היחוד של אור החנוכיה הוא שהוא איננו אור גדול ש"מגרש את החושך" אלא אור קטן, אינטימי, שמאיר את החושך והופך אותו קרוב ללב וידידותי.

שיעור על מהותו של חג חנוכה, נמסר ב"קהילת המקום", מצוקי דרגות, חנוכה תשס"ה

 אוהד אזרחי

היחוד של אור החנוכיה הוא שהוא איננו אור גדול ש"מגרש את החושך" אלא אור קטן, אינטימי, שמאיר את החושך והופך אותו קרוב ללב וידידותי.

מהו חושך ומהו אור בעולם הנפש?

אור מזוהה עם חויה של ידיעה, של נהירות, נאורות, של הכרה ברורה.

חושך מזוהה עם מקומות בלתי ידועים, עם הלא נודע והלא מודע, ולכן הוא מפחיד אותנו, כי הפחד הגדול הוא מחוסר השליטה שמתמודדים איתו בלא ידוע.

בספר "עולמות הספק" ניתחתי חמש דרגות של ידיעה ואי ידיעה, זו למעלה מזו.

הדרגה הנמוכה ביותר שם היא דרגה של ציניות ספקנית. הספקן הציני כאילו איננו יודע, א-גנוסטי, אבל באמת הוא מניח הנחות שלימות לפני החויה, ומגיע ממקום יודע. הוא יודע מה אפשר ומה אי אפשר שיקרה, או מה נכון או לא נכון. הוא חי לפי כללים ומצפה מהעולם להוכיח לו בתוך הכללים שלו את מה שלא ניתן להוכחה. אדם כזה חי בחושך, אבל הוא לא מאמין שיכול להיות אחרת בכלל. הוא לא מאמין, הוא ציני, והוא לא הולך עד הסוף ולא מתמסר לשום דבר, הוא לא יודע ולא יכול לאהוב. הוא שומר את עצמו. הוא איננו מאמין שקיים מצב של אור אמיתי, הוא ציני כלפיו, וממילא הוא גם לא מאמין בחושך, כי רק מי שיודע שיש אור יכול להכיר בחושך כהיפוכו של האור. הציניקן לא קורא לחושך בשמו כי הוא יושב כה עמוק בתוך החושך עד שאין לו מושג שהוא שם. אין בעולמו הפנימי מקום לא לאור ולא לחושך. הוא מפחד משניהם ומכחיש אותם.

 

קיימת דרגה גבוהה ממנו, אף כי היא בעייתי עד מאד, והיא הדרגה של מי שחי באור מדומה. האדם הזה מאמין שיש אור, וזה טוב ויפה, אבל הפחד שלו מהחושך לא מאפשר לו לחוות את החושך היטב לעומקו. הוא ממכחישי החושך. אצלו הכל בסדר, הכל טוב. לאדם שכזה יש הרבה תשובות אבל מעט שאלות.

הוא יכול להיות אדם דתי, או אידיאליסט. יש לו איזו אמת והוא מתגונן איתה מפני התהום של אי הידיעה. הוא לא מסוגל להביא למודע את הכאב העצום של נשמתו, את הבלבול שלו, את המחסור העמוק באהבה שאליה הוא משווע בדרכים בלתי מודעות. מכחישי האור יוצרים בדרך כלל הרבה חושך. הרבה כאב הם יוצרים סביבם, כי הם לא מסוגלים להודות על המחשכים שלהם. אצל מי שחי באור מדומה החושך מנסה לדפוק על פתחי תודעתו שישים לב אליו, והוא הופך להיות אפל מאד, ויוצא החוצה בדרכים לא נשלטות. אצל אדם שכזה עלול להיווצר הרבה ניצול בלתי מודע. כי הוא לא מוכן לראות את מה שהוא מסוגל באמת לעשות והוא מחפה על זה בבסדריות שלו.

בנוסף – מי שעסוק בלהכחיש את החושך הפרטי שלו זקוק להשליך אותו על אנשים שסביבו, והוא יראה הרבה חושך אצל "האחר". הצל נהיה אפל יותר למכחישי האפלה.

 

הדרגה הבאה היא הדרגה בה אנחנו מסכימים להודות על החשיכה. על נמצאותה בנפשנו. על אי הידיעה שלנו, על היותנו נבוכים מאד. על כך שאנחנו חווים עולם של חוסר צדק וכאב, ושממש לא הכל בסדר. ובנוסף לכל – אנחנו לא יודעים איך כן לעשות אותו בסדר. איוב היה בדרגה הזו. זה חשוב מאד לשהות במקום הזה של החושך עם לב פתוח, קל מאד לסגור את הלב שם, ולהיהפך למריר וציני. להשאר עם לב פתוח זה להיות מוכן להכיר בחושך, להכיר גם בכאב, לא להתדרדר לאור המדומה שמכחיש את החושך, אבל להיות באמת פתוח לאור האמיתי כשיבוא.

זהו המצב הקיומי שבתוכו ניתן להדליק נר חנוכה בנפש. אם אין לך חושך – אי אפשר להדליק בך נר. זה יהיה "שרגא בטיהרא" (= נר בצהרי היום). ומצד שני אם אין לך לב פתוח בחושך לא תוכל להכיר בקיומו של הכד הקטן. לא תראה אותו בכלל, כי אתה מחפש רק כדים גדולים. הנס של היום הראשון היה שהם הסכימו להתחיל את ההדלקה של המנורה הגם שלא היה ידוע מה יהיה למחרת ומאיפה יהיה שמן. אבל היה להם לב פתוח, לא היתה בהם ציניות, ולא היה בהם יאוש. היתה בהם מין "זריזות במתינות", כדברי הבעש"ט. יש קצת שמן – נדליק היום במה שיש ולא נדאג למחר, יום המחר ידאג לעצמו, אללא הוא אכבר. החשמונאים הרשו לעצמם להיות מופתעים, הם הרשו לנס להתרחש. הרבה מאתנו לא מרשים לניסים להתרחש סביבם, כי באיזשהו מקום היכולת להיות מופתעים מהמציאות קשה להם יותר מהמציאות הקשה עצמה. הם מעדיפים להיות תקועים בתוך הידוע, העיקר שהמצב ידוע.

החשמונאים היו לוחמים, והיה בהם צד מאד מאד זכרי. אבל יחד עם זה נס פך השמן, שהתלמוד מספר עליו, מוסיף להם, כדמויות בתימוס היהודי, גם צד נקבי. צד שלא חושב על מחר ופתוח לנס של הרגע הזה, ומוכן לחגוג את הכד הקטן במלוא עצמתו.

בחיי האהבה,למשל, הרבה פעמים מופיעים כדים קטנים בחיינו אבל אנחנו רוצים רק ג'ארות גדולות מאד, ובלי זה אנחנו לא מוכנים להדלק בכלל. אינני מתכוון לומר שצריך להתפשר, כלל וכלל לא. הכד הקטן לא הדליק רק חצי מנורה ולא נתן אור קלוש. הוא נתן אור צח וזך ובהיר מאד ומלוא המנורה דלקה, אבל רק ליום אחד. לא יותר. לא היתה שום ודאות שגם מחר זה יעבוד. בחיים שלנו יש מצבים שבהם אנחנו מוזמנים לחוות משהו, ואנחנו לא הולכים על זה כי אין לנו וודאות לאן זה יתפתח, מה יהיה מחר, האם יש שם פוטנציאל מתמשך, וכולי. במקום להידלק כמו מנורת בית המקדש במלוא הדרה, ללכת על זה עד הסוף, במלאות של הרגע הזה, במלוא האהבה. להתמסר, להכנע, להאיר, ולשכוח מהדאגה למחר. מחר נראה מה כבר יהיה. ברצות הבורא אפילו מטאטא יורה. אנחנו יותר מדי דואגים ל"לאן זה יתפתח", מה יהיה עם זה מחר וכדומה, ולכן כל מיני כדים קטנים וטהורים מתפספסים לנו בחיים. הפוקוס של התודעה שלנו לא מסוגל ממש לראות אותם.

 

כדי להדליק חנוכיה בנפש צריך שיהיה חושך, וצריך אמונה. בבחינת ("להגיד בבוקר חסדך) ואמונתך בלילות". צריך לב פתוח לנפלאות. ואז אנחנו יכולים להדליק את השמש.

 השמש

הדבר הראשון שמדליקים הוא השמש. לא נותנים לו מספיק כבוד בתרבות שלנו – לשמש – אבל הוא בעצם הגדול מכולם. הוא זה שיש בכוחו להידלק מתוך החושך הגמור והוא זה שיש בכוחו להדליק את כל הנרות האחרים. השמש הוא זה שעושה לך אור באמת. כל האחרים זה לפרסום הנס בלבד, לפי התלמוד. צריך לשים לב היטב מה "עושה לנו את זה"…. מה יכול לגרום לנו להידלק, להדליק נר של שמש בנפש?

מהי הפרקטיקה האישית שלך שאיתה אתה יכול להדליק אור ותקווה ואמונה ולצאת ממצבים חשוכים?

 

הדלקת השמש היא הנקודה המכרעת. שם אתה יודע שמכאן ואילך אתה הולך להדליק אור בכל שדרות הקיום, בכל הנרות האחרים של חייך.

בהיותי נער מחפש, שנים מספר מדטתי וקראתי ספרים וחיפשתי. חיפשתי אפילו מהו הדבר שאותו אני מחפש. ואני זוכר את היום, אחרי שהחלטתי לבדוק את הענין היהודי של החסידות, שיצאתי להתפלל מעל המצוק של נחל צין בשדה בוקר, והבטתי מזרחה לכיוון חוד-עקב, וזה פתאום היה ברור מאד: "אנכי יי אלהיך". זה הפך לוודאות גדולה בנפש. מכאן ואילך, ידעתי, אלך וארחיב את האור הזה על כל מערכות החיים שלי. השמש שלי נדלק שם.

 נרות החיבור והאינטימיות

השלב הבא זו הדלקת הנרות עצמה. ההבדל בין השמש לשאר נרות החנוכיה הוא שהשמש נועד לתת לנו אור, אבל הנרות לא. לא להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, והם הם המצווה. כאן מתבטאת הבעייתיות של השמש עצמו. הוא שימושי ואנחנו נוטים אכן להשתמש בו. הנרות הם לשם מצווה. מהי מצווה? היא הכח המאחד את המציאות הנפרדת לכדי אחדות אמיתית של הויה. הכח המצוות (מייצר צוות).

החושך מטשטש גבולות אבל אין בכחו לאחד. הוא מערבב, ולכן הוא נקרא 'ערב'. הבוקר מביא אור ומאפשר לנו לחוות דעת על הדברים הנמצאים, לתת ביקורת, מאפשר בקרה – מלשון 'בוקר'. נר השמש מביא אור כזה. מהמצב של החושך והבלבול שלפני הדלקת השמש, פתאום יש לנו אור, וזה שימושי – אנחנו יכולים להבחין בין דבר לדבר. יש לנו יכולת לבקר. אבל אז עלול להיות שבגלל שפתאום יש לנו בהירות, ניפול שוב לעלמא-דפרודא. לעולם הפירוד. לעולם שבו יש טובים ורעים, בני אור ובני חושך, עולם של צודקים וטועים, ארורים ומבורכים. אור השמש עלול לשמש את האגו שלנו. ולכן אין בו מצווה. הוא רק תנאי הכרחי כדי להמשיך את ההדלקה.

 

המצווה מטרתה לאחד את המציאות, לצוות, ליצור צוותא. על בסיס ההכרה בגבולות המבחינים בין דבר לדבר, על בסיס אור השמש, אנחנו באים לרובד נוסף, שמעבר להבחנה ולביקורת, שמעבר לאור השימושי. כאן זה כבר אור אלהי, שאל לך לקחת אותו למטרות אישיות כי הוא איננו אישי כלל. אין מושג כזה 'הארה פרטית'. כאן ברגע שאני מדליק אור של מצווה אין הפירוד מתגלה כאשליה, מתגלה עד כמה אני ואתה ואת קשורים ברשת הבלתי נראית של הקיום. כשנפתחת לי ההכרה של המצווה אני יודע שאינני מתחיל ונגמר בגבולות הגופניים שלי, שבעצם קשה מאד לומר איפה אני מתחיל ונגמר בהיותי חלק מהמניפיסטציה הגדולה של ההויה שאין בה פירוד כלל. השכינה שורה בכל, והיא אחד בדלת רבתי, חוטי ההויה שוזרים את המרקם הגדול של המציאות. הרחק ממני אני נמצא ואפילו בתוכי אתה נמצא. זה לא ערבוב של ערב, וזה לא הבחנה של בוקר, זו אחדות של מצווה.

 

טיך נהת-האן כתב שיר שנקרא "שמותי האמיתיים" שבו הוא מראה כיצד הוא איננו מזוהה רק עם הטוב. "אני הצפרדע ואני הנחש האוכל את הצפרדע… אני הילד באוגנדה, כולי עור ועצמות, ואני סוחר הנשק המוכר נשק קטלני לאוגנדה"… אני הקורבן והתוקפן. כשנפרשת לפניך הרשת הגדולה של החיים, שלה אנו קוראים השכינה השורה בכל, אתה יודע שאינך יכול להצטדק עוד ולהזדהות עם הקרבן התמים בלבד. הרוצחים והאנסים ומשמידי היערות הם חלק מאותה הרשת שגם אני חלק ממנה, כולנו חלק מקיום אחד גדול. זו תודעת מצווה. ואין כאן מקום לא להצטדקות ולא לצד השני של המטבע שהוא רגשות האשם. אין רגשות אשם, יש רק לקיחת אחריות מלאה על הכל ככזה. הכרה באחדות שמבקשת ריפוי לעצמה.

לכן האגדה התלמודית מספרת שאת חג חנוכה המקורי ייסד בעצם אדם הראשון, לאחר שבתחילה ראה כיצד הימים מתקצרים בפעם הראשונה וחשב שזה בגללו, בגלל חטאיו, והנה העולם חוזר לתהו. אבל כשהגיע היום הקצר בשנה והימים החלו להתארך הוא הבין שזה לא כך והחל להדליק נרות לקדם את השמש המתחזקת. לכן נרות המצווה בעיני הם גם נרות של גאולה מרגשות אשמה ומנטייתנו להאשמה. כשתודעת מצווה נפתחת לנו אין עוד אשמים ומסכנים. אין עוד קרבנות תמימים ותוקפנים אכזריים. הם קיימים אבל ללא המטען הרגשי המלווה להזדהות עם צד אחד של הדרמה של הקיום. אז אני מתחיל לקרוא לי בשמותי האמיתיים, כדברי טיך נהאט האן.

 קרקוב

יום אחד, לפני שנה בערך, הלכתי ברחובות קרקוב בבוקר מוקדם, ופתאום ראיתי איך המדרכה נושמת את נשימת הקירות והאנשים על כל פחדיהם ותקוותיהם, על אבריהם הגלויים והנסתרים כולם נושמים יחד עם נשימת האדמה, והעבר וההווה קיימים יחד ונושמים הכל פנימה והחוצה, דם וזרע וחיוכים ואימה ואילמות ויופי ונעימות ורווחה של ההצלה מהפחד, הכל קיים מפה ועד ברזיל דרך מצולות האוקיאנוס ודרך ליבי שלי והכל ישות אחד חיה, המבקשת רפואה. אינני 'אני' במובן הרגיל של המילה עוד, ואינני יכול עוד לראות רק את גבולות הקיום הקטן של האוהד-אזרחי הזה, שגם לו מגיעה חמלה גדולה ואהבה עצומה על כך שהוא נותן לי מחסה בגופו ולבושיו. ידעתי את עצמי כחלק מן האני הגדול המודע להיותו כזה. אחר כך שכבתי על מיטתי במלון וכמו שערים שערים של אור נפתחו בגופי דרך כל קצוותיו, כל האצבעות וכל פינה בגוף נפתחה פנימה ואור שטף אותי מבפנים. ידעתי אז שגם כשאחזור לזהות הקטנה, החביבה וקצרת הרואי של ה'אוהד-אזרחי', לא יהיה זה אותו הדבר עוד לעולם. זו החנוכיה שלי שנדלקה אז ועשתה בי מצווה, ציוותה אותי לכל מה שקיים, ללא אשמה וללא האשמה, רק עם נשימה גדולה של האחת הגדולה השורה בכל.

3 תגובות
  1. vered
    vered says:

    Ohad, thank u so much for this article!!! it's so touching and very inspiring. especially since i m going to do a dark retreat soon and i m a bit afraid of the dark. i will go to the synagog in Innsbruck to celebrate Hanuka. happy holiday with lots of love and light 🙂

התגובות סגורות.