומבקש לו את הצלתו על ידי שימוש בכוחותיו שלהמושיע“. אלא שכידוע המושיע עצמו הינו חלק מאותה דינמיקה מורכבת של תודעה קורבנית. התערבותו לטובת הקורבן איננה מעצימה את הקורבן אלא משאירה אותו תלותי וחסר אונים. התערבותו של המושיע לטובת הקורבן עלולה להוסיף את מי שהיה תוקפן לרשימת הקורבנות החדשה, כי עכשיו התוקפן לשעבר הפך לקורבן של המושיע. מבחינת התוקפן שהפך לקורבן — המושיע של הקורבן הראשון אינו אלא תוקפן. הקורבן החדש יפנה גם הוא בתורו לחפש לו מושיע, שיצילנו מתוקפנותו של המושיעשלהקורבןהראשון, וכך הלאה.

למען האמת, סביר להניח שגם התוקפן הראשון, בינו לבינו, בטוח שהוא רק קורבן של עוולה כלשהי, והוא משתמש בכוחו רק כדי להציל את עצמו או את היקרים מפני אותה עוולה.

כשמבינים זאת אפשר לקלוט פתאום שהציפיה למשיח הינה חלק מהבנייה חברתית גדולת ממדים של תודעה קורבנית קולקטיבית. אותי לפחות זה קצת זעזע כשלמדתי להכיר בכך.

גאולת המשיח האמיתי תהיה גאולה סופית, מכה ניצחת לתוקפן, מכה שאין ממנה תקומה“, כך מאמינים המשיחיים. ”כשיגאל המשיח האמיתי את העולם, גם התוקפן יכיר בנבזותו וברשעתו. הוא יודה על האמת, יכריז על צדקותו של הקורבן, וייבוש ויכלם במעשיו“, מנחמים הם את עצמם. חלומם הרטוב של רבים מהיהודים המצפים למשיח הוא שבימות המשיח יבושו סוף סוף הגויים במעלליהם, הם יהפכו למשרתיהם של היהודים, שיהיו אז למלכים למושלים ולרוזנים

כשישוב ישוע למלוך בעולם, סוברים הנוצרים, יכלמו היהודים, שלא קבלו בזמנו את מלכותו ואולי אף סייעו לרומאים בצליבתו. השטן בעצמו גם הוא יאכל את הכובע ביום בו ישוב ישוע אל העולם. הגיהנום הגרוע ביותר בו נדונים הרשעים, סוברים הקורבנות, הוא הבושה האינסופית שאוכלת את לבם וגורמת להם לרצות למות ולקבור עצמם שוב ושוב.

שינוי התודעה

היציאה ממשולש הדרמה כרוכה בשינוי תודעתי: הקרבן מתעורר להבין שכל עוד הוא משחק את משחק הקרבןתוקפןמושיע הרי שהוא נתון באותה משוואה שמרוקנת אותו מעוצמה. אולם ניתן להחלץ ממשולש הדרמה: מי שהיה בתודעתקורבן יכול לשנות פרספקטיבה ולראות את מצבו (אותו מצב בדיוק) כאתגר. לא תוקפנות שהופכ אותו למסכן, אלא אתגר שקורא לו להתרומם בעוצמה.

כשהקורבן משנה פרספקטיבה, מי שהיה עבורוהתוקפןהופך פתאום למאתגר. כדע להיות ראוי להתמודד עם האתגר הולך המתלמד למאמן טוב. לא למושיעאלא למאמן!

ההבדל בין מושיע ומאמן הוא עצום: המושיע משאיר את הקורבן תלותי וחסר אונים. המאמן לעומת זאת מסייע למי שהיה קורבן לגלות את כוחותיו הפנימיים.

מצבם הרגשי של הקורבן והמתאמן שונה בתכלית. הקורבן קופא בחוסראונים, מרחם על עצמו, נופל לעצבות, ולאחר זמן מה מתמרמר, כועס וזועם. לעתים הוא מחפש לפגוע במי שפגע בו, ולעתים הוא גם מפתח טינה כלפי המושיע, כי הרי המושיע גם הוא רק מנציח את חוסר האונים שלו
לעומת הקורבן, המתאמן איננו מחפש להפטר מהאתגר, אלא להתגבר עליו, רק כדי לפגוש אתגר חדש, מרתק ומסעיר אף יותר. מצבו הרגשי של המאמן הינו מצב של סקרנות (איך לעזאזל מתגברים על האתגר הזה?), צמיחה, ואף שמחה על כך שיש לו בחיים אתגר ראוי לשמו.

משיח כתודעה

מספר מיסטיקנים יהודיים, כדוגמת רבי אברהם אבולעפיה (אמצע המאה ה-13) או הרב קוק (תחילת המאה ה-20) העזו לומר שהמשיח איננו אדם כלשהו האמור להתגלות באחרת הימים, אלא סוג של תודעה, שתתגלה בלבבות כשהאבולוציה האנושית תתפתח.

אני רוצה לרכב על כתפיהם של ענקירוח אלו ולומר שהתודעה המשיחית היא תודעת אימון, ולא תודעת מושיע. ברגע שאנחנו מפסיקים לצפות למישהו שיגיע מבחוץ ויגאל אותנו מצרותינו ומתחילים להבין שעלינו להתרומם למצב בו נוכל אנו להתמודד עם צרותינו בעצמנוובעצם, הצרות אינן אלא סוג של אוצרות, הרי שכבר מתנוצצת בנו תודעה של אימון. הבעיות שלנו בחיים יכולות להפסיק להיות בגדרתוקפןשפועל נגדנו, ולהתחיל להראות לנו כאתגרים מענינים שבאים כדי להגדיל ולהצמיח אותנו. זאת כל עוד, כמובן, האופן בו אנחנו מנסים לפתור את הבעיה לא מחליף צפיה למשיח אוטופי בחיפוש אחר גואל פרגמטי, כפי שעשתה הציונות בשעה שלקחה את מושכות ההיסטוריה לידיים.

החרדים האדוקים כעסו על התנועה הציונית כי היא ויתרה על הציפיה לגואל, אך למרות זאת, עם כל מה שעשתה הציונות ליהודים היא עדיין לא שינתה באופן יסודי את התודעה הלאומית. לכניות דכתי, ויש מי שיתנגדו לכך כמובן, התודעה הלאומית הישראלית נשארה תודעה קורבנית למרות שהציונות החליטה לקחת את גורלה בידיה. הציונות עדיין רואה את האוייבים כתוקפנים מפלצתיים חסרי צלם אנושי (עיין ערך גרמניה, אנטישמיות, ערבים, מחבלים…), אותנו תופסת היא כקורבנות תמימים הסובלים תחת יד הקלגסים, ולכן מחפשת היא את המושיע, את הביריון השכונתי שיכול לבוא ולפוצץ את התוקפן במכות. הציונות הפרגמטית התחילה אמנם מהלך של יציאה הדרגתית מתודעה קורבנית קשה בה נתונה היתה היהדות לאורך אלפי שנים, אך המהלך לא הושלם. מדינת היהודים חיה ונושמת תודעה קורבנית המצדיקה את עצמה ללא הרף ומאמינה באמת ובתמים שהאחר הינו פשוט רשע גמור

שלום עם מפלצות?

יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר ממה שהם שונאים אותנואמרה ראשת הממשלה גבגולדה מאיר והמחישה בדבריה עד כמהאנחנורואים עצמנו כקורבן צדיק תמים ואילו את התוקפים אותנו רואים אנו כמפלצות, שאפילו את הילדים שלהן עצמן אינן אוהבות.

הקורבן אוהב את המצב הקורבני בסתר ללבו (כמובן שעל פני השטח הוא משכנע את עצמו שלא כך הדבר) משום שהתועלת שהוא מפיק מן המצב הקורבני היא עצומה. הנה שוב גולדה מאיר:
עכשיו שכולם יודעים מה עשו לנו (לאחר משפט אייכמן), מותר לנו לעשות הכול ולאיש אין זכות לבקר אותנו.“ — איזה קלף חזק!

בניגוד לגבגולדה עליה השלום אני רוצה לומר ששלום יהיה בעולם רק כשאנחנו, כולנו, הקורבנות בעיני עצמנו, נתחיל לאהוב את עצמנו יותר ממה שחשוב לנו להוכיח שאנחנו צודקים.

מי שמחזיק עצמו כקורבן, גם אם נסיבות חייו קשות מנשוא, אינו אוהב את עצמו באמת. הוא מעדיף לדבוק בתודעת הקורבן עד שיתברר לכולם שהוא הוא הצודק. עד אז הוא מעדיף להשאר בתודעת קורבן, ולהמשיך לסבול.

אלהים מחוץ לדת

את המאמר הזה אני כותב היום, יום יז בתמוז. למען האמת שכחתי שזה התאריך ורק פוסטים בפייסבוק מפרי מקלדתם של חברי הדתיים הזכירו לי זאת. ביז בתמוז מתחיל כידוע פולחן האבל היהודי על חורבן המקדש, פולחן שמרוכז בשלושה שבועות אלו, המסתיימים ביום החורבןטבאב. פולחן האבל היהודי משרת היטב את התודעה הקורבנית האהובה והדביקה כל כך. אחד הדברים שאני אוהב בסיפורו של שבתאי צבי, מי שנתפס בעיני עצמו ואחרים כמשיח במאה ה 17, זה שהוא הודיע שדי! נגמר פולחן האבל. מעכשיו רק חגיגות, כי חבל על הזמן משיח כבר כאן.

שצ עצמו נולד ב טבאב, כפי שמצופה על פי המדרש מדמותו המיתולוגית של המשיח, שאמור להוולד ביום החורבן. היות ותשעה באב היה יום הולדתו הוא הפך את יום הצום ליום של חגיגות יומולדת. כידוע במחקר ההיסטורי, ברגע ששמעו עליו היהודים בכל רחבי תבל הם תלו בו מייד את דמות המושיע החיצוני, המיתולוגי, שיבוא ויגאלם.

ביום בו זומן שצ לפני בית הדין של הסולטן התורכי חגגו היהודים בחוצות ערי תורכיה והקניטו את הגויים שעוד מעט יסיר הסולטן את הכתר מעל ראשו ויניחו על ראש המלך המשיח, ואז יהפכו היהודים לאדונים והנוכרים יהיו משרתיהם. כך מדווחים ההיסטוריונים שחיו באותה תקופה ורשמו, מרותקים, את תהפוכות ההיסטוריה. אלא מה, הסולטן חשב קצת אחרתבמקום להסיר את הכתר מעל לראשו ולהניחו על ראש המשיח הוא הציע אחר כבוד למלך היהודים להסיר את ראשו מעל כתפיו, או לחילופיןלהתאסלם. בית הדין הסולטני טען שהיהודים רואים בשץ מלך וזוהי מרידה במלכות הסולטן. שבתאי צבי, כך מסופר, אמר בתגובה שהוא לא יודע מה רוצים היהודים מחייו, וישמח להתאסלם. בום טראח! העולם היהודי הקורבני, שסבר כי גרר את שצ אל תוך משולש הדרמה בתפקיד המושיע, חרב באחת כמגדל קלפים. שצ, בניגוד למצופה ממנו, בחר בחיים ולא בדרמה. הוא קיבל שם תורכי ומשכורת קבועה מאת הסולטן. לא רע בכלל. מבחינתו, כפי שכתב החוקר פרופיהודה ליבס פעמים רבות, משמעות המשיחיות שונה היתה מאד ממה שראו בו המוני העם. הם ציפו למשיח חיצוני שיפעל על פי המצופה ממנו בכל מדרשי משולשי הדרמה האפשריים, ואילו הוא חשב שהעיקר זה הקשר החי, התמידי, האישי מאד, עם האמת האלהית, והקשר הזה קיים מעבר לגבולותיה של דת זו או אחרת.

הכותל והרחמים עצמיים

כיום מתרחש מאבק פוליטי על אופי הפולחן ליד הכותל המערבי. האורתודוקסים מזדעזעים מרצונן של נשותהכותל לערוך תפילות על פי דרכן בעזרת הנשים, או מדרישתן של התנועות הליברליות לזכותן לנהל תפילה שיוויונית ליד הכותל. אני תומך במאבק הליברלי רק כי אני ליברליאבל באמת אני רוצה לומר גם לנשות הכותלוגם לתנועות הליברליותעזבו אתכם! עזבו את הכותל לאורתודוקסים שנהנים מפולחן החורבן ומשתמשים בו ללא הרף על מנת לתחזק את התודעה הקורבנית שלהם (לכן הם גם נוטים לאלימות, כי הקורבן תמיד נוטה להיות אלים, אבל לעולם לא יתפוס עצמו כאלים כי בעיני עצמו הוא תמיד רק קורבןראו משפט המפתח של גולדה שציטטתי לעיל). פולחן הכותל הוא פולחן האבלות על מה שהיה ואיננו עוד, כאישה אלמנה המסרבת להמשיך ולחיות לאחר מות בעלה ומבלה את שארית ימיה ברחמים עצמיים. הכותל בסופו של דבר אינו אלא קיר תמך לעבודות העפר שעשה המלך הורדוס כדי ליישר את שטח ההר ולבנות עליו מקדש מונומנטלי שיחבב אותו על היהודים. זה הכל.

מהו מקדש אמיתי? מקדש אמיתי הינו נקודת חיבור בין אלהים ואדם. זה מה שמאפשר מקדש. כל מקדש. הוא מאפשר מפגש של האלהי והאנושי. מקום חיבור בין ממדים. זה מה שעושה כל מקום קדוש, ויש מקומות קדושים רבים על פני כדור הארץ.

עד לימי המלך יאשיהו (לפני כ 2700 שנה), היו גם לקדמונינו העבריים מקדשים רבים שהיו פזורים בכל רחבי הארץ מדן ועד עציוןגבר, בערך כמו שיש כיום בית כנסת בכל פינת רחוב. היתה זו מהפכתם המונותאיסטית של המלך יאשיהו והמורה שלושפן הסופרהמהפכה אשר לה הקדשתי את הרומן ההיסטורי שליקדשה“ — אשר קיבעה את ירושלים כמקום היחידי בו לכאורה מותר לבני ישראל להקים מקדש. כפי שטענתי במספר מאמרים וכן באפילוג לספרקדשה“, מהפכת יאשיהו ושפן הביאה ככל הנראה את החורבן על ממלכת יהודה כולה מספר שנים מאוחר יותר. אלא שהמהפכה הצליחה במובן התיאולוגי. בעקבות פעולתם של ממשיכיו של שפן, מספר דורות אחריו, בדמות עזרא הסופר וחבריו, התקבעה בעם התפיסה אותה הנחיל שפן הסופר לעם. המונותאיזם הרדיקלי של שפן הפך להיות ”היהדות“. תפיסה זו, שריכזה את הפולחן למקום אחד בלבד, יצרה את הקיבעון היהודי על הר הבית, כמקום הפולחן היחידי שמותר, ואת הקבעון המשיחי של ציפיה לאותו מופיע שיבוא ויגאל את העם מגלותו ויבנה את בית המקדש בירושלים.

תודעת גאולה מבחינתי איננה מחכה למשיח, היא עצמה, אם תרצוהמשיח. אבלתודעת גאולהזה שם מאד מטעה, כי היא עדיין מאשרת את מושג הגואל. תודעה משיחית אמיתית נוטשת בעצם את כל העניין המשיחי מאחורכפי שעשה אולי שבתאי צבי עצמו. תודעת גאולה גואלת את עצמה כאן ועכשיו. זו מהפכה מיידית, כי זו מהפכה של התודעה.

הגנני

הדתות הגדולות דומות למצב אותו תיאר רבי נחמן מברסלב במעשה משבעה קבצניםבו יש מדינה אחת שפעם היו בה גינות נאות ופרדסים מקסימים, אבל לאחר זמן הכל השתבש, הכל תהקלקל, טעם החיים אבד וגם הגנן המוכשר שלהם (”הגנניכפי שמכנהו רבי נחמן) נעלם כלא היה. רק לאחר שבני אותה מדינה עוברים מהפכה מחודשת של התודעה, בעזרתו של אחד מגיבורי העל של רבי נחמן (הקבצן החירש“) קולטים הם פתאום שהגנן שלהם היה בעצם כל הזמן בסביבה:

בתוך כך נעשה רעשאפשר אף על פי כן, זה המשוגע שהולך ואומר שהוא הגנני, וכל אחד מחזיק אותו למשוגע, וזורקין אחריו אבנים ומגרשין אותו, אפשר אף על פי כן אולי הוא הוא הגנני באמת?! והלכו והביאו אותוואמרתי: בודאי זה הוא הגנני באמת!“

הגנני מסמל את המשיח, ואחד הדברים המענינים במעשיה המופלאה הזו של רבי נחמן הוא שהגנני אינו זה שגורם למהפכה התודעתית. הוא גם לא זה שמתקן את המצב. מציאת הגנני הינה תוצאה של מלאכת התיקון העצמי שאנשי אותה מדינה לקחו לעצמם כמשימה.

הדתות הגדולות מטיפות לאדם כי עליו לצפות לביאת המשיח הגואל משום שזה משרת את המגמה הכללית העומדת מאחוריהן, מגמה של החלשת האדם הפרטי כיצור ריבוני. המאמין תולה תקוותו באל חיצוני, ובמשיח חיצוני שיבוא יום אחד ויסדר פה את הענינים. האדם עצמו נתפס במסגרת הדתית כחסר אונים וכזקוק לישועה, ירחם השם. אבל כשהתודעה המשיחית זורחת באדם הוא מבין שהמשיח האמיתי, ”הגנני“, נמצא כבר כאן, בתוכו, וכל הזמן הוא היה כאן. הוא קולט שגם גן עדן זה ממש כאן, אם רק יסכים להתבונן ללא תודעת קורבן בדיוק במה שקיים. המשיח נמצא כבר בתוכנו, כל הזמן, אלא שעד עכשיו סומן המשיח כמטורף, ככופר, כנחש, כטיפוס מסוכן לשלמות האמונה הדתיית. ואכן, יש לומר, נקודת המשיח הפנימי מסוכנת היא למבנה המערכת הדתית.

פרופישעיהו לייבוביץ‘, שבאופן הפוך על הפוך קידש את המערכת הדתית עצמה, את ההלכה כמבנה מקודש, היה אדם הגון ולכן הוא הסביר פעם שכל משיח שיבוא הרי הוא משיח שקר!“ כי משיח על פי המערכת הדתית חייב להשאר בגדר ציפיה, ציפיה נצחית, ולא משהו שמתגשם. ברגע שהמשייות מתגשמתנהרסת המערכת הדתית מיסודה.

אנטיכריסט

נקודת הגאולה בתוכנו איננה זקוקה למשיח. היות והציפיה למשיח היא חלק ממשולש הדרמה הקורבני, ואילו זריחת המשיח האמיתי בלב האדם משחררת אותו מהתודעה הקורבנית עצמה, מה שקורה הוא שברגע שאותה נקודה זורחת בהכרה מוותר האדם על כל הרעיון כולו של משיח וגאולה. נמצא שהמשיח האמיתי, שאיננו אדם אלא רמת תודעה שקיימת בכל אדם, הינו אנטימשיחי, או אם נשתמש בטרמינולוגיה נוצרית נוכל לומר כי המשיח האמיתי הוא אנטיכריסט. במשיח האמיתי הוא זה שהתגלותו בלבבנו אומרת לנו שאין למה לצפות. הכל כבר כאן, ומה שאנחנו יכולים לעשות זה רק לקחת את מלוא האחריות על האופן בו אנחנו מצרפים את הנקודות לכדי סיפור שבו אנחנו מאמינים. אם ניצור סיפור קורבני, נהיה קורבנות, ואם ניצור סיפור מעצים נהיה מועצמים. העולם נברא בספר סיפור וסופרטוענת פתיחתו שלספר יצירה“, כי האופן בו אנו מחברים את הנקודות ומייצרים משמעות שהתודעה שלנו מתפקדת בתוכו הוא העולם שלנו. אין עולם אחר. יש מי שאינו מודע לכך שהוא מייצר את המציאות על ידי המשמעות שהוא נותן לה ויש מי שכ מודע לכך. מי שמודע לכך יודע שהמציאות מעולה, והוא יכול לשזור אותה כרצונו. ברגע זה הוא יכול להפסיק לסבול. יש סוף לסבל, והוא ההתעוררות לעובדה שאת המשמעות אנו מייצרים בכל רגע בחיינו. אין צורך לחכות לגאולההיא כבר כאן אם רק נסכים לראותה.

משום כך אמרו המקובלים בחכמתם שנחש = משיח בגימטריה (356), כי מי שחשבנו שהוא אוייב האמונה איננו אלא התודעה המשיחית עצמה, והיא זו שאומרת לנועזבו אתכם ממשיח! אין למה לצפות ואין למה לחכות, ההסכמה לקחת אחריות מלאה לטיב הסיפור אותו אני מספר לעצמי ובו אני מקשר את הנקודות הפזורות בחייבידי היא. אני כותב סיפור חיי.

המונחגאולהמרמז על מצוקה שצריך להגאל ממנה, ואילו כמו שכבר הצביעו רדיקלים בודהיסטייםהשאיפה האנושית היא לצאת מן הסמסארה (עולם הסבל) ולהגיע לנירוואנה, אך כשמגיעים לנירוואנה מגלים שאין בכלל, לא סמסארה ולא נירוואנה, ויותר מזהאין בכלל אנשים שצריכים להגאל מהסמסארה ולהגיע לנירוואנה

יומולדת שמח.

פלא,

אוהד אזרחי. יולי 2017, תאילנד.

——

מאמרים נוספים ברוח זו על כל החגים העבריים וחודשי השנה תוכלו למצוא בספריחגיגהשניתן להוריד מהרשת כאן.