פסח: ליל סדר עולמי חדש

או

איך לא לפסוח על הפסח

כתבה לחיים אחרים לקראת חג הפסח 2000

ההגדה של פסח, כמו כל טקסט העומד במרכזו של טכס רוחני, צריכה להיות דבר חי. ודבר חי משמעו שהוא רלוונטי לחוויית החיים של בני הדור. לכן אמרו חכמים בהגדה עצמה כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים, אבל זה לא רק 'כאילו', זה ממש. לכל אחד ואחת מאתנו יש מצריים שלו, או שלה. בתוך כל אחד מאתנו שוכן לו פרעה קטן, שמתעקש לא להניח לנו להיות מי שאנחנו באמת, ובכל אחד ואחת מאתנו יש נקודה פנימית של חירות, שלא מוותרת, ומבקשת לה גאולה.

רבי ישראל בעל שם טוב, אבי תנועת החסידות, הורה כי האמונה בנצחיותה של התורה צריכה להביא אותנו ללמוד אותה בכל פעם מחדש באופן שיהיה רלוונטי לנו כאנשים חיים. כי התורה תמיד רלונטית, אלא שאנחנו לא יודעים איך לגשת אליה ככזו. התורה אינה מדברת על דברים היסטוריים, שהיו פעם. מאורעות היסטוריים אינם מעניינים כ"תורה", אולי כחכמה, אבל לא כתורה. תורה היא משהו שמדבר אלי תמיד, במקום בו אני נמצא, עם ההתמודדויות שבהן אני מתמודד בחיי הפנימיים. כך צריך ללמוד תורה כדי שתהיה אכן לתורת אמת. יש לדעת לפרש את המושגים בהם משתמשת התורה, כמושגים המסמלים תהליכים שנחווים על ידי האדם, במקום ובזמן בהם הוא נמצא. כל אדם עובר בחייו הפרטיים את כל המסעות שנסעו בני ישראל במדבר, אמר הבעל שם טוב לשם דוגמה, וכשהוא לומד את המסעות הללו, עליו לראות אותם כמתיחסים אליו ישירות, באופן הכי אישי.

קופסת צבעים

ואכן, כך חייתה לה ההגדה של פסח מאות בשנים, כטקסט חי, שמונח כבסיס לפרשנות ודרשנות, שהן אינטרפרטציות אישיות של חכמים, וגם של סתם יהודים, סבים וסבתות, הורים וילדים. חלק מן הפרשנויות הללו היו נקודתיות, כאלו שנשלפות על המקום במהלך הסדר, וחלקן פרי מחשבה עמוקה והגות שיטתית. אבל העיקר – ההגדה לא הייתה מעולם טקסט מת, יבש ומשעמם, שקוראים מהר בלי שאף אחד יבין או יתעניין. ההגדה והמסורת היהודית בכלל הן כמו קופסת צבעים, שצריך כל אחד לדעת לצייר בה את הציור המיוחד לו. בפסח מציירים בה את תמונת החירות, או לפחות את תמונת השאיפה לחירות ואת השביל המוביל לקראתה.

משפחות רבות בישראל מוצאות את עצמן קוראות את ההגדה בכל שנה מבלי שניתנת בידיהן היכולת להחיות אותה, לפרש אותה ולצייר בה ציור חדש ומקורי. דומה הדבר למי שמקבל את קופסת הצבעים ולא פותח את האריזה, כי לא לימדו אותו מה ניתן לחולל עם המקלות המשונים הללו. ברשימה הזו אני מבקש לגעת במספר נקודות קטנות הקשורות לליל הסדר, ודרכן להדגים כיצד ניתן לפתוח את האריזה ולהפוך את "הלילה הזה הלילה הזה כולו סעודה" לערב חוויתי, רוחני וחברתי, מענג ומשמעותי.

השאיפה לחירות צריכה להיות שאיפה תמידית, יום יומית. אולם למרות זאת קבעה המסורת היהודית נקודה על לוח השנה העברי, המיועדת להתבוננות אישית, משפחתית וחברתית במשמעויותיה של החירות האמיתית. הדרך אל החירות נמשכת לאין קץ, וכל עוד הולכים בה, היא הולכת איתנו. אבל הדרך אל החירות דרך קשה היא, ופעמים רבות קורה שקל לנו יותר להזניח אותה, ואז נדמה שכה נעים להתרפק על מנעמי השעבוד. לכן יש חשיבות ליחודו של זמן בשנה שבא לחדש את מאגר הכוחות ולהזרים דם חדש בעורקי כל מי שמבקש להשתחרר מן השעבוד.

רבדים רבים יש לו לשעבוד ורבדים רבים יש לה לחירות. קיים המובן החיצוני של השעבוד, מצב בו שוללים ממך את זכויותיך כאדם או כאומה, אבל מעבר לכך קיימים גם המובנים הפנימיים של השעבוד: שעבוד הנפש הרוח והנשמה. ואין הם תלויים אחד בשני. יכול להיות עבד, שרוחו חופשיה ובת חורין היא, ויכול להיות אדם שחי במדינה ליברלית ודמוקרטית כאזרח חופשי, אך רוחו משועבדת להפליא. לעיתים קרובות אנחנו נסים מפני החופש האמיתי, כי החירות מאיימת עלינו. קל יותר, אמר רבי שמחה בונם מפשיסחא, להוציא את היהודים מן הגלות מאשר להוציא את הגלות מן היהודים…

וכך הדבר ביחס לכל אחד ואחת מאתנו. כולנו מאוהבים במידה זו או אחרת בגלות הפנימית שלנו. כולנו מוותרים מדי פעם בפעם על ההזדמנויות ליציאה לחופשי, כי נוח לנו להשאר במקום הידוע בו אנחנו נמצאים. לחירות יש צד מפחיד. החירות איננה ידועה, היא שייכת לאין-סוף, מעבר לכל גבול ידוע, ובני האדם מעדיפים פעמים רבות להתעלם ממנה ובוחרים במנעמי השעבוד.

חג הפסח במהותו האמיתית הוא לילה של התבוננות, לילה שונה מכל הלילות, לילה של מדיטציה משפחתית וחינגה המקדשת את הדרך אל החירות, דרך שפעמים רבות אין סופית היא בעצמה. מה שחשוב בדרך אל החירות זה שתתקיים תמיד ההליכה, כי במסע אל החירות כשלעצמו כבר מצויה החירות הגדולה.

חמץ ומצה

נתחיל את המסע בהכרת עצמנו – מה שנקרא: בדיקת חמץ.

מהו חמץ? חמץ הוא בצק שתפח. בצק הוא דבר בסיסי מאד. קמח ומים בלבד. אבל כשמניחים לו לעמוד זמן מה הוא מחמיץ ותופח. החמץ מסמל התנפחות נפשית. אגו נפוח. המצה שעשויה מבצק שלא תפח מחזירה אותנו קודם כל אל הדברים הפשוטים ביותר. אל הדברים כפי שהם, ללא נפיחות, ללא ערך מוסף כביכול, ללא עסקי אויר. המצה מחזירה אותנו לכאן ולעכשיו של עצמנו – אל הענווה. וענווה פירושה הכרת הדברים כפי שהם. לא פחות ולא יותר. אדם עניו איננו מפחית מערך עצמו, אך גם איננו מנפח זאת. הוא רואה את הדברים בעיניים פשוטות ונקיות – כמו מצה.

אבל כדי להגיע למצה הזו אנחנו מקדימים לחג הפסח את טכס בדיקת החמץ.

בדיקת ההחמצות

בדיקת חמץ נערכת בלילה שלפני ליל הסדר. באופן מסורתי מבצעים אותה לאור הנר, והסיבה לכך היא שכששורה חושך בבית וצועדים עם אור של נר ניתן להבחין בדברים הקטנים שחבויים בפינות הקטנות של החיים. אצל החסידים והמקובלים הפכה בדיקת החמץ לטכס של התבוננות וחיפוש פנימי. החיטוט בפינותיו החבויות של הבית מסמל את החיפוש הפנימי אחר כל מה שהוחמץ והתחמץ בתוכי במהלך השנה שחלפה, ואחר כל מה שהזנחתי בפינות החבויות של נפשי. זה יכול להיות לילה מאד מעניין ומשמעותי. את הבדיקה הפנימית והמדיטטיבית ניתן לערוך תוך כדי הבדיקה החיצונית או לאחריה. בבדיקה הפנימית עלינו לעבור באופן דמיוני בתוך עצמנו, לסרוק את האיברים עם דימוי של נר פנימי. עלינו לעבור בתוך כל איברי הגוף, אבר אחר אבר, ולבדוק מה הוזנח בכל אחד מהם. מה הוחמץ בו. מה מלוכלך בו – ולנקות. ניתן להעזר לשם כך בכל דימוי פנימי שעובד לנו טוב – בדימוי של מטלית לחה שאיתה אנו מצחצחים את עצמנו מבפנים, או בדימוי של אור נעים ורך שמנקה את האיברים בפנימיותם.

אני באופן אישי נוהג בדרך כלל לעבוד עם האור של האות א', שמסמלת איזון נכון ופתיחה, ולהשאיר אותה להאיר בכל איבר פנימי לאחר שגמרתי את בדיקתו. בדיקת החמץ הפנימית איננה מתמקדת כמובן רק באברי הגוף אלא גם בכל הרגשות שהם אוצרים בחובם – אהבות ופחדים, תשוקות ותסכולים – כולם מונחים להם במדפים הפנימיים של נפשנו ובאברי נפשנו, אך בערב פסח אנחנו מבקשים לאוורר הכל, להסיר את המעטפת ולראות את הדברים כפי שהם. ישנם דברים שהוחמצו בחיי כי חששתי לתת להם לקרות, העדפתי להמתין ולא ללכת איתם עד הסוף כי פחדתי ממשהו (מאכזבה? מכשלון?), ואז הם החמיצו כמו בצק שלא נכנס בזמן לתנור… ליל בדיקת חמץ מיועד לניקוי שנתי של כל הנ"ל.

כבר בימי האר"י, במאה השש עשרה, היו הבתים נקיים באמת מחמץ ימים מספר לפני הפסח, וליל בדיקת חמץ הפך למשהו סמלי. האר"י לימד שכדאי לקחת עשרה פתיתי חמץ המכוונים כנגד הפגם בעשר הספירות של הקבלה (מומלץ לעטוף כל אחד מהם כדי שלא יתפורר) ולהתחיל מין משחק משפחתי שכזה: אחד מבני הבית לוקח את עשרת הפתיתים ומחביא אותם בכל מיני מקומות ולאחר מכן השאר עוברים עם נר ביד ומחפשים (למי שלא מעוניין לבלות את כל הלילה בטיפוס לבוידם ובזחילה מתחת למקרר לקול צהלת ילדיו מומלץ להקדים וללמד את צאצאיו פרק קצר בחמלה). חתיכת החמץ הראשונה שתמצא תהיה מכוונת כנגד הספירה הראשונה – כתר – והחתיכה השניה כנגד ספירת חכמה וכן הלאה.

רשימת המציאות יכולה להיות כלי מעניין להתבוננות לאחר מעשה: למה מצאתי את חתיכת החמץ הרביעית, שכנגד ספירת החסד, למשל, במקרר? אולי האהבה שלי לוקה בקרירות? למה החמץ של ספירת הנצח (ביטחון, שליטה, ארגון) נמצא בספריה, או למה את החמץ של ספירת היסוד (התחברות, מיניות) מצאתי בחור המנעול? כמו בקריאה בקלפי טארוט – הנתונים הבסיסיים משמשים לנו מצע לפרשנות אישית ולהתבוננות בסודות נשמתנו. זה אמנם משחק, אבל משחק מאד רציני.

למחרת בבוקר עושים ל"ג בעומר קטן לשריפת החמץ, ותפילה קטנה השאירו לנו המקובלים לעת אשר כזו, תפילה המבקשת לראות בכל פתיתי החמץ שנמצאו את נציגויותיהם של מכלול הצדדים השליליים שבנו, ולראות בשריפתם מין תפילה חרישית לתיקון הנפש.

עיצוב החלל

חלק נכבד מההתכוונות הנכונה לחגיגת החירות של פסח מצוי בעיצוב החלל שבו עתיד להתרחש ליל הסדר. עיצוב של החדר נכון יכול לחדד תחושות, לפקס מחשבות ולמקד תשומת לב לנקודה הפנימית. לא תמיד צריך להתפס לצורה המוכרת של שולחן ערוך (תרתי-משמע) עם מפה לבנה וכפות כסף. חשבו כיצד ניתן דווקא לשנות משהו מן האופן הרגיל. לפי התלמוד זו עיקרה של אמירת "מה נשתנה?". צריך ליצור מצב שבו כל ילד (גם אם הוא בן שמונים) יכנס לחדר ומייד ישאל – הי, מה קורה פה? מה נשתנה הלילה הזה?

לפי ההלכה צריך לאכול את המצות ולשתות את ארבע הכוסות בפסח כמו שהיו הרומאים אוכלים ושותים במשתאותיהם, שרועים בהרחבה על מיטות קטנות, מסבים על צד שמאל ואוכלים ביד ימין…

ראוי להכין לכל אחד מן המשתתפים מקום נכבד ככל הניתן לישיבת הסבה. כריות עושות את זה. המטרה היא שלא רק נדבר על חירות, אלא גם נחוש אותה. שנאכל לא בצורה לחוצה ומתוחה כמו תמיד, אלא בנחת, מתוך הרחבת הדעת, מתוך מצב רגוע ונינוח, מדיטטיבי כמעה.

בביתנו הקט, לדוגמה, אנחנו נוהגים לערוך את רוב הסדר לא בפינת האוכל מול השולחן, אלא במרחב אחר, מרופד בכריות ובבדים, שרועים בהסבה על מזרונים נמוכים כשמגשים עגולים מונחים לפנינו. רק כשמגיעים ל"שולחן עורך" (וזה לא כל כך מהר, כידוע) אנחנו קמים ועוברים לשולחן האוכל כדי לאכול ממטעמי החג.

בקהילות ישראל נהגו להוציא כלים יפים ויוקרתיים כדי לפאר את החלל בו מתקיים הסדר. והכוונה בכל זה היא להביא אותנו למצב לא שגרתי, מצב של הרחבת הדעת, שמתוכו נוכל להרהר מחדש על חיינו הרגילים, כאילו ממקום אחר.

מצווה לספר

בלילה הזה אנחנו מצווים לספר ביציאת מצריים. לספר – אמרו החסידים – משמע להאיר את הנושא, כמו במילה ספיר. עלינו להביא את יציאת מצריים הפרטית שלנו למצב שבו תהיה נהירה לנו, ולא עלומה. אחד הטיפים היפים שנתן לי חבר הוא לבקש מכל אחד מן המוזמנים לליל הסדר להביא אתו איזה שהוא אביזר קטן שדרכו הוא יכול לספר על יציאת מצריים האישית שלו. מכינים מגש מיוחד עבור אותם האביזרים, ובמהלך הסדר מאפשרים לכל אחד לספר לנו על משמעותה של היציאה מעבדות לחירות עבורו. יהיה מי שיביא סיגריה ויספר על הגמילה מעישון (שכבר עבר או שמעוניין לעבור), יהיה מי שיביא תמונה, או תעודת הסמכה, או תלוש משכורת… כל אחד ומצריים שלו, כל שנה ומצריים שלה. בסעודות משפחתיות זו יכולה להיות הזדמנות ליצור שיחה מענינת בין הדורות הותיקים והצעירים על תהליכים שעברו ועוברים המשתתפים – צעירים כזקנים – ולחלוק מחשבות וחוויות.

קדש ורחץ

ליל הסדר מסודר כאילו לפי "ראשי פרקים" וזאת כדי שנוכל לזכור בקלות את סדר הדברים. בדיחה יהודית אומרת שאצלנו היהודים רק פעם בשנה יש 'סדר' וגם אז שואלים מיד מה נשתנה? ובכל זאת – הארגון של ליל הסדר לפי החרוזים של קדש ורחץ כרפס יחץ מאפשר לנו לקבל תמונה מקיפה על מהותו של הערב הזה. נסו לסדר את הלילה הזה לפי הסימנים הללו מחדש: מה אומר לכם כל סימן? נסו ליצור מדרשים חדשים על משמעותו של סדר היום. מהי האג'נדה של ליל הסדר שלכם? מהם הדברים החשובים שנכון להקדיש להם סעיף בסדר היום של החירות? במסגרת שבצד מובאת דוגמה לחשיבה שכזו (מתוך הגדה אלטרנטיבית לפסח שתמי לוביץ' ואנכי כותבים אך עדיין לא יצאה לאור).

המרחב המוגן של הזמן

ליל הסדר תחום בתחילתו ובסופו על ידי כוסות של יין. הכוס הראשונה היא הכוס של הקידוש והכוס האחרונה היא הכוס שעליה גומרים את ההלל.

ליל הסדר, בו אנחנו מקדישים את עצמנו להתבוננות על החירות, נמצא בתוך מרחב מוגן בממד הזמן. משמעות הדבר היא שבתוך המרחב המוגן הזה מותר לנו. מותר לנו להרהר גם על דברים שבדרך כלל איננו מעיזים להרהר אודותם. לפנטז קשות על חירות שבדרך כלל אנחנו לא מעיזים בכלל לחשוב עליה מקוצר רוח ומעבודה קשה. הקידוש והכוס האחרונה תוחמים את הזמן שבתוכו מותר לנו לפנטז ומגינים עליו בתחומי הריטואל הדתי. כדאי לקחת את ההזדמנות וללכת על זה. להכריז על פתיחת המרחב המוגן בעת הקידוש, ולהכריז על סיומו עם סגירת הסדר. יש בזה משהו מאד מרגיע ומאפשר, מזמין ובלתי מאיים.

ארבעה בנים

אחד ממשחקי התפקידים החביבים של ליל הסדר הוא משחק ארבעת הבנים. כנגד ארבעה בנים דברה תורה – אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ארבע פעמים מוזכרת בתורה העובדה שצריך לספר לבנים על יציאת מצריים, ובכל פעם בסגנון אחר. מכאן למדו חז"ל שהתורה דיברה על סוגים שונים של אמירות, המכוונות לסוגים שונים של בני אדם.

מה שמאפיין את החכם בסיפור ההגדה זה שהוא יודע לשאול! החכם איננו זה שיודע את התשובות אלא זה שמספיק רגיש וקשוב גדי לשאול. לשאול מתוך פתיחות ולא מתוך ציניות. ציניות זו דרכו של הרשע. הוא איננו איש רע בהכרח, אבל הוא פשוט מייצג את האיש שאיננו מוכן לפקוח את אזניו ולהשתחרר מן הדעות הקדומות. ה"רשע" של ההגדה הוא הטיפוס הציני. ולכן מצווה ההגדה להכהות לו את השיניים – כלומר למעט את חידודון, להביא אותו למצב שבו לא תהיה עוד משמעות לציניות ולא יהיה לה ממה להבנות.

התם הוא זה שאיננו מסוגל להכנס אל מורכבות החיים. הוא שואל רק "מה זאת???" ולא מצליח לנסח שאלה מורכבת ומתוחכמת. תשובתנו אליו צריכה להדגיש את מידת המורכבות של המציאות.

וזה שלא ידע לשאול רוצה לשאול אבל איננו יודע כיצד. הוא איננו יודע כיצד מתחילים בכלל. ולכן אנו מצווים להכניסו בסוד הענינים ולספר לו על משמעותן של עבדות וחירות.

כל ארבעת הבנים מצויים בכל אחד ואחת מאתנו. ישנן בתוכי רמות של חופש שביחס אליהן אני יכול להיות חכם ולהתנסח היטב מבחינה מילולית. אך ישנן רמות עמוקות יותר, שביחס אליהן אני מעדיף להתעלם, להיות "רשע", ציני וקר.

וכך הוא גם ביחס לשתי העמדות האחרונות. ניתן לנסות ולהגדיר לעצמנו מה בתוכנו מהדהד דרך כל אחת מארבע הדמויות הללו. מתי קופץ בתוכי הבן הרשע ומתי פוקח עיניים עגולות זה שלא ידע לשאול.

מכות מצריים

אלימות איננה דרך אמיתית לפתרון בעיות כידוע, ולכן יש איזושהי בעיה עם הנושא של מכות מצריים. אמנם גם בטיפול במיצר הפנימי שלנו, באותו צמצום רוחני שלא מאפשר לי לפרוח ולצאת לאור אנחנו נדרשים לפעמים לפעול באופן חד משמעי וחזק – כמו במכות מצריים – לכסח את הצד הכפייתי שבי שאיננו מוכן לתת לי להשתחרר. מי שמכור לסמים צריך לעבור בתהליך הגמילה רגעים שבהם הוא נדרש לגייס כח רב כדי לעמוד בנסיון ולא להשבר חזרה אל תוך המודלים הישנים של התנהגותו. נכון, אנחנו לא מכורים להרואין, אבל אנחנו כן מכורים לכל מיני דברים אחרים, שמבחינת המסע אל החירות מהווים בעיה לא פחות קטנה.

אנחנו מכורים לכבוד ולשררה, מכורים לאהבה ולחום, מכורים להנאות, למין ולאוכל, מכורים לחוויית הצרכנות, מכורים לרב או לגורו, מכורים לקוקה קולה או לכתבי הקודש. כל עוד אנחנו לא יכולים להיות בלי – זו התמכרות. זהו שיעבוד. הדרך אל החירות מנסה לגמול אותנו מכל סרך עודף. בשפה הבודהיסטית מכנים זאת אי-הצמדות (Un-Attachment). ולעיתים כדי להפרד מאובייקט ההצמדות שלנו אנחנו צריכים לנקוט בצעדים שיש בהם מן התקיפות כלפי עצמנו – וזו איזושהי אלימות קטנה ועדינה, כמו מכות מצריים באופן סימבולי, כלפי מייצרי הנפש.

אולם הדרך האלימה איננה הדרך המקודשת ממש. ולכן אנחנו מטיפים טיפות של יין מן הכוס החוצה בכל פעם שאנחנו מספרים על מכה ממכות מצריים בליל הסדר. הכוס מסמלת את השפע שאותו אנחנו רוצים לקלוט אל תוכינו – שהרי עוד מעט ונשתה אותה בהסבה. בהטפת טיפות היין החוצה מן הכוס אנחנו מבטאים את הסתייגותנו מפתרונן של בעיות בדרך של זבנג וגמרנו. את החלק הזה שבשפע איננו מעונינים לשתות. איננו מעונינים בצד הבלתי מתוקן של האלימות – גם לא זו העדינה והסימבולית. כי תיקון המושג בכפיה איננו בסופו של דבר תיקון אמיתי ופנימי.

לכן – כאשר מגיעים למכות מצריים בסדר ההגדה ראוי לנו לחשוב על שני דברים: א. מהם המקומות בנפשנו שכלפיהם אין ברירה בינתיים ויש ללכת בדרך קשוחה. ב. להיות מרוכזים בידיעה שפתרון שכזה, פתרון אלים, איננו יכול להיות פתרון אמיתי לטווח הארוך, ולכן לברור אותו החוצה מן הכוס.

אפיקומן

האפיקומן צריך להיות המשחק המרכזי שבסדר. לא מומלץ ליצור תחרות בין הילדים על "חטיפת האפיקומן". סבא שלי עליו השלום היה בודק בכל שנה מה מספר הנכדים המעודכן לשנה זו ומחלק את המצה למספר שברים כמספר הילדים. לכל ילד שבר מצה. מי שהיה מביא חתיכת אפיקומן שמצא היה זוכה בפרס שגם הוא היה מרובה בדיוק כמספר המועמדים. חירות איננה הולכת טוב עם תחרות.

אבל האפיקומן הוא משחק מאד רציני.

את המצה שעליה אנחנו מברכים עלינו לשבור. את החלק הקטן אוכלים ואת החלק הגדול מרסקים לחתיכות אפיקומן ומחביאים. מה זה מסמל? אם מצה מסמלת פשטות וענווה וחירות אמיתית, כי אז שבירת המצה מסמלת את העובדה שאיננו זוכים לגעת בדבר השלם כשלעצמו. אנחנו מודעים רק להבטים חלקיים מאד של החירות, ורוב רובה נעלמת מאתנו. מי יכול להגיע אל אותה חירות עלומה? הילד. הילד שלי והילד שבי – הם יכולים, דווקא מגלל פשטותם, לשוב ולחדור מעבר למעטה המציאות ולהשיב אלי את פיסות החירות שנעלמו ממני בהיותי מבוגר. לכן אני צריך לשלם עליהן. הילד (שבי) עושה עבודה גדולה וחשובה. כמו אמודאי הוא צולל לתוך החושך ושולה לנו ממנו פנינים. הוא משיב אותי אל האוצרות החבויים שלי, אוצרות שנעלמו ממני, והשאירו מאחוריהם את הצרות. השיבה אל אוצרותי החבויים יכולה להצילני מן השעבוד. "אוצרות או צרות" הטעים יפה ידידי דוד בן יוסף.

שיר השירים

שיר האהבה של התנ"ך איננו חלק מן ההגדה אבל הוא בהחלט חלק ממנהגי ליל הסדר. אחרי שגומרים לזלול ואחרי שהילדים פורשים למיטותיהם או למשחקיהם ואחרי ששינה אוחזת גם בעפעפי אחדים מאתנו מגיע תורו של שיר השירים אשר לשלמה. טוב לדעת כמה ניגונים עדינים ועמוקים על כמה מפסוקי שיר השירים ולשיר אותם אל תוך הלילה ואל תוך הבוקר המזדנב ובא, בדביקות ובאורך רוח. לאחר שביררנו את עצמנו מן המכות ומן האלימות הפנימית מגיע תורה של אהבה בתענוגים. כי כל עוד יש בנו אלימות, ולו גם מעודנת ופנימית, כזו שמופנית כלפי "היצר הרע" ולא כלפי רעים אחרים, איננו יכולים להגיע לאהבה בתענוגים. שגיונות האהבה האלהית מזומנים לנו משנדע להשתחרר מן המאבק. בתחילתה עוברת הדרך אל החירות לעיתים גם במחוזות של קונפליקט ומאבק, אבל סופה משתרך במחוזות של שלום גדול – שלום עם אוייביך, שלום עם חיית השדה ושלום עם עצמך. וזו לעיתים דרגת השלום הקשה ביותר להשגה. שיר השירים אשר לשלמה – למלך שהשלום שלו.

1 הגב
  1. גילה
    גילה says:

    אהבתי התחברתי לכל מילה בדרך שהפשטתה את חג הפסח וההגדה . יישר כוח וחג שמח

התגובות סגורות.