העולם שסביבנו מלמד אותנו כל הזמן רק איך להסלים את המצב.

איך להפוך את האחר לאויב, לצייר אותו כמפלצת, להתייאש ממנו, להתאכזב ממנו, לשכנע את עצמי עוד ועוד בצדקתי ולשכנע את כל מי שמסביב בצדקתי, וברשעותו של האחר. לשם כך אנחנו מתחילים לבטא רגשות יותר ויותר קשים. אנחנו שולפים זכרונות קשים מהעבר – שאינם קשורים לקונפליקט הנוכחי – אבל מאופסנים אצלנו במוח כסממני אזהרה למה שעלול לקרות (כל פיגוע פלסטיני מזכיר ליהודים את השואה, ואת זה שרצו להשמיד אותם וכמעט הצליחו, גם אם אין קשר בין נערה עם סכין המחסום ובין היטלר) במוח של הקרבן נוצרים קשרים כאלו – כל עוד הוא לא מבקש ריפוי.

ההיסטוריה שלנו מאדירה אנשים שיצאו לקרב – חנוכה מגיע ואיתו "גבורת המכבים" – ולא אנשים שהיו חכמים מספיק כדי לבקש שלום, וריפוי. אין לנו חגים (בכלל!!!) של WIN WIN – כל החגים היהודיים הם חגים של "נצחון הטובים על הרעים" ושימותו הרעים….

אותו דבר זה קורה בתחום המיניות. זה קורה בין זוגות שהיו אוהבים… פצע קטן הופך גדול וצובר תאוצה. הסלמה מתרחשת, בהתחלה מתחת לפני השטח, כמו תנועת גרילה שאוגרת נשק ומסמנת מטרות להתקפה, ואז היא פורצת אל פני השטח בעוצמה.. משוכנעת בצדקת דרכה , משכנעת את כל מי שמוכן להקשיב למה היא כל כך צודקת והאחר כל כך רשע… ויוצאת למלחמה.

אלא שמלחמה איננה מרפאה כלום. היא רק מנציחה סבל, מייצרת עוד קורבנות בשני הצדדים, והקורבנות מחכים ליום נקם… המלחמה משרתת את תודעת הקורבן, ומנציחה את שלטונה של אותה תודעה בתוכנו (ראו מקרה ראש הממשלה שלנו… ואז שווה להסתכל פנימה ולחפש את "ביבי הפנימי" זה שהביבי החיצוני הוא רק שיקוף שלו).

אבל – כשמחפשים ריפוי ולא הסלמה, לא מחפשים "לנצח". לנצח את האחר מתחיל להראות כמו הפסד גמור. אם יש לי אי הבנה עם זוגתי ואני מנצח אותה , אני עצוב כמעט כמו כשהיא מנצחת אותי. אינני רוצה בת זוג מנוצחת… אני רוצה אהבה. ואהבה לא נוצרת בין מנצחים ומופסדים, אלא בין אנשים שמוכנים לצאת ממעגל המלחמה, ולהסכים להתנהלות אחרת, למשחק אחר.

  • שם המשחק: ריפוי המצב.
  • מטרת המשחק: לא להביס את האחר, לא להוכיח שאני צודק\ת, אלא להגיע למצב של WIN WIN. מצב בו שנינו מרגישים נהדר, שנינו מרגישים שהדרך שעשינו – גם אם היתה קשה – היתה שווה! שנינו צמחנו ממנה, שנינו למדנו המון, אין חשיבות למי צודק, כי שנינו אנושיים מאד, זה הכל.
  • כללי המשחק: לנסות להבין מה באמת חושב ומרגיש האחר. מה מניע אותו? מה הוא צריך באמת? מתחת לכל המהומה… ולפעול באמפטיה כלפי אותם צרכים. לא ללעוג להם. לא לנצל אותם, אלא ראשית – לחמול. להבין אותם ולשדר הבנה. לבדוק עם האחר אם אנחנו מצליחים להבין ללבו. להיות קשובים אם הוא אומר שלא ממש, לנסות לתקן את עצמנו עד שנצליח להרגיש את האחר, בלי לחשוב אם הוא צודק או אני צודק. רק מה הוא מרגיש ומה מפעיל אותו. אותו דבר עושה גם האחר. מנסה להבין אותי ואת מה שמניע אותי ואיך אני מרגיש באמת. כששנינו עושים כך – נוצרת קודם כל הרגשה אחרת בחדר. יש הבנה אמיתית. שני הצדדים מרגישים נראים, ולא נרמסים, על ידי הצד השני. ואז – מחפשים דרך שאולי יכולה באופן יצירתי לפתור את המצב. דרך ששנינו יכולים לראות כדרך של ריפוי ולא של ניצחון.

האגו רוצה לנצח. לא אכפת לו מאהבה. לא אכפת לו מריפוי. הוא רוצה להוכיח את צדקתו. (זו הנפילה של ספירת הנצח בקבלה). ההרגשה שלו היא שאם הוא מוותר על להיות צודק – אז האחר יצא צודק… חחח… זה עדיין המשחק של "מי צודק”, אבל לצאת מהמשחק הזה כליל — זו המשימה.

חנוכה הוא חג שבנוי על "צדיקים ורשעים", טובים ורעים.. "אור" שבא לנצח את ה"חושך". אבל אור שכזה איננו אור אמיתי. הוא רק מחזק את החושך, שיתעצם ויתקיף שוב בהזדמנות הבאה (כמו כל ה"ניצחונות" על החמאס בעזה) ובכך רק יעזור ל"אור" להוכיח לעצמו ולאחרים כמה הוא היה צודק כל הזמן, וכמה "אי אפשר לסמוך" על ה"חושך", כי הוא רע, רע מאד.

אבל אני רוצה לצאת מהמשחק הזה כליל. מבחינה אישית, זוגית, קהילתית, לאומית ובינ-לאומית אני רוצה לשחק משחק אחר בתכלית:

אני רוצה לשחק משחק של ריפוי, ולא של מי צודק.

בכל פעם שנצליח – ראוי יהיה להדליק נר.

לא נר שצד אחד מדליק לרגל נצחונו, אלא נר ששני הצדדים מדליקים יחד כי הם יצאו ממעגל ההסלמה של המלחמה זה בזה, והצליחו להביא אור אמיתי למצב.

גם אם נצליח להדליק בהתחלה רק נר אחד שכזה, נר אחד של ריפוי ולא של נצחון, נר אחד ולא שמונה, עדיין יהיה זה חג שמח באמת.


מאמרים מסוג זה מאת פלא – אוהד אזרחי – מרוכזים בספרו "חגיגה". הורידו את הספר במהדורה דיגיטלית למחשב או לנייד, ובכל פעם שצריך תוכלו לשלוף מאמר קצר, מרתק ומהפכני שישנה את אוירת החג במשפחתכם לחג בעל משמעות