גירושי האל והאלה העבריה

על מה כל הבכי הזה? מאמר על מהות המקדש והחורבן

אוהד אזרחי.

ההבטחות הקמלות

לוח השנה היהודי מסמן את ימי הקיץ הלוהטים כימים של אבל וחורבן. הקיץ עצמו נקרא בעברית גם "חורב" – כי כל מה שלבלב לו באביב בהבטחה ירוקה ורעננה של יופי ופריון נסדק, נשבר ונחרב בחום הקיץ, המביא את כל התקוות הירוקות אל קיצן. הלבלוב הירוק של האביב עושה פרי, מכין זרע חדש, בקץ חיי הצמח הירוק, בצהבהבותו החריבה של הקיץ הישראלי.

בימים הקדומים נהג במרחב הזה פולחן האל המסופוטמי – תמוז, הידוע גם בגלגול שמו השומרי "דומוזי". כן כן, תמוז איננו סתם שם של חודש מחדשי הקיץ בלוח השנה העברי, זהו שם של אל במיתולוגיה המסופוטמית שפולחנו אומץ ביד רחבה בעת העתיקה גם על ידי היהודים. תמוז – אל הפריחה והאביב מת בקיץ (בחודש תמוז), כשכל הטבע מת, והוא יורד אל השאול. פולחן קדום היה בישראל ובו נשים היו מקוננות על מות התמוז, כפי שמעיד על כך הנביא יחזקאל (פרק ח, יד): "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז".

(סיכום יפה על המיתולוגיה המסופוטמית של מות התמוז ועל ההבדלים הדקים בין תמוז האכדי ודומוזי השומרי ניתן למצוא כאן

כבר נמצא סיבה לבכי

המסורת היהודית החליפה את הקינה על מות התמוז בקינות לתשעה באב על חורבן המקדש, אבל עדיין, במשך אלפי שנים, חודשי הקיץ של ארץ ישראל מלווים בריטואל קבוע הקשור בבכי, אבל וקינה. האין זה דבר מדהים כשלעצמו? כשמסתכלים על זה נדמה כאילו הצורך הפנימי בשחרור הבכי הינו עמוק יותר מכל הארועים ההיסטוריים, והוא יוזם לו מושאי בכי. כאילו אנחנו פשוט צריכים לייחד זמן לבכי התמרורים העונתי, ואנחנו גם נמצא לכך סיבה ראויה. מות התמוז, חורבן הבית, מלחמת לבנון השניה – יהיה מה שיהיה – אנחנו את הבכי העונתי נבכה ויהי מה!

למה לבכות?

אבל האם בית המקדש שנחרב הוא משהו כה חשוב ומשמעותי ששווה לנו לבכות עליו בכלל? את מי באמת זה מעניין, אותו בית שנחרב לפני אלפי שנים? יש אומרים שבית המקדש לא היה אלא בית מטבחיים אחד גדול שבו "דם הקרבנות זרם עד קרסוליהם של הכהנים". ישוע בברית החדשה זועק כי בית המקדש הפך למאורת פשע וכי עליו להיחרב. אולי באמת טוב הדבר שנחרב אותו בית שחיתות, בו שחטו הכהנים את הכבשים האומללות והציעו מחילה בדמן הניגר לאנשים החוטאים ששבו לחטוא וחוזר חלילה?

אולי. אבל אלו היו ימיו האחרונים והמנווונים של אותו מקדש. חז"ל אכן הודו ואמרו כי המקדש נחרב מבחינה פנימית עוד לפני שהחריבו טיטוס הרומאי חורבן חיצוני. "מקדש חרוב החרבת" טענו כלפיו חכמי ישראל.

מה היה המקדש באמת?

מה היה אם כן המקדש לפני שנחרב מבחינה פנימית? במילים פשוטות – המקדש היה נקודה של חיבור. מקום שאליו בא האדם לבקש אלהים, ומוצא. כך נתפסה בעת העתיקה מהותו של אוהל מועד (= אוהל ההתוועדות): "וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה…וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם משֶׁה". (שמות לג, ז'-ט').

אוהל מועד, שהוא הבסיס הרעיוני עליו נבנה מאוחר יותר המקדש בירושלים, היה מקום להתוועדות פשוטה וספונטאנית בין האדם ואלהיו. בתפיסה הקבלית רואים זאת כמקום של זיווג ואהבה בין הקדוש ברוך הוא והשכינה. זה היה אוהל האהבה הלאומי. אבל אחר כך, בשלבים, הלך אותו מקום של מפגש והסתאב, הלך והתקלקל, עד שהביא על עצמו את חורבנו.

גירושי האל והאלה העבריה

בתפיסה הקבלית המקדש הוא מקומה של השכינה – "האלה העבריה". היא שוכנת בו. זהו ביתה, ובו מתייחדת היא עם אהובה האל היורד מן השמים, מן המופשט. לשון אחר – במקדש נוצרת האחדות מלאת האהבה בין הנוכחות האלהית הנקבית לזו הזכרית, בין השמים והאדמה, בין המופשט והקונקרטי, בין הטרנסצנדנטי והאימננטי.

לכן את חורבן הבית רואים המקובלים הקדומים כסוג של פירוד בין האל והשכינה. בספר הזוהר מובאים מספר תיאורים מטפוריים של החורבן כמו היה זה אקט של גירושין בין האל והשכינה, אשר לוקחת את מטלטליה ואת ילדיה (עם ישראל) ויוצאת לנדודי הגלות.

אם ניקח זאת ברצינות, נבין שמה שנאמר פה הוא שמאז החורבן יש כביכול ליהודים "אל גרוש", בודד, ואם מנודה וגלמודה. לכן אמרו חז"ל במדרש כי מאז החורבן "אין שמחה לקדוש ברוך הוא" (מדרש איכה זוטא, א') ,בדיוק כמו שאמרו על גבר השרוי בלא אישה: "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב/ב).

מה שאני מדבר עליו הוא כמובן הדימוי הפנימי, הנפשי, והרוחני של האל – זה שמעצב במודע ושלא במודע את האווירה הדתית בקבוצה המאמינה בו. בימי קדם היתה תחושה שהאלהים שורה במשכן, ויש אהבה ושלום ורעות בין "אבא ואמא" – בין הקדוש ברוך הוא והשכינה, בין האלהות הטרנסצנדנטית והאלהות האימננטית, אבל מיום החורבן והלאה נוצר משבר אמוני גדול, שיצר דימוי חדש, אחר ושונה של העולם האלהי ויחסיו עם המציאות בה אנו חיים, מציאות הגוף והחומר – לא עוד יחס של זיווג ואחדות אוהבת, אלא יחס של משבר, געגועים, סבל, שאלות גדולות חסרות מענה, תסכול וזעם.

יהדות טו-גו (take away)

היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום היא תוצר של חורבן הבית. רק לאחר החורבן הראשון התערערה תפיסתם הקדומה של שבטי ישראל כי אלהים איתם בכל אשר יעשו. לאחר אבדנם של עשרת השבטים בחורבן הממלכה הצפונית של ישראל, התעוררה בבני ממלכת יהודה השבים בשיבת ציון הראשונה התחושה שצריך להתארגן מחדש באופן אחר, ולארגן באופן שונה את חיי הדת שלנו.

כך החל מפעלם הגדול של עזרה ונחמיה, אשר יחד עם "אנשי כנסת הגדולה" החלו לגבש את מה שנקרא כיום "יהדות". הם ערכו את התנ"ך, החליטו מה נכלל בקאנון ספרי הקודש ומה לא, החלו לגבש נוסחים קבועים לתפילה, וליצור את הדת היהודית הממוסדת.

החורבן השני החריף את המכה האנושה הזו, ורבן יוחנן בן זכאי לקח על עצמו את המלאכה של סיום אותו מפעל גדול בו החלו אנשי כנסת הגדולה חמש מאות שנה לפניו – עיצוב התפילות ונוסח בתי הכנסת ויצירת היהדות כדת המסוגלת להתקיים ללא מקדש, בכל מקום אליו יגלו היהודים על פני תבל.

אז למדנו לשרוד. וכמאמר הידוע "יותר מששמרו היהודים את השבת שמרה השבת את היהודים". הדת הגאונית הזו הצליחה לשמר אותנו בכל מאורעות הגלות המרה. אבל זוהי דת שעובדת אלהים שנמצא במצב פרוד, ושכינה עצובה.

מערך הדימויים הזה מעצב את דמותה של היהדות באופן פנימי, ואם תשאלו אותי על מה ראוי לבכות בקיץ החם הזה תשובתי היא שעל כך ראוי לבכות – על חורבן הקשר העתיק והספונטאני של "אוהל מועד" שהיה בעם בעת העתיקה, ויצירת המבנה הדתי, הממוסד, שהיה אמנם נחוץ, ו"ההכרח לא יגונה" אך אין בו שמחה גדולה.

הנחמה בזרע האהבה

אבל הצמח הירוק והרענן שמת משאיר אחריו זרעים. הם עטופים במוץ ובקליפות הגנה, אך בתוכם נמצא הצופן התורשתי שיודע לפרוח מחדש. וכך גם כאן – היהדות אותה יצרנו כדי לקחת בתרמילי הנדודים של הגולה מכילה אמנם גם מוץ ועטיפות חיצוניות, אבל טמון בה מידע שיכול לחדש ימינו כקדם, מידע שיש באפשרותו להביא ללבלוב מחודש – אם נטמון את הזרע באדמה, נניח לקליפות לנרקב ולהתמוסס ולנבט החדש לנבוט.

נביטת האהבה המתגברת על טראומת הגירושין והפירוד בין הזכרי והנקבי נחגגת במסורת העברית מיד אחרי ימי העילפון של הקיץ – בירח המלא של חודש אב – ט"ו באב. ועל כך – ברשימה אחרת.

מאמר נכתב עבור אתר מהות החיים. יוני 2007.

1 הגב

התגובות סגורות.