העצמי כמקדש – והמשמעות הפנימית של חנוכה

אחד ההסברים היותר נפוצים במחוזותינו על מהותו של המאבק הרוחני בין התפיסה היהודית לבין התפיסה ההלניסטית – מאבק שעומד בבסיסו של חג החנוכה – עוסק בשוני במיקומו של האדם בתפיסות העולם הללו. פעמים רבות ניתן לשמוע בדרשות של רבנים וניתן לקרוא בחומרים חינוכיים רשמיים של מוסדות החינוך (ראו לדוגמה) כי ההבדל המרכזי בין תרבות יוון ותרבות ישראל מתרכז בשאלה מי במרכז? – האם האדם נמצא במרכז או האל נמצא במרכז: "התרבות ההלניסטית הביאה לעולם את תפישת העולם שבמרכזה עומד האדם –   היוונים העלו על נס את הכישרונות האנושיים – ספרות, דרמה, שירה, ארכיטקטורה, פיסול ועוד וראו באדם את תכלית הכל.  היוונים העריצו את הגוף האנושי ותחרויות ספורט בעירום כמו גם מתירנות מינית היו חזיונות נפוצים. היוונים  האמינו שתרבותם מיועדת להיות התרבות האנושית האוניברסאלית.  כמובן שהיהודים ראו דברים קצת אחרת…" (מתוך מערכי השיעור המוצעים באתר הנ"ל).

במאמר זה ברצוני לערער מעט על התפיסה הזו, שכה הורגלנו אליה, אשר על פיה התפיסה היהודית מעמידה את האל במרכז ולא את האדם. ברצוני להראות כיצד התפיסה העברית הקדומה, וכן התפיסה הקבלית מעמידות בהחלט את האדם במרכז העולם, אך האל איננו הופך בכך לפריפריאלי. אם האדם עומד במרכז, היכן נמצא האלהים? הווה אומר – במרכזו של האדם עצמו! אבקש להראות גם כיצד הדלקת הנרות של חנוכה מסמלת את התודעה הזו, ומה הבעיה בתפיסה הרגילה, לפיה היהדות סוברת שהאל במרכז והאדם לא.

אז מה הבעיה באמת? תפיסה דתית-רוחנית שמעמידה את האדם בפריפריה, ואת האל במרכז (במרכז החשיבות, במרכז התודעה), יכולה אכן להביא לסוג של תוצאות טובות. מי שבאמת חי על פי המודל התודעתי הזה מרגיש את עצמו כמשרת ולא כאדון. יש המנסים לרתום זאת לטובת השמירה על כדור הארץ – לטובת ההבנה שהפלנטה הזו לא נמצאת פה כדי שננצל אותה עד תום. לטובת ההכרה של האדם כשומר הגן ולא כאדוניו, בבחינת מה שצווה האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה".

אך מה שנוצר בנפש האדם כאשר הוא עצמו הופך להיות משני, פריפריאלי, והאל המופיע בלבושי הדת הופך להיות מרכזי זו החלשה של העוצמה האנושית שבו ורתימה שלו לצרכי המערכת הדתית בה הוא חי. מקרים קיצוניים של הדבר ניתן למצוא כיום באסלאם הפונדמנטליסטי, אך למעשה אין צורך ללכת כל כך רחוק. הקיצוניות הפונדמנטליסטית מראה לנו כיצד אובד צלם האלהים מן האדם כאשר הוא מממש את תודעת "האל (=הדת) במרכז ואנחנו בפריפריה". כיצד חיי האדם הופכים לאבק נשחק אל מול האידיאולוגיה הדתית. אך זוהי רק זכוכית מגדלת המראה לנו באופן מוגדל ומעוות את מה שקורה כאשר מודל התודעה הדתית הזה משתלט. ללא זכוכית המגדלת של הפונדומנטליזם נוכל לשים לב לעדינויות הנגזרות מאותה תודעה, בהן ישנה פשוט החלשה איטית של ערך האדם ושל יכולתו להכיר בעצמו כבעל עצמה ולא כ"בורג קטן במערכת".

ולמעשה הבעיה הזו קיימת לא רק בתחומי הדת כי אם בכל תחום שהופך אט אט את האינדיבידואל לבורג קטן במערכת הגדולה – בין אם זו חברה בע"מ שעובדיה איבדו את צלם אלהים כי הם מתרוצצים על פי צווים חיצוניים שלא רואים אותם עצמם כבני אדם, חברה שמנוהלת לטובת המוצר, הרווח הכלכלי בלבד, ולא לרווחת כל עובדיה, ואם זו מדינה שמנוהלת כך, או כל קבוצה, קהילה או חברה.

אך למעשה התפיסה היהודית המקורית איננה כזו, ועל כך מעיד למעשה המקדש כולו. בכלל – כשרוצים להבין דת מסוימת אחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת זה לתהות על מהותו ומבנהו של המקדש אותו בחרה היא לעצמה. המקדש של כל דת מהווה כמו תמצית לאמירה הרוחנית שלה, היצוקה במבנה הארכיטקטוני.

האדם כמקדש, המקדש כאדם

והנה – אחת מאבני היסוד בתפיסה המקדשית היהודית היא שהמקדש מייצג את תבנית גוף האדם. כך למשל מסכם זאת אחד מגדולי החסידות:

"הנה מבואר בזוהר הקדוש ובספרים כי צורת המשכן וכל מכונתו, החצר וההיכל ובית קדש הקדשים, המזבח והמנורה והשלחן והארון והתורה אשר בו – כולם רומזים על צורת האדם בכלל ובפרט כנודע למעיין בספרים" (תפארת שלמה, מועדים, מבוא)

הקבלה שעסקה בכך לעתים בפרוטרוט חשפה את מה שעמד כבר בבסיסה של התודעה התדית הארכיטקטונית הקדומה: האדם הוא היכל הקודש, והיכל הקודש של המקדש מסמל את צורת האדם השלימה והעליונה – "צורת בית המקדש הראשון הוא כנגד צורת היכל האדם" (מהר"ל מפראג, נצח ישראל, פרק ד'). הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) הקדיש חיבור שלם – "ספר משכני עליון" – לניתוח פרטני של מבנה המקדש והקבלתו לצורת האדם העליון כפי שהיא מתגלה בקבלת האר"י.

התפיסה היהודית היתה קונצנטרית: ירושלים נחשבה מלרכז הקודש, ובתוך ירושלים הר הבית ובתוך הר הבית המקדש ובתוך המקדש – קודש הקדשים ובתוך קודש הקודשים הארון, הכרובים ולוחות הברית. אם נבין שהמקדש הוא שיקוף ארכיטקטוני של צורת האדם בכללה, כפי שהציעו המקובלים, נמצא שבמרכז התודעה הדתית היהודית עומד האדם (= המקדש) אלא שכפי שכתבתי בתחילת המאמר – בתוכו של אותו אדם נמצאת הקדושה האלהית.

מה זה משנה?

זה משנה הרבה מאד, כי בתפיסה הזו האדם איננו שולי, איננו פריפריאלי. עוצמתו איננה נשללת ממנו. הוא איננו מביט החוצה ממנו – אל הסמכויות הגדולות – שיגידו לו מה טוב ומה נכון לעשותו והיכן נמצא האלהים, אלא אל תוכו של עצמו הוא מביט – ובעומק נשמתו מוצא הוא את הקדושה האלהית. אדם שחי ומבין וקולט שהקודש הוא מרכז חייו והוויתו מתעצם ומתהווה כיצור בעל חשיבות של קודש – אך לא כיצור מנותק. הבעיה בתרבות המערבית – ממשיכתה של יוון היא בניתוקו של האדם מן הקודש המצוי בעמקי נשמתו. בהוצאת הכח והעוצמה מן האדם והענקתו לכחות שחיצוניים לו – לכנסיה, לכמרים, לרבנים, להלכה, למדינה וכדומה. האדם הפך למנותק מעוצמתו הפנימית, מנותק מהאלהי שבתוכו, ולעלה נידף ברוח.

ניטשה הבין זאת. ניטשה ראה כיצד אבדה העצמה מן האדם המודרני וקרא להחייאת התפיסה של האדם העליון, האדם העילאי, זה שעוצמתו נובעת מתוכו: "אני מלמדכם את העל-אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו. מה עשיתם כדי להתגבר עליו?" כה אמר זרתוסטרא

בתפיסה הרוחנית העברית אותו על-אדם עליו דיבר ניטשה נראה כאדם ההולך בעולם ויודע את עצמו כמקדש, שבתוכו האל. המחנך הדגול הרב ד"ר יוסף שכטר ז"ל, מי שהיה מחנך בביה"ס הריאלי בחיפה ויחד עם תלמידיו יסד את קיבוץ יודפת בגליל, הורה על דרך חינוכית אותה סיכם אחד מתלמידיו הידועים בשם ספרו "התכוונות לאלוהי שבאדם" (ד"ר ישעיהו תדמור, הוצאת רשפים).

אחת ההשלכות של האדם המודע להיותו מקדש שבתוכו האל, היא התחושה של היותו "שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". כיום בחוגי הניו-אייג' מאד מקובל לדבר על האדם כבורא. אני מרגיש שהשפה המדרשית העתיקה שלנו עדיפה על כך לאין ערוך. האדם איננו בורא. קצת ענווה… האדם יכול להיות שותף לתהליך הבריאה (co-creator באנגלית), אם הוא חי את חייו בתודעה הנכונה המובילה למעשים נכונים: "שכל מי שמוציא את הדין לאמתו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" (מכילתא, יתרו, פרשה ב', וכן בילקוט שמעוני שמות, פרק יח, רמז ר"ע). בחסידים ראו זאת כאחת ממעלותיו של הצדיק, מי שחי כמקדש מהלך, כאדם שלם, שמשום כך יש ביכולתו להגשים ברכות וישועות לעולם הזה:"כי הצדיק הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית. ולכן יכול ליסוד ארץ ולנטוע שמים ולהמשיך השפעות טובות עלינו ועל כל ישראל אמן" (המגיד מקוז'ניץ, עבודת ישראל, ליקוטים).

הדלקת נרות חנוכה באה להזכיר לנו את מהותו של אור המנורה במקדש. וכשאין מקדש – ביתו של אדם הוא המקדש, ולכן הדלקת נרות חנוכה בביתנו שלנו באה להזכיר לנו את האפשרות לחיות חיים בהם גופנו וביתנו אינם כלל בורג חסר משמעות במערכת הגדולה, אלא הם עצמם מקדש, ובתוכם דולקת שלהבת-יה.

5 תגובות
  1. נ ועמאל
    נ ועמאל says:

    תודה לך אוהד על דברים חודרים ונוגעים ומתישבים-על-הדעת כשמן זית זך ומענגים כלביבה!

    ולשם הרחבת ולהוספה בהבנת הנושא הרי הפרק מספרו המאלף של און זית
    http://books.google.co.il/books?id=gR-Am6MGQAwC&pg=PA0&hl=iw&redir_esc=y#v=onepage&q=%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%9E%D7%94%20%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%A3%20%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D&f=false
    הדן במשכן הישראלי המקורי והתאמתו לגוף האדם

  2. דריה פלג
    דריה פלג says:

    עזיזי,
    נחה דעתי, ישנה משמעות פנימית לחג החנוכה, המתיישבת עם ההיגיון הפנימי שלי. תודה!
    וברוח זאת, משהו מהרב קוק שאני אוהבת להיזכר בו בחנוכה:

    צריך שכל איש ידע ויבין
    שבתוך תוכו דולק נר,
    ואין נרו שלו כנר חברו
    ואין איש שאין לו נר.

    וצריך שכל איש ידע ויבין
    שעליו לעמול ולגלות
    את אור הנר ברבים
    להדליקו לאבוקה גדולה
    ולהאיר לעולם כולו!
    חג שמח!
    דריה

  3. עומר לב ארי פלג
    עומר לב ארי פלג says:

    תודה אוהד.
    כשדברתי אתמול עם דריה על האהבה ככוח מחבר בעולם, ולא היה ברור מה גורם לההיפך שלו (פרוד) עלה וויז'ן חזק שחיבר בין התנועות הכל כך שונות.
    האחת – האהבה, שמחברת ומאחדת דברים בדרך לאחדות מלאה שבה כבר אין דואליות.
    והשניה – הפירוד, שמנסה לפצל ולהפריד עד להגעה לאיינות שגם בה כבר אין דואליות.
    שתי דרכים שונות אל אותו המקום.
    ועלינו כבני אדם שנמצאים במגרש המשחקים הזה, וכשותפים למעשה היצירה ובוחרים בדרך האהבה.
    דרך שהינה הדרך שבא אני בוחר, גם שכח הפירוד נושב בחוזקה ומנסה להסיטני מדרכי.

    תבורך על הדרך בא אתה חושף את המופלא במילים כה פשוטות ומדוייקות…

התגובות סגורות.