גאולה דרך הצללים

גאולה דרך הצללים

אוהד אזרחי (2013. מתוך הספר "חגיגה")

"קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ
וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר
אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת" (איוב כח, ג)

איך נוצר הצל?

אני רוצה לדמות את נפש האדם למרחב שנראה כמו ענן. בענן הזה יש אזורים בהירים, אווריריים מאד, ויש בו גם צדדים אפלים ודחוסים יותר. האזור הבהיר איננו "טוב" והאזור הכהה איננו "רע". הם פשוט מייצגים מצבי דחיסות שונים, שקיימים בתוך הענן. כל תינוק נולד לעולם עם הענן המיוחד שלו, עם נפש שיש בה כוחות בעלי מצבי דחיסות שונים, אפלים ובהירים.

כשהתינוק גדל והופך לילד, לנער ולמבוגר, הוא עובר אין ספור תהליכי חיברות, באמצעותם הוא מתאים את עצמו לחברה בה הוא גדל ולמוסכמותיה. הילד האנושי גאון הוא, ולכן בזריזות רבה הוא לומד שכדי לקבל אהבה, מזון והגנה, עליו לצנזר חלקים ממכלול מהתכונות הקיימות בו, ולבטא רק חלק מסויים, זה שההורים והחברה בה הוא גדל מקבלים בהערכה. הוא למד כי חלק מהתכונות הקיימות ב"ענן הנפש" שלו גורמות לדחיה, ולכן הן מסוכנות לו. הוא מבין כי עליו לנסות ולהפטר מהחלקים ה"בעייתיים" של הענן הנפשי הזה. הוא תופס זאת כצורך "להשמיד" את החלקים הבלתי מועילים לו. נסיונות ה"השמדה" של החלקים שאינם מועילים לו יוצרים הדחקות. עם התפתחות האדם כ"אני" המודע לעצמו, החלקים המודחקים של הנפש הופכים לרבדים בלתי מודעים. האדם שוכח את "הענן" המלא שלו, ומתחיל לתפוס עצמו כענן קטן. כעננה. העננה הזו היא האני המודע לו.

יש להדגיש כי לא כל מה שנתפס כדחוי הופך להיות בהכרח חומר בלתי מודע עבור ה"אני". אחוזים מסויימים מן החומר הדחוי נשארים למרות הכל בתחום המודעות, ומציקים לאדם מדי פעם. הוא אמנם היה רוצה שהם יהיו תחת שליטתו, אך הם בחוצפתם לא ממש ששים להענות להפצרותיו. הם קיימים בעננה הקטנה שלו, ויש לו איתם יחסי אהבה-שנאה מורכבים. לעתים הוא נהנה מהם, במין הנאה אסורה שכזו, אך תוך כדי כך הוא גם חושש שמא יתגלה קלונו ברבים. הוא חושש שיהיה עליו לשלם על כך מחיר כבד של דחיה מהחברה, או מהמשפחה שלו, המסוגלת להכיל אותו רק כשהוא לא מגלה לה את כל כולו. האפשרות שיתגלה קלונו ברבים מפחידה אותו, והוא מתעב את התכונות הללו שבתוכו, כמו גם את ההנאות הקטנות שהן מספקות לו, לעתים.

לשם כך מבצר לו האדם מתחם קטן עוד יותר בתוך העננה, ויוצר לעצמו תדמית, "פרסונה", מסכה. הפרסונה הינה דמות חלקית, אותה מייצר האדם לעצמו על מנת להופיע איתה בחברה. לדמות הזו יש סיפור, שהיא טווה לעצמה על אודות עצמה ומוכרת לחברה בתור "זה מי שאני". רוב בני האדם מזוהים מאד עם הפרסונה שלהם, וכשהם נדרשים לספר על עצמם הם יספרו את סיפור אחת הפרסונות שטוו להם בעמל רב. לכל אדם יש כמובן מספר פרסונות אפשריות, משום שהוא חי במעגלים שונים (משפחה, עבודה, חברים וכדומה) ויוצר לעצמו תדמיות שונות במקצת בכל אחד מהמעגלים הללו, על פי צרכיו.2013-04-02 05.31.16

אולם מה קורה עם אותם חלקים של הענן שלא מוצאים את מקומם כחלק מהפרסונה? כל אותם חלקים שאיננו רוצים לחשוף, ואיננו מוציאים אל האור נשארים באפלת הצללים של הנפש. לחלקים הללו אנו קוראים "צל".

יש לשים לב לכך שהצל איננו מכיל רק חלקים אפלים ודחוסים של ענן הנפש המקורי. הצל מכיל את כל אותם חלקים שהאני קלט כי עלולים לגרום לו לחוות דחיה חברתית. כך נוצר מצב ידוע, בו אנשים מדחיקים פעמים רבות גם כשרונות יוצאי דופן שיש להם, פשוט כי אין הם רוצים לבלוט, או כי אותו כשרון נתפס, משום מה, בחברה הספציפית בה הם חיים, כמיותר, מזיק או חסר חשיבות. דוגמה לדבר היא למשל בחור עדין שגדל בחברה אלימה. בחור שכזה ינסה להדחיק את החלקים המעודנים והרוחניים של נפשו, ולהחצין את החלקים היותר אגרסיביים שהוא מצליח לגייס, כדי להתברג לחברה בה הוא צומח. אצל בחור שכזה אותם חלקים עדינים יהיו בצל, והוא יפחד מהם, אף כי אין הם חלקים אפלים במהותם.

נמצא כי הצל מכיל את חלקי הנפש שאיננו מוכנים לחשוף בפני עצמנו ובפני העולם החיצוני, בין אם אלו חלקים אפלים במהותם או בהירים במהותם. אפשר לומר שהצל הוא תמונת הנגטיב של הפרסונה. הפרסונה היא מה שאנחנו מראים, והצל הוא מה שאנחנו מנסים לפחות לכסות מעין הזולת.

החומרים האפלים

כפי שכתבתי בתחילת המאמר, "ענן הנפש" של כל תינוק אנושי מכיל מראש חלקים שאנחנו חווים אותם כיותר אווריריים וחלקים אותם אנו חווים כדחוסים יותר מבחינה אנרגטית. החלקים הדחוסים הם מה שאני קורא לו "אופל". כפי שאסביר בהמשך, אין חפיפה הכרחית בין האופל לבין מושג הרוע, וכאמור לעיל, אין גם חפיפה הכרחית בין האופל והצל. אז מהו האופל?

האופל הוא אנרגיית חיים לכל דבר ועניין, אלא שהיא מופיעה לפנינו ברמת אינטנסיביות צפופה יותר, ולכן היא נתפסת בעינינו באופן אינטואיטיבי גם כאנרגיה גסה יותר. אנחנו רגילים להתייחס אל האנרגיה הגסה הזו כאנרגיה "רעה" אבל זה לא הכרחי, ולא תמיד נכון. היא לא רעה, היא פשוט "צפופה" יותר או "דחוסה" יותר.

מה שמאפיין את הצד הבהיר זו תחושה של "אין" אך מה שמאפיין את הצד האפל היא תחושה של "יש". עדינות מאפיינת את הצד הבהיר, אך גסות מאפיינת את הצד האפל. הצד האפל לוקח למשל מה שהוא רוצה, כי הוא מרגיש שהוא קיים, וזה מגיע לו מעצם קיומו. הצד הבהיר לעומת זאת לא מרגיש את עצמו כל כך קיים, והוא תוהה כל הזמן על הצדקת קיומו. הצד הבהיר נמשך אל תחושת הביטול וההתמזגות עם האין, לכן הוא לא לוקח בחוזקה גם את מה שבאמת מגיע לו. הוא עדין, והוא מבקש יפה, מתוך תחושה שלא ממש מגיע לו כלום כי הוא ממילא לא ממש קיים.

רבי דוב בער, המגיד ממזריטש, אמר לחסידיו במאה השמונה עשרה, שעליהם ללמוד שלושה דברים מתינוק ושבעה דברים מגנב. בהוראה החסידית הזו הוא התיחס למנעד המלא של האנרגיות הנפרשות בין הבהיר (תינוק תמים) והאפל (גנב תאב בצע). המגיד הראה בתורה החסידית הזו, כיצד ניתן להשתמש גם באנרגיה האפלה של הגנב כדרך רוחנית, שהאיכות האלהית עוברת דרכה באופן מאד מיוחד. למשל, עבור הגנב אין דבר כזה "אי אפשר", כי הגנב מוצא דרך לפרוץ גם למקומות שנדמה שאי אפשר להכנס אליהם. הגנב שם לב לכל דבר קטן, כי עבורו אין קטן וגדול, הכל חשוב עבורו. הגנב פועל בנסתר, הוא לא מחפש תשומת לב, כמובן. וכן הלאה. זו דוגמה לדרך האפלה.

השורש העליון

בתפיסה הקבלית לכל דבר המופיע במציאות יש שורש עליון, שממנו הוא משתלשל למטה ומופיע במציאות הגשמית. אותו שורש עליון איננו נמצא במקום אחר, זהו שורש רוחני הנסתר בפנימיותו של הדבר עצמו.

הקבלה החסידית רואה את השורש הרוחני של האיכויות הגסות כגבוה אף משורשן של האיכויות הבהירות והאווריריות. האיכויות הבהירות קרובות אמנם אל האין האלהי, והאיכויות הגסות קרובות אל הישות החומרית ורחוקות מן האין, אך בתורת החסידות מדובר על כך שדווקא ל"ישות" הזו יש שורש רוחני גבוה יותר מאשר למה שמופיע במציאות כקרוב יותר אל ה"אין". בתורת חסידות חב"ד הקדומה דובר על כך של"יש" הגשמי יש שורש עמוק ב"יש האמיתי" שהוא עצמות האלהות שלמעלה מהאין סוף האלהי.

ובשפה פשוטה: בעולם הזה נדמה לנו שלהיות למשל פילוסוף, המתעסק בהבחנות עדינות בעולם המחשבה, זה רוחני יותר מלהיות פלאח. אך החסידות טוענת שלעבודה של המושבניק, החקלאי, הפלאח, זה שעובד עם האדמה בזיעת אפיו, עודר ומסקל ומוציא לחם מן הארץ, יש בעצם שורש רוחני גבוה יותר מאשר לעיסוק הפילוסופי של "איש הרוח". אולם אל לנו לטעות, מדובר כאן על השורש הרוחני העליון, וכדי לחשוף את השורש הרוחני העליון הזה צריך הפלאח לעשות עבודה פנימית עמוקה. כי בעולם הזה, ה"אין" גבוה יותר מה"יש", למרות ששורש ה"יש" גבוה יותר משורש ה"אין"[1].

כלומר: יש משהו בגנב שהינו גבוה יותר מבחינה רוחנית מן האדם ההגון והטוב, אך זהו שורש נעלם, אור נסתר וגנוז, כי בעולם הזה לגנב, הממוקד ברצונותיו האנוכיים ואיננו רואה את צערו של הזולת, אין כל מעלה רוחנית, כמובן. משום כך אנחנו נוטים לתפוס את האיכויות האפלות והדחוסות כרעות ואת האיכויות הבהירות כטובות.

מה הוא טוב ומהו רע?

מה הוא טוב ומה הוא רע באמת? טוב ורע הם מושגים כה יחסיים. אנחנו תופסים משהו כטוב לנו אם נדמה לנו שהוא תומך בכיוון ההתפתחות הרצוי לנו ולהפך, אנו תופסים משהו כרע לנו כשנדמה לנו שהוא משבש את הכיוון הרצוי. אם התקלקל לי הרכב אני נוטה לחשוב שזה דבר רע מאד, כי רציתי לנסוע. אילו ידעתי שעל ידי כך נמנעה ממני מעורבות בתאונת דרכים קטלנית, הייתי חוגג ומודה לרכב שלי שסירב לנסוע והציל את חיי. הייתי סבור שהתקלה היא דבר טוב מאד.

המוות נתפס אצלנו כרע. מלאך המוות נתפס כמלאך רע ואכזרי, אך זה כמובן בגלל אופק הראיה הקצר שלנו שיחסית אליו כך אנו חווים את הדבר. אילו ראינו רחוק יותר היינו חווים את המוות כשלב נוסף בהתפתחות האדם, ואת מלאך המוות כמלאך טוב, המלווה אותנו בדרך לשלב חדש ומרגש…

לכן אמר כבר רבי מאיר במאה השניה לספירה שה"טוב" הוא טוב, אך הרע הוא "טוב מאד", מעל ומעבר ליכולת התפיסה המוגבלת שלנו.

אם נשחרר קצת את האחיזה שלנו בראיית העולם הצרה שלנו, ונכניס בה קצת הומור, נבין מייד שאין אנו יודעים באמת מהו טוב ומהו רע, שטוב ורע הם שיפוטים מצומצמים מאד של התודעה האנושית, וכדאי להחזיק בהם מתוך ענווה והומור עצמי.

העבודה הרוחנית

אחרי שהבדלנו בין הצל, האופל והרע, אנחנו יכולים להבין מדוע הם מתערבבים בתודעה שלנו פעמים רבות. את האופל שופטת החברה לרוב כרע, ולכן אנחנו מנסים על פי רוב להדחיקו אל הצללים, ולהראות כאנשים טובים. אך באמת יש הבדל גדול בין אופל, שזו אנרגיית חיים דחוסה, בין רוע, שזה בכלל שיפוט אנושי המסתמך על משאלות הלב שלנו, ובין הצל שהוא כל החלקים שקיימים בנו אך איננו מביאים אותם לידי ביטוי, והם חיים בצללים של הנפש, לרוב באופן בלתי מודע ובלתי בריא.

מתוך כך נגזרת העבודה הרוחנית שניתן לעשות עם הצל, והעבודה אותה ניתן לעשות עם האופל, אחרי ששחררנו קצת את רמת השיפוטיות שלנו, ואפשרנו לחלקים הללו להחלץ מההגדה של "חלקים רעים".Elf+-+Front

העבודה עם הצל מתמקדת בחשיפת איכויות שקיימות בענן הנפש השלם שלי, איכויות שמשום מה לא העזתי לחשוף עד כה. האיכויות הללו יכולות אמנם להיות איכויות אופל, כי על פי רוב אנחנו שופטים את האופל כרע ומדחיקים אותו אל הצל, אבל כפי שהוסבר לעיל, יכולות הן להיות גם איכויות של אור, שהדחקנו אל הצללים.

העבודה עם האופל מתמקדת בחשיפת הניצוץ הקדוש הקיים בו, והבאה שלו אל החזית של הנפש. לדוגמה, אם יש בי חדות חותכת, אני עלול להיות ביקורתי וקטלני, החברה תסמן לי שככה לא אוהבים אותי ואני אדחה את החדות הזו אל הצללים. החרב הרוחנית שלי תתחבא בצל, וכמובן היא תכה פה ושם באופן בלתי מודע, כמו מה שקורה לכל החומרים הבלתי מודעים שלנו, שקופצים מדי פעם אל הבמה ומבקשים להתבטא באופן שפוגע באחרים ובעצמנו גם. אבל אם אחשוף את הניצוץ הקדוש של החרב הרוחנית שלי, אגלה אותה ככלי משובח. אוכל לגלות שהחרב הזו יכולה לשמש בשירות האהבה והחופש. אוכל לגלות שלפעמים יש ביכולתי לומר משפט חותך, נוקב, כזה שכולם מפחדים לומר, אבל הוא בא מאהבה אמיתית שאומרת די עם השטויות – ככה זה! ישר ולעניין, וזה יחווה בחברה לא כפלישה אלימה, אלא כאור משחרר. כחרב המבתקת את הכבלים התודעתיים שכולם הסתבכו בהם עד כה. החרב שלי יכולה לשמש בשירות האהבה והחופש.

כל איכות של אופל, אם נדע כיצד להשתמש בה מתוך אהבה וחופש – הופכת מייד לאיכות קדושה. זה הסוד: זעם הוא איכות אפלה, אבל כשמאחוריו יש אהבה וחירות הוא הופך לזעם קדוש ומשחרר. גסות הרוח היא דבר פוגעני, אך מי שמסוגל לאהוב באמת ולבטא את האהבה בזמנים הנכונים על ידי דיבור גס יכול לגרום לאנשים סביבו, למשל לאהובתו, להתמוגג התמוגגות על, כי יש בדיבור שלו חופש ויש בו אהבה. זו התמוגגות שיש שכל הדיבורים העדינים של האהבה לא היו מייצרים, כי האהובה, וגם החברה בכללותה, צריכה לפעמים איכות של יש, ולא רק איכות של אין.

פורים

כל זה מביא אותי להסבר עמוק יותר ביחס לעבודה הרוחנית של פורים. בפורים מוזמן כל אחד מאתנו לבחון אילו איכויות מתוך ענן הנפש שלו רוצות כבר להתגלות ולהופיע בו. ההזמנה של פורים היא להכנס לגמרי אל דמות שמבטאת משהו מתחומי הצללים של נפשי. יתכן ותהיה זו ציפור נפש עדינה, שמבקשת לה מקום בתוכנו, ויתכן שתהיה זו איכות של אופל, שמבקשת להופיע ולהוסיף בנו עוצמה פראית.

אם זו איכות אפלה – יהיה עלינו במהלך פורים לגשש ולהבחין, תוך כדי משחק עם הדמות, כיצד היא יכולה לשמש בשירות האהבה והחופש בעולם, כלומר – בשירות האלהים! האיכות העוצמתית של האופל מופיעה רק כשאנחנו לומדים להביא אותה כשהיא רתומה לאהבה ולחופש. כעס הוא איכות אפלה, למשל. כשהוא רק כעס, אין בו אור. הוא מביא חושך לעולם, ועלול להיות הרסני. אבל כעס שרתום לאור האהבה והחופש יכול להיות עוצמה אדירה של ריפוי, לאדם ולחברה. הוא יכול להפוך לזעם קדוש שיכול לשחרר עבדים, להפוך עולמות, לבתק כבלי ביורוקרטיה עבשה, ולשנות דברים באמת. אבל רק כשהכעס בא באמת תוך שהוא רתום לאור האהבה והחירות – שהם ההתגלות הבהירה ביותר של האלהים במציאות שלנו.

אם גילינו איכות מסויימת שמבקשת להגיע אלינו בפורים, ואם נתנו לה את במת המשחק, נוכל להתקדם אחר כך ולבדוק עם עצמנו כיצד היא הופכת לחלק מחיינו באמת, ולא רק במשחק פורימי. אז נוכל להוציא את עצמנו לחירות בפסח עם האיכות הזו כחלק מחיינו, לברר אותה היטב בימי ספירת העומר, ולהביא את האיכות החדשה של חיינו כפרי ביכורים בשל אל המזבח בחג הביכורים, הוא חג השבועות.


[1] בגלל שבירת הכלים שהתרחשה בעולם התהו, שהוא שורש היש, נפלו שברי הכלים והניצוצות למטה והם מופיעים כנמוכים יותר. בירור הניצוצות, תיקונם והשבתם לשורשם מגלה את האיכות הנסתרת בהם, הבאה מעולם התהו שלפני השבירה. ועולם התהו נמשך משם ס"ג, בקבלת האר"י, הגבוה יותר משם מ"ה, שבונה את עולם התיקון.

2 תגובות
  1. amit
    amit says:

    אפשר לומר שהמאמר הוא כקשת בענן. פורים בעיני דומה לכל האומניות שהן כתרפיה אך גם מגשרות בין שמים וארץ בין רוח וחומר. בזמן האחרון אני תוהה בין סובלימציה להתמרה ועל החיבור בינהן.
    אגב זה לא קולט כאן את המייל שלי אלא של בני

  2. Lance Q. Freeman
    Lance Q. Freeman says:

    ונסביר: למעשה, תודעת האדם כוללת כיוונים רבים ומחשבות רבות, כל זמן שהיא מחוברת אל האישיות. כאשר תודעת האדם משוחררת מכבליה, היא מסוגלת לראות את התמונה הרחבה יותר. עליכם להבין כי כל זמן שאתם נמצאים בגופים על פני כדור הארץ, קיים כח הבחירה. כח הבחירה אצל כל אחד מהאנשים כפרט בודד, מנחה ומוביל את אותו פרט בדרך ובכיוון בו הוא בוחר להיות. לכן, שתי התיאוריות הללו מסתדרות, כיוון שעל פי התחזיות העמוקות יותר, עומדת להתקיים הפרדה נוספת, שאמורה למעשה להוביל להתמרת כדור הארץ, ולעלייתו לממד גבוה יותר, אך כיוון שהוא יהיה ברטטים גבוהים יותר, לא יתאפשר לכל דבר אינו נמצא בקו אחד איתו – להישאר. אי לכך, כל אותם אנשים שבחרו שלא להתחבר לאותו מקום, יוכלו לחזור לכוכב בחירה חדש, בעל שלושה ממדים, כפי שהיו בעולם הזה, ויוכלו לבחור ולהחליט אם הם רוצים תקופת התנסות נוספת על אותה תקופה שעברו.

התגובות סגורות.