החכמה הזקנה והדתות הבתולות

"החוכמה המיסטית, שהיא חכמת הלב, עתיקה היא מאד" אמר גיל רון שמע, שהנחה את הפאנל בו ישבתי לפני ימים מספר בפסטיבל הסופי "אם כך, תגידו לי, למה החכמה העתיקה הזו בחרה להכנע לדתות הגדולות, שהן כמו בתולות צעירות וחסרות ניסיון? למה קיבלו על עצמם המיסטיקאים הגדולים את עול הדת?"mother tree

אהבתי את האופן הציורי בו שאל גיל את השאלה. אכן, חכמת הלב עתיקה היא, עתיקה כימי האנושות עצמה. עשרות אלפי שנים מסתובב כבר המין האנושי על פני כדור הארץ, ותמיד ככל הנראה היתה בו תשוקה גם לנשגב, לעמוק, ולנסתר. מתוך חיבור עמוק לכוחות הטבע מצא האדם את דרכו בעולם. שמאנים היו כאן מאז ומעולם (כשהייתי ילד קראו לזה "רופאי אליל" כדי להפחית להקטין ולזלזל בחכמה העתיקה הזו), ולעומת החכמה העתיקה הזו הדתות כולן הן תופעה חדשה באופן יחסי.

מוחמד חי במאה השביעית, הנצרות התגבשה במאה השניה והרביעית והיהדות, אמן השנואה של שתי הבנות הללו, החלה להתגבש כדת בערך במאה השביעית לפני הספירה. במונחים של ימי האנושות, כל זה קרה ממש לא מזמן.

אהבתי את ההצעה לראות בדתות בתולות צעירות וחסרות ניסיון, שאולי מתוך פאניקה מסויימת פועלות בעולם באופן בעייתי למדי. אז באמת למה קיבלו על עצמם המיסטיקאים הגדולים את מרותה של הדת? חלקם, יש להודות, היו אפילו אדוקים למדי.

בפאנל לא הופנתה השאלה אלי, אז שתקתי והקשבתי לתשובותיהם של אחרים. אבל אני רוצה להתייחס לזה כאן.
השאלה הזו נוגעת גם אלי באופן מאד ישיר: כשנכנסתי לפני שנים רבות לחיקה של היהדות לא הלכתי לחפש לי מסגרת דתית. כשהגעתי בגיל 18 לישיבה של חסידי בעלז בירושלים מה שבאתי לחפש זה את המגע הישיר עם אלהים… באתי לחפש את החכמה המיסטית העתיקה, את מה שקראתי בספריו של מרטין בובר כאותה חכמה פרדוקסאלית, מלאת עמקות, לב והומור חד, שאפיינה את המסורת החסידית. והנה, למרות שלא באתי לחפש לי מסגרת דתית, הפכתי גם אני עד מהרה לדוס גמור.

היום, אחרי שהזדכיתי כבר על כל הציוד (כיפה, ציצית, כובע עגול ושחור, פיאות, טלית, תפילין של רש"י, תפילין רבינו תם, מעיל שחור ארוך, חולצות לבנות, קפוטה שחורה ממשי לשבת, דקדוקי כשרות, שמירת שבת כהלכתה, הלכות נידה, הלכות תפילה, הלכות צניעות ושאר "לבושין" של תורה ומצוות,) אני יכול להביט לאחור ולשאול גם את עצמי WTF?

בטטות על הראש

מסופר שרבי אייזיק מהומיל (ממקובלי חסידות חב"ד בדורות הראשונים) אמר שהעובדה שהנחת תפילין גורמת להשראת "מוחין דגדלות" איננה בגלל משהו שקיים בתפילין עצמם, אלא בגלל שכך ציווה אותנו הקב"ה. אילו ציווה אותנו לשים תפוחי אדמה על היד ועל המצח במקום תפילין גם זה היה עובד, אמר רבי אייזיק.
אני מסכים איתו לגמרי, רק הייתי מוסיף שינוי קטן: אילו היינו מאמינים שהקב"ה ציווה אותנו להניח תפוחי אדמה על הזרוע ועל המצח והיינו מתיחסים לכך בכל מסירות הנפש של הנחת תפילין – גם זה היה עובד.
כוונתי לומר: מה ש"עובד" בקיום מצוות הוא העובדה שמקיימים ריטואל מסויים במסירות נפש ובדבקות דתית, ולא ממש חשוב מהו הריטואל. הנחת תפילין תעבוד כמו סיבובי מחול סופיים (עם שינויים מסויימים שנובעים דווקא מהממד הפיזי והאפקט שלו על הגוף). מי שמקיים תורה ומצוות מהשפה ולחוץ – זה לא "עובד" לו, בדיוק משום כך, כי אין חשיבות מיוחדת בדבר אותו עושים. הטרנספורמציה מתרחשת כשאנחנו מאמינים במשהו בכל לבבנו ומקיימים אותו בדבקות, בהתמסרות, כריטואל שחוזר על עצמו אנחנו שוב ושוב פועלים בהענות מלאה למשהו שלתפיסתנו מקורו עליון. בתהליך הזה אנחנו הופכים משרתים של סיבה עליונה, כלי שרת לאור האלוהי – זה מה שאנחנו מבקשים להיות, וזה לדעתי מה שעובד. ההתמסרות, הדבקות, תודעת ה"בהקטי" כפי שקוראים לזה בעולם היוגה, היא מה שפועל את הטרנפורמציה.
משום כך אינני מצטער על כל הבקרים בהם השכמתי קום, טבלתי במקווה לפנות בוקר, התעטפתי בטלית מהודרת, הנחתי שני זוגות תפילין ולמדתי בספרי הקבלה. נכון, ימי עלומי עברו עלי במחשכי הישיבה ובאור התורה ולא על חוף הים עם בחורות בביקיני. אבל מה שחשוב בעיני הוא שעשיתי משהו במסירות ובדבקות. בכל ליבי עשיתי זאת – כי האמנתי. זה הילך עלי קסם והקסם עבד.
הקסם עבד עבורי כל כך, עד שאחרי שנים יכולתי להסיר כבר את גלימת הקוסם – והקסם נשאר.

לא צריך להכנס כדי לצאת בשלום

הרבה פעמים שאלו אותי תלמידים שלי אם חייבים לעבור דרך הדת ולצאת (בשלום) כדי להגיע לאותו מקום עליו אני מדבר. והתשובה שלי היא שלא. לא חייבים. למעשה – ממש לא כדאי. זה לא כדאי בעיקר כי קשה לצאת משם, זו ביצה די טובענית, ומי שנכנס לשם סביר שיתקע שם לאורך שנים או לכל החיים. וגם מי שבסוף יוצא – יוצא עם המון חבלות נפשיות, חבלות שלוקח שנים לרפא אותן. ברצינות ובצער רב אני אומר זאת.
אז למה לדעתי לא צריך כיום להיכנס אל הדתות כדי לצאת מהן בשלום? למה לא צריכה עוד החכמה העתיקה להכנע לבתולות חסרות הניסיון הללו? כי לנגד עינינו מתרחש מהפך גדול בתועה האנושית, מהפך שאנחנו חלק ממנו.

המהפך הגדול טמון לדעתי בהכרה ההולכת ומפציעה באנושות כולה שאלהים אינו ישות. כל הדתות מושתתות על כניעה של האני הקטן כלפי סוג של "מישהו" גדול יותר, שהוא מקור הסמכות, ולרצונו נכנעים. "עשה רצונך כרצונו" נאמר למשל בפרקי אבות. אבל כיום אנחנו יכולים כבר לשחרר את זה ולהכיר בכך שהאלהות איננה "מישהו" שקיים בתוך המציאות – אלהים אינו ישות – אלא האלהות היא המציאות עצמה, על כל ממדיה, שרובם בכלל נסתרים (ראו למשל בויקיפדיה על האנרגיה האפלה של היקום, ועל החומר האפל, שהם עיקר היקום, אך עם זאת, בלתי מושגים כלל).
על העניין הזה, שאלהים אינו ישות כתבתי  מאמר בפני עצמו, שבעיני מסכם הרבה, ואני מאד ממליץ לכם לקרוא אותו (הקישו כאן).
בעבר, אפילו בדור שלפנינו, כשמישהו התעורר להכיר בכך שאין איזה זקן בשמיים שיודע הכל ויכול הכל ואיתו עושים "עסקים דתיים" (בסגנון של: אני אשמור מצוות ואתה תגן עלי מהפורענות, ואם לא – סימן שאתה לא שווה ובעצם לא קיים), כשמישהו התפקח מאשליית אלהים כישות – מיד בדרך כלל הוא התפקר והפך חילוני, כלומר – העולם הפך עבורו לחולין. ממד הקדושה נעלם.
כיום רבים מאיתנו חיים בתודעה שיש בה קדושה, והיא לא תלויה כבר בציות ל"מישהו גדול יותר" ולעסקים דתיים שעשינו איתו, אלא לסוג של הליכה עם קסם בתוך החיים עצמם, שנתפסים כבר כמיסתורין גדול, המתגלה בכל רגע מתוך האין. המציאות נתפסת אחרת, והגעגוע העמוק של הנפש לאלהים, שהוא געגוע אימננטי, נתפס כגעגוע אל שורש הקיום, אל האמת שמאחורי חזות הדברים, אל האחדות הכוללת כל – שמתוכה מואצלת קדושה על החיים כולם.
אז נדמה לי שכיום משתחררת החכמה העתיקה משעבודה לבתולות חסרות הניסיון, ומתחילה לעמוד בפני עצמה, חשופה ועוצמתית, ללא בושה.

לפלח את הלב
מה שחסר לרוב בחוגי הניו אייג' זו ההתמסרות. כשהרוחניות הפכה למוצר צריכה, המתרגל הפך ללקוח, ולקוח לא מתמסר בדרך כלל למוצר אותו הוא צורך. הוא יכול להשתעבד לו (כמו להרבה מוצרי צריכה, מקוקה-קולה ועד סמארטפון) אבל הוא לא מתמסר לו באהבה ויראה כמו לאלהים. וההתמסרות הזו חסרה לנו.

מבין באי הסדנאות שלי אני מבחין בשני סוגים של אנשים. יש כאלו שבאים לסדנה כאל מוצר צריכה. הגישה שלהם היא של "מה אני יכול לקבל מזה?". ויש כאלו שבאים מתוך געגוע עמוק לאלהים. הראשונים אמנם חמודים מאד, אבל כמו בתולות – הם עוד לא נפתחו. לבבם כמו ניצן בלתי מודע של פרח שעוד לא לבלב. השניים באים ולבם מפולח בכאב של געגוע בלתי מוסבר. הראשונים לא יודעים התמסרות מהי. השניים מבקשים להתמסר, אבל לא תמיד יודעים איך ולמה. בעבר ההתמסרות לאלהים עברה דרך ההתמסרות לגורו, לשייח סופי או לרבי חסידי. כיום, כשאלהים אינו ישות אלא המציאות המסתורית עצמה, ההתמסרות צריכה להיות לאהבה עצמה. לסוד החיים עצמם.

בעומק המציאות הזו ישנה אהבה, אהבה שהיא גם חירות וגם עוצמה והיא מפלחת את הלב הבתול ופוערת אותו לרווחה. אל ה"אהבה" הזו ראוי להתמסר.

כשגיל רון שאל אותי: "מה נתנה לך הדרך הזו, של המיסטיקה, של הלב?" עניתי מיד, מבלי לחשוב פעמיים: "היא לא נתנה לי כלום. היא עצם חיי!"

1 הגב
  1. נחשון
    נחשון says:

    תודה אוהד
    קלעת לחויה שלי (ואני מאמין של הרבה אחרים) בהרבה רמות.
    השימוש שלך במילה התפקח עורר את סקרנותי. בדקתי את ההבדל בין התפכח להתפקח. אני חושב ששתיהן מתאימות למאמר הזה.

התגובות סגורות.