אנשים כמו פירות

יש אנשים שהם כמו פירות עם קליפה קשה, ויש כאלו שלא.

יש אנשים שכאילו אין להם קליפה בכלל, אבל כש"נותנים בהם ביס" מגלים שיש להם קלעין קשה מאד בפנים.

ויש אנשים כמו תאנים מתוקות. בלי קליפה ובלי גלעין. בוטחים לגמרי ופתוחים לגמרי, אבל התאנים הללו נדירות מאד כיום.

כמו מנהגים רבים שנוסדו על ידי חסידיו של שבתאי צבי במאה הי"ז, אך נכנסו אל היהדות הנורמטיבית ונשארו בה גם לאחר שהתנועה השבתאית נודתה על ידי הרבנים, כך גם המנהג לערוך "סדר ט"ו בשבט", המיוסד על אדני הקבלה. בהתבססם על קבלת האר"י סידרו השבתאים את סדר ט"ו-בשבט כטקס שבו אוכלים פירות לפי קטגוריות קבליות שונות, המסודרות לפי העולמות של הקבלה, ומברכים את השורש הרוחני של העצים בכל עולם ועולם.

ארבעת העולמות של הקבלה הם רבדי עומק שונים של המציאות. רבי דוב בער ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב נהג לומר "אצילות זה פה". כלומר – עולם האצילות, שהוא הכינוי לעולם הגבוה ביותר מבין ארבעת העולמות, העולם האלהי, איננו נמצא ב"מקום אחר", אלא הוא פה, ממש כאן ועכשיו, אלא שהוא נוכח בעומק המציאות ואנחנו בדרך כלל חיים רק על פני השטח שלה.

HI,jpgבדרגת העומק הראשונה, השטחית ביותר, נמצא "עולם העשיה". הפירות שקשורים לעולם העשיה הם פירות עם קליפה שאינה נאכלת. אגוזים למשל. בדרגת העומק השניה אין כבר קליפה קשה, ואם יש קצת קליפה, היא כבר קליפה הראויה לאכילה, כמו הקליפה של התמר, אבל בתוך הפרי יש גרעין קשה שאיננו ראוי לאכילה. זהו "עולם היצירה". עמוק ממנו נמצאת דרגת קיום טהורה יותר, שבה אין קליפה ואין גם גרעין קשה. הפירות שמסמלים את העולם הזה הן תאנים וכל מיני תותים ואוכמניות. פירות שכל כולם מתוקים ומלאי עסיס. זהו "עולם הבריאה". למעלה מעולם הבריאה מצוי עולם האצילות ובו אין בכלל פרי. עצם הפירוד בין העץ והפרי הוא כבר פירוד שאיננו קיים בעולם האצילות. אין שם פירוד בין תהליך (ענף) ותוצאה (פרי). הכל אחד. "טעם העץ כטעם פריו" אמרו חז"ל על הדרגה הזו. זו דרגה שמעבר לדואליות.

עד כאן הדברים ידועים, והם נכתבו כבר באין ספור "הגדות סדר ט"ו בשבט" היוצאות לאור בשנים האחרונות. מה שרציתי להאיר הוא על האפשרות שלנו להתבונן על עצמנו באמצעות החלוקה הקולינרית הזו של הפירות: האם אני קשה מבחוץ כאגוז, אך רך מבפנים? או האם אני רך מבחוץ ומתוק, אך מחזיק בפנים חזק איזה גרעין קשה שאותו לא אפתח בפני אף אחד? או האם אני מתוק כתאנה, ופתוח לגמרי? או האם אני בכלל עדין לא פרי, אולי אני רק פרח – כי בשבט השקדיה פורחת… ומה מסמל הפרח?

הכנענים הקדמונים שישבו בארץ הזו ראו את בחודש שבט הגבעות מתכסות במרבדי כלניות של אדום עז וטענו שהאדמה מתעוררת לחיים לקראת האביב, ומסמיקה. כל הפרחים אינם אלא אברי המין של הצמחים הנושאים אותם. שלא כבני האדם, שאכלו מ"עץ הדעת" והשתבשה עליהם דעתם, חוגגים הצמחים את מיניותם בצבעים מרהיבים ובריחות משכרים. דומה שהצמחים מתחרים זה בזה מי יכול להפגין איברי מין חגיגיים יותר כלפי העולם כולו. האם יש בינינו אנשים שמרגישים כי הם עומדים עתה בפריחה? כמו השקדיה בירח שבט, או הכלניות? או מי מאתנו מרגיש שהפריחה כבר מאחוריו, ועתה הוא פרי בשל? או אולי – פרי יבש, כמו איזו דבלה מיובאת מתורכיה שנהגו הישראלים החדשים לאכול משום מה בחג הזה?

ואם אני אגוז – מהו או מיהו "מפצח האגוזים" שלי? מה גורם לי להפתח פתאום ולהסכים לחשוף את הליבה הרכה והעסיסית שלי?

ואם אני תמר או אבוקדו, שכלפי חוץ נראה פתוח ונגיש, אך באמת בפנים יש לו "גרעין קשה", מה אני שומר שם בפנים? הגרעין שומר על מידע גנטי, ויש מצבים בהם הוא מחליט לנבוט. מה הוא המצב הזה עבורי? מה יכול לגרום גם לי "לנבוט"? לשחרר את הכיווץ הפנימי ולהניח לכח החיים שלי לנבוט ולגדול? מה יכול לגרום לי להרגיש שהגעתי לאדמה פוריה, ולבטוח בה מספיק כדי לפתוח את הקשיות הפנימית שלי ולתת לסוד הפנימי שלי להופיע?

עם השאלות הללו עבדנו פעמים רבות בחגיגות הירח המלא של חודש שבט, במסגרת "הגן, בית הספר לאהבה וקבלה". בכל פעם שהעלנו את השאלות הללו, הן היוו מפתחות נפלאים שפתחו שערים לשיחות אישיות עמוקות, או למדיטציות, שהפכו את הטקס לבעל משמעות עבור כל המשתתפים ב"סדר הט"ו בשבט" שערכנו.

2 תגובות
  1. עמית
    עמית says:

    ואולי אנחנו הכל גם פרחים גם פירות לעיתים האחת מבצבצת מנצנצת יותר מהאחרת לרגע מינית כמו כלנית ולרגע קשה לפיצוח כאגוז ואז מתרגשת כתאנה ומתעגלת כאגס וישנה כדבלה וחוגגת עם חברות כענבים ואולי מה ששווה זה להתבונן מה מבצבץ בכל רגע ולהנות מעסיסיות כולן

התגובות סגורות.