לכל אחד מאתנו יש ביכורים אישיים, וטוב להביא אותם אל המזבח בחג השבועות ולהכיר תודה להוויה הגדולה על כל הטוב המצוי בחיינו.

אבותינו ואמותינו חיו בחברה חקלאית, ולכן הביכורים שלהם היו ביכורי קציר חיטים, וביכורי תאנים וענבים. אבל אחד הרעיונות הבסיסיים שלימד הבעל שם טוב הוא שתמיד עלינו לפרש את הכתוב באופן שיהיה רלוונטי לנו, במקום ובתקופה בה אנו חיים. ולנו, לרובנו, אין ממש (עדין?) פירות ביכורים להביא מהעצים, אבל למרות זאת – יש לנו ביכורים אישיים.

את המסורת של הבאת ביכורים אישיים התחלנו לקיים לפני עשור בערך, כשגרנו עם הקהילה שלנו במצוקי דרגות בתחילת שנות האלפיים. הקבוצה שלנו היתה מין מעבדה לחקר המשמעות של חיים רוחניים המבוססים על החכמה העברית, ללא כל מחויבות להלכה ולממסד הרבני. חקרנו יחד, על בשרנו, מלא דברים. ואחד הדברים שלמדנו, זה שלמרות שאין היום "מקדש" עדיין החשיבות של ריטואל מקדשי כמובן קיימת, וגם – ניתן לעשות זאת באופן נפלא כיום, ובאמצעים פשוטים מאד.

באותם ימים איתרנו סלע גדול בנחל טור, מצפון למצוקי דרגות, שנראה לנו מתאים להיות מין מזבח שכזה. היתה זו שן סלע שבולטת מהמצוק, והיה צריך קצת אומץ כדי לקפוץ אליה. זה לא היה מסוכן באמת, אבל עדיין – זה דרש אומץ, והקפיצה עצמה הפכה להיות כמו סוג של עליה לרגל אל המזבח.

כך התחלנו את מסורת הבאת הביכורים האישיים שאנחנו ממשיכים ועושים מאז ועד היום: כל אחד מאתנו הולך בטבע לבד ומהרהר מה הן המתנות שהבשילו בחייו כיום, ועל מה הוא או היא רוצים באמת לומר תודה. מה הם הביכורים האישיים שלי? איזה "פירות" מתחילים להבשיל בי, ואני מוכן להישיר מבט לשמים אל מול קהילה תומכת של אנשים ולומר – תודה! תודה להויה הקדושה שהדברים הללו מבשילים בחיי כיום! ואז מוצאים משהו מהטבע שיכול לסמל את הדבר עבורי: כפיס עץ, חילזון, אבן מיוחדת – הכל עובד. חופנים אותו ביד ו"מטעינים" אותו בקשר האנרגטי לאותו דבר שעליו אנחנו מודים. בהגיע תורנו – "עולים לרגל" ומניחים אותו על המזבח, משתחווים, ואומרים תודה על הזכות.

מיד הפך הטקס הפשוט הזה להיות טקס מאד מרגש. אנשים עלו (במקרה שלנו באותם ימים – קפצו) אל המזבח, והודו על תהליכים פנימיים שקורים להם בחיים, או על ילד\ה שנולד\ה, או על יחסים שהתחילו (או לפעמים הסתיימו בשעה טובה…), על עצמאות שמבשילה, על אומנות שיוצאת לאור, על תובנות חדשות – כל אחד ומה שקורה חדש בחייו הפרטיים, באופן שכבר אפשר לומר – כן! זה פרי ביכורים. רק התחלתי אומנם, אבל כבר יש פרי ראשון…

"יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכֵּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, קוֹשְׁרוֹ ..וְאוֹמֵר, הֲרֵי אֵלּוּ בִכּוּרִים! (משנה, מסכת ביכורים, פרק ג)

השנה אני מביא שלושה פירות אישיים למזבח, ואני מרגיש עשיר ומבורך בשל כך.

האחד הוא דיסק השירים שלי – "מתהו ממש" – שהקלטנו עם אנסמבל נביעה ויאיר דלאל, ואני מאד מאד מקווה להניח על המזבח עותק מסחרי מוכן בחג הקרוב.

השני זה הפרי המופלא הנקרא "נביעה – האקדמ>יה העברית של הרוח", שנולדה מהקשבה של שמואל שאול אחי ושלי אל הרוח הגדולה, והבנה שצריך להקים בית לרוח העברית החדשה. הרעיון  הלך וקרם עור וגידים, והפך להיות אקדמיה מופלאה, עם סט מורים מגוון ועשיר, מסלולי לימוד אטרקטיביים ועשרות רבות של תלמידים מקסימים באמת' שתכף מסיימים שנה א' והנה אנחנו כבר עובדים על הרשמה לשנה ב'…. איזה פרי מתוק זה! ה ל ל ו י ה !!!

והפרי השלישי – הוא "הפסטיבל העברי הראשון" – שבתוכו בעצם נביא את הביכורים.

הפסטיבל העברי זו יוזמה שצמחה מתוך הפעילות של נביעה – ורתמה מיד את מיטב אחי המוזיקאים והמורים הכי טובים שיש לפסטיבל קטן* ואיכותי, שיתרחש בעזרת השכינה הקדושה בחג המופלא הזה, במקום הקסום שנקרא "יער הפיות" בית אורן.

כי לי זה מאד ברור: יש לנו מסורת רוחנית עתיקה, עשירה ומופלאה, שנחטפה אל תוך המונופול הדתי-חרדי ללא הכרח. ואנחנו  – התפקחנו כבר. אנחנו התפקחנו, ומכאן ואילך ההתפכחות הזו רק תתרחב הלאה ותגדל.

התפקחנו גם מאשליית השעבוד למונופול הרבני וגם מאשליית השעבוד לאתיאיזם החומרני.

אנחנו חופשיים כיום לומר: יש לנו מסורת רוחנית עשירה, ואנחנו רוצים להיות חלק ממנה, ולהוסיף בה את הנדבך הייחודי שלנו! אנחנו לא חיקוי של המאה השמונה-עשרה, ולא של המאה השניה. אנחנו פה, במאה ה 21, אנחנו עבריים אורגינל, ויחד עם זה ללא כל התנצלות אנחנו מתים על שירי האהבה של רומי, המשורר המוסלמי הסופי, ואנחנו סופגים כל כך הרבה מתרגול מדיטציה בודהיסטית, וקיבלנו כל כך הרבה מהזיכרונות העתיקים, השבטיים, שאחינו אדומי העור ה"אינדיאנים" הזכירו לנו על מה זה להיות בן-אדם בכלל… זה חלק מאתנו, וכל זה יחלחל יחד אתנו אל המסורת העברית עצמה, ויבנה בה קומה חדשה: קומה עברית שיש בה פשטות ואמונה, חגיגה של חיים והקשבה לדממה, חכמה ותום לב, חירות עמוקה שהיא נחלתם של עובדי ההויה האלהית החיה דרכנו, ו — אהבה, שלימדונו חכמינו שהיא הרגל  האחת עליה עומדת התורה כולה. כבוד רב לשבטים העבריים מהם באנו.

לי זה ברור שהולך ונוצר כאן שלב חדש בעם העברי. שלב רוחני, ויצירתי שמחובר לעצמו באמת, ולא מתנצל ועושה את מה שנכון לעשות כיום – תרפא את האנושות כולה על פני כדור הארץ. לחזור אל הטבע באהבה, אחרי אלפי שנות גלות. להחזיר לגדולתה את הנשיות (גם בנשים…) למלוא תפארתה ועוצמתה. לחזור בענווה וכבוד, ללא יוהרה וללא גזענות, אל משפחת האדם – משפחת העמים כולם. קצנו ביוהרה הילדותית של "בנו בחרת מכל העמים". די. התבגרנו….

השלב הנוכחי במסורת העברית הוא שלב שמדבר על שלום אוניברסאלי. שלום לכדור הארץ כולו. שלום אקולוגי. זהו שלב שלוקח את החזונות העתיקים של הנביאים, כמו "וכרתי להם ברית עם חיית השדה ועוף השמים ורמש האדמה" (הושע) ומחיל אותם על העולם כולו – על כל "כדור ארץ הקדש".  זהו הזמן לממש צדק חברתי גלובלי, כבוד לכל יצור חי, ושלום אמת, כזה המושג על ידי הרוח ולא על ידי כחנות צבאית של בנים. רק השראת הרוח תגרום להתרוממות הרוח, וכזו באה נשכחות כל המלחמות הקטנוניות שלנו:

"לא בחַיִל ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר הויה" (זכריה, ד).

***

לקראת הפסטיבל העברי קראתי לחברי המוזיקאים והמורים והאמנים הקשורים לרוח העברית בדרכם שלהם, והם נענו בחפץ לב להיות חלק מההתרחשות. וכך יהיו אתנו: גיל רון שמע, ינון דרוויש, עמית כרמלי, מיכל טליה, גבריאל מאיר הלוי, שמעון לב טהור, שמואל שאול, לילך שמיר, מריאנה רוח מדבר, ורדית-דבורה בר אילן, תומר אלוני, אורי רגב, עמרי רוח מדבר, אלהיה מור, יניב קוקון וחן עין הבר, דון שרי אזרחי, מיכל מעין דון, דריה ועומר פלג, אימי פלר, אייל בן דב, דורית בת שלום ועוד אנשים מופלאים. ותהיה גם פעילות לילדים במתחם הילדים. והולך להיות חג מופלא.

* יש לנו רק 150 כרטיסים למכור. זה פסטיבל אינטימי באמת. אפשר ללון באוהל ביער, או בחדר במלון, והעיקר – יהיה לימוד מופלא, וג'וס באר ג'וסי, ומוזיקה משובחת, ומדיטציה מעודנת, וטקסים עבריים שלא מתרחשים בשום מקום אחר (עדיין).

כרטיסים להשיג אצל קרולינה 050-8804464  ויעל 052-7462602

כל הפרטים על הפסטיבל – באתר החדש של הפסטיבל העברי (הראשון)

אז – להתראות בפסטיבל.  תורה חדשה תתגלה בתוכנו – חכמה אמתית שדרושה לדורנו כיום. כי רוח הנבואה – חוזרת. והלב העמוק יודע זאת.

New Visions!

כל הפרטים – באתר הרשמי של הפסטיבל – בקישור הזה

בחג השבועות הזה יתאספו לראשונה מורים ומורות, אומנים ואומניות, מחוללים ומחוללות
לפסטיבל העברי (הראשון) שיתקיים ביער הפיות, בית אורן 25-27 למאי 2012

כרטיסים: 052-7462602 יעל | 050-8804464 קרולינה

חג שבועות הוא זמן להודיה על כל מיני "פירות חדשים"  שמתחילים כבר להבשיל בחיינו, כמו ביכורים של הלב, וזה גם זמן לבקשה וקבלה של חזון חדש – של תורה חדשה, שנאצלת ומתנוצצת ממש עכשיו, טרי טרי, לקראת בנייתו של עולם חדש, שאנחנו שותפים לכינונו

אז  מי יהיה איתנו?

גיל רון שמע וינון דרוויש (דיוואן הלב) | גבריאל מאיר הלוי (נביעה) | עמית כרמלי | רבי אוהד אזרחי (נביעה) | שמואל שאול (נביעה) | מיכל טליה (נביעה) | תומר אלוני (מיומנה) |חן עין הבר ויניב קוקון (נביעה) | מיכל מעיין דון (נביעה) | עומר לב ארי פלג (נביעה) | דון שרי אזרחי (נביעה) | אלהיה מור (נביעה, תובנה) | דבורה-ורדית בר אילן (המרחב האקולוגי) ועוד ועוד (צפו להפתעות מרנינות)

ומה בתכנית? (בסיס לשינויים)

יום שישי

יום שבת

חברי הטוב ליאון ברג, מי שהיה חבר נאמן בקהילתנו והביא לארץ לפני עשור את שיטת מעגלי ההקשבה COUNCIL פיתח עבודה יחודית לזוגות יחד עם זוגתו הפסיכולוגית והמטפלת הזוגית (המקסימה!) גלורי זצלר.

שניהם יגיעו ארצה לביקור קצר ויערכו סדנה ל9 זוגות בלבד במרכז גאלה שבכפר הירוק

הסדנה תתקיים ב 6 ליוני (יום ד') מארבע אחה"צ ועד עשר בלילה. להרשמה: moc.liamgnull@evolabak

על הסדנה והמנחים:

***

מעגל ההקשבה הזוגי

אימון יחודי לזוגות מיוחדים

6 ליוני בשעות הערב באזור המרכז

הקדישו את אהבתכם ותשומת לבכם למשאב היקר ביותר בחייכם. למדו ליצור בסיס איתן למערכת היחסים שלכם.

אהבה וכבוד הם המתנות היקרות ביותר שאפשר לתת לבן\בת הזוג. כולנו מסתמכים על התנהגויות הגנתיות כשאנו מרגישים פגועים או לא מובנים. אך אפשר גם ללמוד לפתור קונפליקטים ללא כעס והגנתיות. אפשר ליצור אינטימיות עמוקה יותר במקום התרחקות. גלורי וליאון מפגישים אתכם עם טכניקת "מעגל ההקשבה לזוגות", המעודדת הקשבה עמוקה והבעה מעומק הלב.

בסדנה תוכלו ללמוד את הטכניקה, לתרגל אותה, וליהנות מתמיכת המנחים ומעגל הזוגות האחרים בעודכם עובדים בפרטיות על הנושאים היחודיים למערכת היחסים שלכם.

"אשתי ואני לא דיברנו כך מאז שהתחתנו – לפני 30 שנה!"

"שנינו מקשיבים טובים יותר ומדברים באופן יותר מתומצת, אוהב ורוחש כבוד הדדי."

"עשינו צעדי ענק בפיתוח אינטימיות  ושיפור התקשורת."

גלורי זלצר MA, MFT  היא מטפלת זוגית מורשה ותרפיסטית משפחתית בקליפורניה. במשך למעלה מ-30 שנה היא מכוונת יחידים וזוגות בדרכם לשמחה ותשוקה ביחסים בחייהם.

ליאון ברג הוא ממייסדי קרן אוהיי וממפתחי טכניקת מעגל ההקשבה. הוא מנחה וטריינר בינלאומי של מעגלי הקשבה, בהם לומדים להקשיב בכנות ולדבר מהלב. ליאון מנחה ומכשיר מאמני מעגלים בארה"ב, אירופה וישראל ב-20 השנה האחרונות.

גלורי וליאון השתלמו עם ג'ק צימרמן וג'קלין מקנדלאס, יוצרי וכותבי  הספר Flesh and Spirit  (בשר ורוח). הם מחברים את כישוריהם בתקשורת וביחסים ויחד יצרו סדנה דינמית המלמדת זוגות איך להחיות ולהעשיר את הזוגיות שלהם.

פרטי הסדנה:

תאריך:  6 ליוני, בין 16:00 ל 22:00

מקום: מרכז "גאלה", הכפר הירוק

עלות לזוג: 750 ₪   לתלמידי "נביעה" ובני זוגן 650 ₪ בלבד. דמי הרשמה 200 ₪

לביצוע ההרשמה: moc.liamgnull@evolabak

* הסדנה מיועדת ל-9 זוגות בלבד. הרשמו בהקדם והבטיחו את מקומכם.

שימו לב: המנחים מגיעים מקליפורניה והם דוברי אנגלית בלבד

איך מגיעים למקום? הנה מפה

מתי נייסד את יום הסליחה הבין לאומי?

מחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובעוד שבוע – יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. חודש אייר שהיה די ריק מחגים, התמלא על ידי החלטות כנסת ישראל בחגים של מלחמה וזיכרון, חגים שמציינים תבוסה ותקומה. שנזכור ולא נשכח את מה שקרה לנו "בגללם": בגלל רשעותם של הנאצים ובגלל איבתם של הערבים.

ולי – קשה לי עם הימים הללו. לא בגלל שחלילה אני מזלזל בחייהם ובמותם של הנספים. כלל וכלל לא. למעשה, כל שנה בעשור האחרון אני מבלה כמעט שבוע בישיבה מדיטטיבית במחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, בריטריט המדיטציה הבין לאומי אותו אני עוזר להנחות שם. להיפך – יש בעיני חשיבות לזכור את המתים, לזכור את חייהם ואת יחודם, לתת להם שם, ולתת קול לסיפור האישי והאנושי שהם חיו, ולסבל אותו נשאו אל מותם. אז לא זה מה שקשה לי.

מה שקשה לי אתו זה המסר החד-צדדי והקורבני שלמדנו ליצוק אל תוך הימים הללו של חודש אייר. למוסלמים יש את "חג הקרבן" ונדמה לי שליהודים בישראל יש את "חגי הקורבניות". ימים כאלו שמאפשרים למערכת "החינוך" לטחון לילדים הישראלים עמוק במח ולשתול בהם את תחושת הקורבניות, המלווה בזעם על מה שעוללו לנו, ובידיעה הכה ברורה שמשום כך "צריך צבא חזק", ושחייבים לעמוד על המשמר כי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"…

האומץ לשכוח
אנחנו רגילים כל כך לקדש את הצורך לזכור ולא לשכוח, ואילו ידידי השופט בדימוס שלמה שוהם הרצה פעם בפומבי ואמר כי הוא מאחל לנו שיהיה לנו את האומץ לשכוח.

למה אומץ? כי מה גורם לנו לדבוק כל כך בצורך "לזכור ולא לשכוח" אם לא הפחד המושל בנו? אנחנו מעונינים להיות מסוגלים לנפנף תמיד בקלף הקרבן, שנדמה לנו שהוא קלף חזק, ולזכות על ידי זה בכל מיני הקלות. לא רק הקלות בעיני האחרים, בעיני אומות העולם, כמו למשל לזכות באו"ם במדינה אחרי נוראות השואה, אלא גם הקלות מוסריות שאנחנו כקרבן עושים לעצמנו. האדם הקורבני מרגיש שמותר לו לעשות כל מיני דברים גם אם הם לא הכי מוסריים, פשוט כי הוא סבל כבר כל כך הרבה, וגם כי הוא נמצא לתפיסתו עדיין במצב מסוכן, לא בגלל עצמו חלילה, אלא רק בגלל האחרים שמשום מה רוצים תמיד להשמיד אותו…

גלגל פגוע – פוגע
האמת היא כמובן הרבה יותר מורכבת. האמת היא שכל מי שפוגע במישהו אחר עושה זאת בגלל שהוא עצמו פגוע עוד מלפני כן. לא בהכרח על ידי אותו אחד שעליו הוא שופך את זעמו ותסכולו, אלא על ידי מישהו אחר, בעבר. כי רק מי שפגוע – פוגע.

מי שנפגע הופך פוסט-טראומטי, ומספר לעצמו סיפורים שונים למה מותר לו \ חובה עליו \ מצווה עליו – לפגוע באחר. כך מספרים לעצמם כל ההולכים לפגוע בזולתם. הנאצים הרגישו פגועים, וסיפרו לעצמם סיפורים שונים על למה הפגיעה הזו הגיעה בעצם בגלל היהודים, והשמדתם היא רק עניין הכרחי של הבראת האנושות… הערבים הרגישו, ועדיין מרגישים פגועים, ולכן מוצדקות בעיניהם פעולות טרור רבות ומלחמות כנגד האויב הציוני. הציונים מרגישים פגועים, על ידי ההיסטוריה ועל ידי הערבים – וממילא מתירים לעצמם לפגוע, לנשל, להרוג, ולספר לעצמם על "טוהר הנשק של צה"ל"…

זהו גלגל המסתובב בעולם עד אין קץ: גלגל הפגוע- פוגע. כל פגוע מחפש את היום בו יוכל לעמוד על נפשו, ואז – הוא מתחיל לפגוע באחרים, מתוך תחושת הצדקה פנימית שלאחרים (תמיד רק לאחרים) נראית מופרכת ומטורפת, אבל לו היא נראית הכרחית ונכונה.

עד שמישהו מחליט לשים לזה קץ!

גלגל הפגוע – פוגע מתגלגל בעולם, בין אומות ובין אינדיבידואלים, בין הורים לילדים, מדור לדור (ילדים נפגעים והופכים הורים הפוגעים נפשית או פיזית בילדיהם), ובין גברים ונשים – עד שמישהו מחליט לסלוח.

לסלוח פירושו להחליט לשים קץ למעגל הנקמה ולקרמה המתגלגלת של הפגיעה באחר.

לא קל לסלוח. למה? כי בעומק נפשנו אנחנו מרגישים ש"אחרי כל מה שקרה לנו" מה כבר נשאר לנו? רק להראות לכולם כמה סבלנו.. כמה אנחנו צודקים… כמה האחר התאכזר אלינו ללא הצדקה… ומה יהיה על הקלף היקר של הקרבן אם אסלח? הסליחה מרגישה לנו כויתור על נכס חשוב ביותר של האגו. על האגו עצמו… לכן היא מחייבת אומץ רב.

אינני חושב שכאומה אנחנו בשלים כיום לסלוח, או להחליט לשכוח. זה גדול עלינו. לפעמים בני זוג אוהבים מחליטים לעשות זאת. מרשים לעצמם לשכוח מריבות מן העבר. אבל אנחנו כאנושות עוד לא במקום של אהבה. אנחנו מתנהלים מתוך מאזני אימה.

אבל אולי לפחות אפשר להתחיל לראות את הצד האחר. לראות שגם לסיפור שאנחנו כל כך מזדהים אתו  ושואבים ממנו את "צדקת דרכנו" יש כמה צדדים. פלסטינים השקועים בסיפור הנאכבה יכולים למשל ללמוד את הנרטיב היהודי-ישראלי ולהבין הרבה יותר טוב את מצבם, וישראלים יכולים למשל לראות איך "יום העצמאות" שלנו נראה מהצד השני – על ידי ערביי האזור שנחלו באותו רגע תבוסה ואסון (=נאכבה).

אילו עמדתי מעל בימת האומות המאוחדות הייתי קורא לכל האומות לספר את סיפורי מעגל הפגוע-פוגע שלהן. לספר את שלהן – ולהקשיב לסיפורן של האומות האחרות. ואז – לייסד שבוע הסליחה הבין לאומי. שבוע בו מלמדים את הילדים בכל העולם שעליהם מוטלת המשימה לסיים את מעגל הפגיעה. כי אם לא יעשו זאת, ולא יחליטו במודע ובלב אמיץ לסלוח ולסיים את מעגל הסבל – הם יפגעו במישהו, שיפגע במישהו שיפגע במישהו – עד סוף כל הדורות.

כי ההחלטה לשים קץ למעגל הסבל – היא תמיד רק ההחלטה שלי.

תודה לידידי דניאל יעקובסון שבשיחה אתו לפני מספר שנים התבהרה בי התודעה הזו, של מעגל הפגוע-פוגע.

"עיקר הכוונה בעת הוצאת זרעו" – רבי לייב מלמד מברודי

אוהד אזרחי

רבים הם מורי הטנטרה המטיפים כנגד שפיכת הזרע. כשגבר גומר הוא גמור, לדעתם, ואנרגיית החיים נשפכה ממנו והלאה. לכן אל לו לבזבז אנרגיה זו אלא לאוצרה בגופו ולמחזרה בסירקולציה פנימית, המעלה אותה מעלה לאורגזמה רוחנית. כתוצאה מכך רבים הם הרוחניקים הנתונים בסוג של נזיפה פנימית על כל פעם שאין הם מצליחים להיות "טנטריים" מספיק – דהיינו – לעצור את השפיכה ולגמור ללא פליטת זרע.

במאמר זה אני רוצה להציג גישה אחרת לרוחניות מינית גברית, שמגיעה מעולמה של הקבלה הרדיקלית (לא זו שמוכרת ע"י המכונים השונים, וגם לא הקבלה שמוצגת בחלון הראווה של היהודות הדתית): "עיקר הכוונה – בעת שפיכת זרעו" כתב רבי לייב מברודי, אותו מקובל נידח, מיסטיקאי שוליים בן המאה בשמונה עשרה, שזעזע בכתביו הרדיקליים את אמות הסיפים של העולם הלמדני, והביך מאד את עדת החסידים עליהם נמנה.

לבחור תזמון

אין להבין את הדבר באופן שגוי – חשוב מאד שגבר ידע ויהיה מסוגל לבחור מתי לשפוך את זרעו, באופן מודע, אבל העיקר איננו במניעת השפיכה כי אם בידיעה כיצד לעשות זאת בכוונה אלהית ראויה.

האמונה המסורתית המופיעה כבר בתלמוד סברה כי אם הגבר משהה את עצמו בעת המשגל עד שהאישה גומרת ראשונה ורק אז הוא מזריע בה את זרעו – סגולה היא להולדת בנים זכרים: "אישה מזרעת תחילה יולדת זכר, גבר מזריע תחילה יולדת נקבה".

מסופר גם על הרבי מקוצק (פולין, המאה הי"ט), שפעמים רבות כשחסיד בא לבשר לו שנולדה לו בת, היה הרבי תוקע בו מבט נוזף ואומר: "נו, מה? לא יכולת להתאפק עוד קצת?"

כלומר – השפיכה צריכה להיות בחירית, ולא הכרחית. טוב לו לגבר – וטוב לבת זוגו – אם הוא יכול להחליט מתי לשצוף החוצה את אונו, ואין הוא נכפה לעשות זאת כרדוף שד. כשגבר מסוגל לבחור, עליו לפתח גם את יכולתו להקשיב עמוק ולהרגיש את בת זוגו ולדעת, בתוך המעשה המיני עצמו, את התזמון האלהי: מתי ואם לזרום החוצה או לא[1]. כשהשפיכה נעשית ברגע הנכון – יש בה סוד גדול. סוד החיים והמוות מצוי בה, ואל לנו לזלזל בה כלל וכלל.

מוות קטן

צודקים מורי הטנטרה האומרים – השפיכה היא מוות קטן. אך האם בשל כך עלינו להימנע ממנה? חלילה וחס. גבר צריך לדעת כיצד למות מוות קטן אל תוך רחם-קבר[2] בת זוגו, ולהוליד משם חיים.

לא – אין כוונתי לומר שעליו תמיד להכניס אותה להריון במובן הפיזי. ממש לא. אבל התפיסה הקבלית החכמה אומרת שמכל זיווג נולדות נשמות. (!). גם זיווגם של שני אנשים זקנים ועקרים – כמו אברהם ושרה הבאים בימים – מוליד נשמות, ונשמות אלו באות לפעמים אל תוך גופים שנולדים מזיווגים של אנשים אחרים (שהזדווגו למשל זיווג ללא לב, זיווג חסר נשמה, לא עלינו ולא עליכם), ועושות טרנספורמציה בעולם. כך פירשו בקבלה את הפסוק המדבר על "הנפש אשר עשו – אברם ושרי – בחרן".

הכלל הגדול הוא: כל זיווג מוליד. גם אוננות מולידה במישור הרוחני – כי היא בעצם זיווג עם פנטזיה (ועל כך הרחבתי בספרי "מי מפחד מלילית", מודן 2005). ברור לכן שגם זיווג עם אמצעי מניעה מוליד נשמות ורוחות ונפשות, ועלינו לקחת את זה בחשבון. זיווג זכר ונקבה הוא סוד החיים, אך כדי ליצור חיים עליך למסור עצמך למוות קטן – וזו, מבחינת הגבר, היא השפיכה.

נשים חוות את תחושת המוות הקטן בעצם ההתמסרות. אישה יכולה אמנם לגשת לאקט מיני גם ללא התמסרות, אבל אז היא עוטה שריון סביב לבה, וחוסמת את זרימת האנרגיה הנקבית שלה – שהתמסרות מלאה היא אחד מאופני הביטוי הגדולים שלה. אבל כשאישה מתמסרת – לגבר, לתענוג, לרגע, או עמוק יותר – לאלהים – היא חווה כבר את המוות הקטן שמוליד חיים. אישה שכזו מולידה חיים באופן מיידי גם בגבר שלצידה. היא מביאה לו ריפוי בעצם האקט המיני. אישה שיודעת את סוד ההתמסרות יכולה להפוך את המין לאמנות של ריפוי, עבורה ועבור בני זוגה. אבל הגבר מת אל תוך הרגע, אל תוך האישה שלו, בעיקר כשהוא מוציא סוף סוף משהו מעצמו – כשהוא מעניק לה את זרעו.

להיות  מקדש

היות והשפיכה היא מוות קטן, גזרה התורה טומאה קטנה על הגבר לאחר שפלט זרע. גבר ששפך זרעו במשגל, נטמא טומאה קלה, ואסורה עליו הכניסה אל המקדש עד שיבוא במים חיים, ובבוא השמש – יטהר.

יש מי שיבין זאת כסוג של נזיפה שנוזפת התורה בגבר שגמר – שפכת זרע? ילד רע! אל תכנס למקדש! לך תתקלח! אבל ידידה חכמה שלי לימדה אותי שהיא לגמרי מבינה מדוע כשהיא במחזור נאסר עליה להיכנס למקדש – "אסור לי ללכת למקדש כי כשאני במחזור – אני עצמי מקדש!" אמרה לי (ועל כך כתבתי מאמר שלם, העוסק בקדושת הוסת, שהתפרסם באתר של "מהות החיים", ראו כאןwww.people.eol.co.il/NewsItem.aspx?ID=77   ).

באותו האופן ניתן להבין את הטומאה החלה על הגבר עם שפיכת הזרע. וטומאה זו שתי פנים לה: גבר שגמר ללא לב, נסגר לאחר השפיכה, ומצב של סגירות הוא עצמו מצב הטומאה בלשון המקרא. לכן על הגבר לעבור תהליך טהרה (= פתיחות) כדי להיפתח מחדש. תהליך הטהרות קצר יכול לחדש את יכולתו להיפתח. אבל, חשוב לדעת: גבר שגמר בכוונה ראויה, לא נסגר במובן האטום של המילה כלל וכלל. להיפך – הוא נפתח לאלהים עמוק יותר על ידי השפיכה – לאלהים וגם לאישה שאיתו, שהיא היא השכינה בהתגלמות בשר ודם כאן איתו עכשיו. אבל אז, כשהוא מסכים לתת את עצמו כה עמוק באהבה, משהו בו מת בחדווה גדולה, ומשהו חדש נולד, ובאותו הרגע בו מתרכז סוד החיים והמוות – הוא עצמו הופך למקדש. לכן – אל לו ללכת למקדש החיצוני – הגיאוגרפי. עליו להיכנס לעומק המקדש שנוצר במפגש המתמוסס שלו ושל האישה, לה נתן את תמצית נוזל חייו באהבה. שם מקום התפילה. זו "טומאה" למעליותא ולא לגריעותא.

התמוססות

מה היא "עיקר הכוונה" אינני יכול לכתוב כאן באמת. מילים כתובות אינן יכולות לשאת את הסוד. גבר שיודע כיצד לשחרר את זרעו יודע לתת את לבו עם הזרע ולמות, במובן של מות האגו, וליצור על ידי כך רוך, עדינות והתחדשות של חיות גדולה – לו ולזוגתו.

הזרע יכול להיות כח משחית: "זה-רע". כח שמשפיל את האישה, מלכלך אותה ואף מעבר אותה – לעתים בניגוד לרצונה. זרע הזכר יש בו כח משחית. בדיוק משום כך חשוב לדעת להפוך אותו לכח מתקן ומעצים אהבה.

בעת שפיכת הזרע – שחרר. שחרר כל אחיזה, שחרר את עצמך מלהיות מי שאתה, "מות על מנת שלא תמות", תן לגבולות להתמוסס, אתה זורם הלאה, ממשיך אל הלא נודע שמתחיל ברחם האישה, שהיא היא הלא נודע האולטימטיבי, והולך הלאה – מי יודע לאן. מי יודע מה הולך להיווצר מהזרע הזה, מהזיווג הזה? ובאיזה מישור? תן את עצמך ללא סייג, התמסר לאלהים, לשכינה, לאחד הגדול, שהוא אתה והיא עכשיו, ללא אתה וללא היא. אין גבול ואין סוף לחדווה ולעונג ולעדינות ולכח החיים המפכה כשאתה מת באהבה ומעניק את כח זכריותך, שזוכר את עומק תורשת אבותיך ואמותיך, עד היונקים הקדמונים, שבתוכך, מעבר לאישיות הנפרדת שלך אתה נסחף פנימה ונעלם באור האהבה האלהית.

שם נוצרים חיים.

שם מתכונן מקדש.

שם – הויה אחד.

כתבתי זאת לכבוד פסח. י"ד ניסן תשע"ב. בית אורן

  C                             Am

I heard there was a secret trail­­

          C                         Am

That Moses took and broke his jail

       F                           G                         C              G

But one can only take the path you show him

        C                   F                   G

I'm sitting in my narrow place

    Am                                         F

Seducing you to share your grace

    G                          Em             Am

I wish that I could sing a Haleluja

     F               Am          F                C          G   C

Hallelujah, hallelujah, hallelujah, hallelu-u-u-u-jah ….

  C                                  Am

Here, take my staff and make a snake

  C                             Am

I put my fortune on the stake

       F                           G                         C              G

My bush is burning and I need to see you

        C                        F        G

You let my people go ahead

    Am                                                  F                    g

their hearts were dead and they lost their heads

    G                          Em             Am

And now we try to find this Haleluja

     F               Am          F                C          G   C

Hallelujah, hallelujah, hallelujah, hallelu-u-u-u-jah ….

  C                             Am

Well maybe there's a spring below

  C                             Am

the cover of the moon light's glow

                F                           G                         C              G

Where one can find the dove that Noah lost there

        C                                 F                   G

She's making love now with the crow

    Am                               F

Without him she shall never go

    G                          Em             Am

The raven of my heart sings Haleluja

     F               Am          F                C          G   C

Hallelujah, hallelujah, hallelujah, hallelu-u-u-u-jah ….

  C                             Am

I do believe it all can change

  C                             Am

And love will break out of its cage

                F                           G                         C              G

No shame no guilt no fear will write my show now

C                                 F                   G

I'll play a song and you will dance

    Am                                         F

Dissolving in your own last chance

    G                          Em             Am

Your flower's lips admit the Haleluja

     F               Am          F                C          G   C

Hallelujah, hallelujah, hallelujah, hallelu-u-u-u-jah ….

  C                             Am

Behind the words there is a field

  C                             Am

That's where I take off all my shields

         F                   G                      C                     G

And let Thy spirit play my flute before you

        C                   F                   G

I left my sandals at the door

    Am                         F

My body with the temple's whore

    G                          Em             Am

And here I am, Hinneni  Haleluja

     F               Am          F                C          G   C

Hallelujah, hallelujah, hallelujah, hallelu-u-u-u-jah …. 

זן מסטר רושי ברני גלסמן ואשתו רושי איב מרקו
יהיו אורחינו ביום ד' ה 13 ליוני

מפגש  זן יחודי איתם שיתמקד במה שרושי ברני מכנה: Socialy Engaged Budhism

כנסו לדף האירוע בפייסבוק - כאן

———-

* באפריל 2011 הוסמך רבי אוהד אזרחי ברחובות דאון-טאון מנהטן ע"י רושי ברני גלסמן כמורה זן . ראו על כך ברשימה הזו

קטע הסיום של מגילת אסתר החדשה, מתחיל מיד לאחר הפסוק בו אומר המלך "תלוהו עליו!" (פרק ז, פסוק ט'):

ותתחלחל המלכה ותזעק אל נא המלך!

ויתמה המלך מאד ויאמר: הלא בקשת על נפשך ועל נפש בני עמך!

ותאמר אסתר: על נפשנו בקשתי, ואילו בגללנו יהרג האיש הזה וביתו הלא תאבד גם נפשי ונפש בני עמי. כי אין זו דרכי ולא כך דרך עמי.

ויאמר המלך ומה דרכך המלכה אסתר ותעש!

ותאמר אסתר המן האגגי הזה חשב על היהודים להרגם וישלח ספרים לכל מדינות מלכותך להרוג להשמיד ולאבד את כל היהודים מטף ועד זקן, ואילו הרגו היהודים המה בשונאיהם מכת הרג והרס ואבדן הלא נעשה גם אנחנו כרשעתו, ואבדה נפשנו בזממו?

ויתפלא המלך וכל חכמיו מאד והמן נפל אפים ארצה.

ויאמר המלך: אך מה נעשה בו, כי את מוצא פי המלך אין להשיב ריקם.

ויאמר כְּרִשְׁנָא מהיושבים ראשונה במלכות: המלך אמר תלוהו עליו, ולא אמר יהרגוהו. יתלוהו עליו הפוך ברגליו, ויתקים פתגם המלך ודתו, ואחר יורידוהו.

ויצחק המלך מאד ויאמר: יהי כן!

ותבקש אסתר מעם המלך את בית המן האגגי, ויתן המלך לאסתר המלכה לעשות כטוב בעיניה בהמן ובביתו. ויבעֵט המן ויבהל מאד כי אמר עתה תקח המלכה נקמתה ממני בחשאי, ותוצא נשמתי אט אט בעודי תלוי במהופך, אך רע ומר היום הזה.

ותביא אסתר את מרדכי לפני המלך ויתן המלך למרדכי יקר וגדולה וכבוד, כי הגידה אסתר לאחשוורוש מה הוא לה.

ויתלו שומרי המלך את המן ברגליו על העץ אשר הכין למרדכי בביתו גבוה חמישים אמה. ויתנדנד המן הלוך ושוב כל אותו היום.

ותבוא אסתר אל בית המן האגגי ותקרא את זרש אשתו אליה. ותבואנה הנשים חדר בחדר, ותדבר אסתר עם זרש עד חצי היום, ואין איש בבית בדברה אליה. ותצא זרש מעם אסתר ועיניה בוכיות, ותאסוף את כל בניה ובנותיה אל חיקה ותחבקם.

ותצא אסתר אל חצר בית המן ותבקש מן השומרים להניח את המן על האדמה. ויונח המן על האדמה למרגלות אסתר ויודה לה על רחמיה כי רבים הם. ויאמר המן אל אסתר לא האמנתי בלבי שלא תהרגיני אותי ואת ביתי וכל אוהבי ביום אחד. כי הלא כך כתוב במגילת אסתר, ומה נשתנה בסיפור הזה?

ותאמר אסתר אל המן בסיפור הזה, היא מגילת אסתר החדשה, כולם יוצאים מנצחים, אם רק תיתן לבבך לראות בטוב. כי יודעת אני שלא לחינם בקשת להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד. כי לימדוני הנשים החכמות בנות ירושלים, יודעות לבב אנוש, כי רק הפגוע מבקש לפגוע, ואם בקשת לפגוע בנו כך הלא רק פגוע אתה עד מאד. וישבר לבב המן ויבך בכיה גדולה ומרה וימרר המן בבכי.

ותאמר אסתר: מה לך המן? ספר נא לי. ויספר המן לאסתר את כל הדברים אשר עשה לו אביו המדתא האגגי, מימי ילדותו ועד עצם היום הזה. כיצד קרא לו מי אפסיים וכיצד היה רומס את נפשו כל ימי ילדותו. ויוסף המן ויספר לאסתר כיצד הרביצו בו כל ילדי שושן מכות, ואף ילד אחד יהודי הפליא בו לעג וצחוק ועלבון.

ויספר עוד המן לאסתר כי נדר בנפשו להיות חזק ומושל, להראות העמים והשרים ואביו ואמו וכל אנשי שושן כי אין כמוהו חזק ונכבד בכל הארץ. וכיצד נדר בלבו כי יבוא יום ויקח נקם לא רק מאת אותו ילד, מרדכי שמו, שלעג לו בילדותו, כי אם מכל היהודים שבכל מדינות המלך.

ותשלח אסתר בידי האחשדפרנים רוכבי הרכש הרמכים את המן האגגי וזרש אשתו שישה חדשים למרחצאות המרפא אשר למלך בהרים הרחוקים בקצה מדינות מלכותו. ותצווה על זרש לעשות ככל אשר למדה אותה בסודות הנשים.

ותקח אסתר תחת חסותה אֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא  וְאֵת דַּלְפוֹן, וְאֵת אַסְפָּתָא. וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא, וְאֵת אֲרִידָתָא.  וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי, וְאֵת אֲרִידַי  וְאֵת  וַיְזָתָא.  עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא ותשלח אותם לבקר בבתי היהודים בשושן הבירה ולאכול יחדיו חמין ומיני מגדים.

ועל היהודים הנמצאים בשושן הבירה ציוותה אסתר ומרדכי לעשות את ימי הפורים האלו כהוויתם, ימי שמחה וששון ומשתה ולב טוב, ולהזמין את שכניהם מכל האומות, כי גדולה לגימה שמקרבת הלבבות. ונשלוח ספרים ביד הרצים אחשתרני המלך הרמכים בכל מדינות המלך אחשורוש מהודו ועד כושׂ לעשות ריקודין ומשתה וימים טובים, כי נצלה נפש היהודים ועמדו על בריאות נפשם ולא נכשלו.

כי המן בן המדתא האגגי ביקש להרג ולאבד את היהודים וכמעט ונתקיימה מחשבתו בלבו, ואבדו גם הם בשנאה, אך שלא כמצופה ונהפוך הוא, במקום שנאה באה אהבה ובמקום איבה בא שלום.

ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ועטרת זהב וירקוד כמשוגע כל אותו הלילה והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. ויקראו לשכניהם לשמוח בשמחתם. ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפלה חיבת היהודים עליהם. כי אמרו אך עם חכם ונבון הגוי הקטן הזה, כי שלום הוא מביא בכל ולא מלחמה.

ותאמר זרש להמן במרחצאות המרפא אין בכל מדינות המלך איש אשר אני חפצה ביקרו יותר ממך, ואין בכל שושן הבירה איש אשר שרביטו יגדל כשרביטך. ותקם זרש ותאחז בשרביט ותעש בו כדבר אסתר. וימלא המן שמחה ולבו נמס בקרבו. ותאמר זרש אם מזרע היהודים אסתר, אשר החלותי ללמוד לפניה את סודות האהבה, לא אחדל, כי עוד גדול יגדל שרביטך לפני.

ותאפנה הנשים אשר בשושן עוגות משולשות בדמות שושן, ובדמות אותו מקום אשר לאסתר המלכה בו עשתה תשועה גדולה לעמה ורווח והצלה עמד ליהודים במקום זה ולא ממקום אחר, ואף למדה את זרש סודותיה ותעש, יפקחו אזני המן וישמע האמת.

ויתר דברי המן וזרש אשתו הלא הם כתובים בספרי הכמה סטרא לעמי הודו וכוש.

ותשלח אסתר ספרים לשלושת אלפים שנה ימים קדימה, להיות אגרת הפורים הזו השנית נקראת בכל מדינות המלך.

כי גדול מרדכי לכל העמים ורצוי לרוב אחיו, דובר טוב בזרעו ודורש שלום לכל עמי עולם.

 ——

 נרשם על ידי אחד מסופרי המלך, אוהד האזרחי, היושב בשער בית אורן, תשע"ב

Open Relationship Workshop

עם דון ואוהד אזרחי 10-12 למאי

בית אורן

מי אנחנו?

אנחנו – אוהד ודון אזרחי – חיים ביחסים פתוחים כבר קרוב לעשר שנים. על סמך ניסיוננו במערכות היחסים הקודמות שלנו היה ברור לשנינו מהתחלה שכך אנחנו מעוניינים לחיות: חיים של בהם קשר זוגי עמוק, עם מחויבות עמוקה לאהבה, ויחד עם זאת קשר שאינו מגביל את האהבה לתחומי הזוגיות בלבד. רצינו קשר שיש בו כנות עמוקה, פתיחות וחופש אמתי, לצד רכות וחמלה וצמיחה רוחנית משותפת. כפי שאפשר להבין – בעשר השנים הללו עברנו הרבה. חצינו הרים וגבעות, תהומות ופסגות. על הדרך תמכנו גם בלא מעט אנשים, חברים ותלמידים, שבקשו תמיכה בהליכתם בדרך זו. אנחנו מלמדים ועוסקים בפיתוח הרוחניות המינית כבר שנים רבות, יחד ולחוד. בעבודתנו אנו עומדים בקשר קרוב מאד עם דויד דיידה ( David Deida  מחבר "דרך גבר" ו "לילות פרא") ועם אנשי מופת אחרים בעולם, העוסקים, חוקרים לעומק ומלמדים את דרכי האהבה והמיניות הלא מפוחדת, כמו עם מייסדי קהילת תמרה (Tamera) בפורטוגל, או עם באבא דז מאריזונה (SEX MAGIC ) ועוד.

פרטים נוספים עלינו ועל העבודה שלנו במיניות מקודשת תוכלו למצוא בשפע באתר כולו

אנחנו מזמינים אתכם לסדנה המיועדת לאנשים (יחידים וזוגות) המעוניינים להעמיק ולחקור את האפשרות לחיות חיי אהבה עמוקים ולא מונוגמיים.

מה בסדנה?

•       מפגש מעמיק של יומיים וחצי עם אנשים כלבבכם.
•       מהם יחסים פתוחים ואיך זה בכלל יכול לעבוד?
•       מה אנחנו מחפשים ממערכת היחסים שלנו? ולמה אנחנו רוצים שהיא תהיה פתוחה?
•       מתי זו בריחה ומתי זו בחירה?
•       האם באמת יש הבדל ברצון ליחסים פתוחים בין גברים לנשים?
•       האם ניתן לחיות בשקיפות וללא סודות? (התנסות במהלך הסדנה)
•       מהי "קנאה" ואיך עובדים איתה?
•       שיתוף עמוק וקבלת מראות ומתנות מחברים לדרך
•       הכרת מודלים שונים של "יחסים פתוחים"
•       הכרת הכללים ההכרחיים לזוגיות פתוחה מוצלחת

הסדנה תכלול הרצאות, שיתופים,
עבודה אישית, תרגילים והתנסויות.

עלויות:
הסדנה עצמה: 500 ₪ לאדם או 900 לזוג (לא כולל לינה וארוחות)
לנרשמים עד סוף אפריל הנחת הרשמה מוקדמת של 10% על מחיר הסדנה עצמה (לא על עלויות לינה ואוכל).
לינה: במלון בית אורן. יש מספר מצומצם מאד של חדרים זוגיים פשוטים פנויים (בניין דרמסלה) 300 ש"ח לשני הלילות בלבד לאדם בחדר זוגי! ההזמנה דרכנו. יש גם בחדרים משודרגים יותר. וככל הנראה אפשרות ללינה ציבורית על מזרון באולם. ניתן גם להקים אוהל ביער בתאום עמנו.

ארוחות: צמחוניות, טובות, עשירות ובריאות – 250 ₪ לאדם לכל שלושת הימים.

סה"כ לאדם כולל לינה וארוחות: תעשו חשבון לבד…
ניתן לשלם בשלושה תשלומים.

שימו לב: הסדנה כולה תתנהל ב ENGLISH

-         אנחנו רוצים לקיים סדנה על רמה, שיש בה אנשים שבאמת מעונינים לעסוק בדברים הללו, וגם מסוגלים לכך. לכן – הקבלה לסדנה תתבצע רק לאחר שיחה אישית אתנו (טלפון או מייל). במידה ונקבל אתכם לסדנה – יש לשלם דמי הרשמה (בלתי חוזרים) בסך 250 ₪ לאדם דרך כרטיס אשראי באיזיפיי. לתאום שיחה פנו בהקדם למייל:

moc.liamgnull@evolabak

יושב בקפה בניו יורק, מלא שמחה לקראת סיום הביקור שלנו בארה"ב, שהיה כה מוצלח מהרבה בחינות. נסענו כדי לבשר באמריקה על הדרך החדשה-עתיקה שמתחדשת פה בארץ כנען, עם הקמתה של "נביעה". יהדות ארה"ב ייצאה את עצמה בכמה צורות מענינות לישראל, אבל לא כולן ממשנקלטו אצלנו. היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית למשל, שמיליונים מיהודי ארצות הברית חברים בה לא הצליחה להכות שורשים רחבים בארץ. במשך דורות ישראל היתה תקועה עמוק בקיטוב המשעמם של "חילונים" מול "דתיים".

ישראל יבאה מיהדות ארה"ב כל מיני תופעות דתיות יוצאות דופן: את הרב כהנא (שלא צדק).. ואת הרב קרליבך (ששר), וגם את מי שהיה מורי ורבי במשך שנים לא מעטות (עד שעזבתי) הרב יצחק גינזבורג. שלושתם, בדרגות שונות, ממוקמים בצדו הימני של המתרס. יהדות ארה"ב יצאה אלינו גם תופעות של שמאל וצדק חברתי, כמו למשל ארגון "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם" (שאני חבר די פסיבי בו) שניתן לשמוע בין מייסדיו הרבה מבטא אנגלוסקסי.

וכאן אני רוצה לחלוק אתכם תחושה אישית מאד שיש לי: למרות שהוסמכתי כ'רבי' מטעם ראש התנועה ליהדות מתחדשת Jewish Renewal  רבי זלמן שחטר-שלומי, ההרגשה הפנימית שלי היא שסוף עידן הרבנים מגיע. הרבנים כבר לא מפיקים מרגליות (לפעמים צריך לומר את זה "בלשון המעטה"). התחדשות הרוח כבר לא נמצאת אתם. הרוח עברה אותם והמשיכה הלאה.

פעם היו נביאים, אחר כך היו חכמים, ואז באו הרבנים, והמקובלים והחסידים, שהביאו את אות היוד לתואר הרב, והפכו אותו מחדש ל"רבי" (היוד מסמלת את השראת רוח הקודש, הנאצלת מספירת החכמה על המנהיג הכריזמטי). החסידות אמנם התחילה שחר של עידן חדש, אך נתקעה בשמרנות יתר, ואיבדה את החזון בנבכי הפחד. להרגשתי כל העידנים הללו הגיעו כבר לסיומם. היהדות הרבנית גמרה את הסוס. גם הרבנים היותר נאורים, של היהדות הליברלית לא מחזיקים עוד את מה שדרוש לעתיד האנושות. אנחנו עומדים כיום בפתחו של עידן חדש בתולדות הרוח העברית, ואת העידן הזה אנחנו נעצב (והוא יעצב אותנו בחזרה).

הדבר החדש הזה צומח עכשיו ספונטנית בארץ כנען. צומח שם כמו עשב בר. הפעם – זה כבר לא מיובא מאמריקה, וגם לא מאירופה הישנה. זה שייך לשורשים של האדמה ממנה צמחה התרבות העברית בעבר, והיא צומחת שוב עכשיו, מחדש, מארץ כנען. (כן, שמתם לב: אני אוהב את השם ארץ כנען. למה? כי השם 'כנען' בא מלשון הכנעה. בעיני זה שם שמשמעותו the land of surrender. )

מה שהיה לי מעניין זה לגלות את העניין שהרוח של נביעה, שהבאתי אתי מארץ כנען עוררה בקרב המנהיגות הרוחנית של הדור החדש בארה"ב. רבנים, רבות, מחברי ספרים, וראשי ארגונים, כאילו חיכו לזה כבר. כאילו, הם מבינים את זה כבר. כאילו – היה ברור להם שמשהו כזה צריך להופיע, אבל הם לא ידעו להגיד את זה ככה ברור. כאילו – הם יודעים שזה מה שצריך לבוא עכשיו, והם מפרגנים לגמרי שזה מופיע כבשורה מציון. "הדרך העברית אל הרוח" איננה מוגבלת בתחומי היהדות הרבנית והלכותיה, אבל היא מכילה בתוכה את כל מה שטוב מהיהדות הרבנית והקבלית. כל מה שנוצר לאורך הדורות ויש בו יהלום  מאיר, מוכל בה.

למי שרוצה להבין במה מדובר, אני ממליץ מאד לגשת לשיעור לדוגמה שיעביר אחי ורעי להקמת נביעה – שמואל שאול – בתל אביב, לקראת פתיחת סמסטר ב' של נביעה. הכניסה חופשית וההזמנה בקישור הזה.

האם שמתם לב לכך שהמילה "להתחפש" קשורה למילה "חופש"? למה זה? כי מי שמתחפש כראוי בעצם מוציא לחופשי דמויות-צל שקיימות בתוכו פנימה. לא לחינם מגיע התהליך של ההתחפשות בפורים חודש לפני חג החירות: כי אי אפשר לצאת לחירות באמת בלי שמחפשים קודם היטב מה שקיים אצלנו במעמקי הצללים של הלא מודע. ולשם כך קיים פורים. רוצים לדעת עוד? זואי אלירז, רשמה עבורכם הנחיות כיצד למצוא איזו דמות רוצה להופיע דרככם בפורים הזה, בהתבסס על הלימוד שלה איתי וגם הלימוד שלה בפסיכולוגיה-תהליכית. מאד ממליץ לקורא – בקישור הזה.

ביום שישי הקרוב נערוך זואי ואני ועוד אנשים מצוות נביעה סדנת הכנה לפורים ואחריה קבלת שבת בלב תל אביב (מרכז לילי&בלום). פרטים כאן.
ראו עצמכם מוזמנים, גם ללימוד לקראת פורים (כדי שיהיה לכם חג בעל משמעות, ולא רק קפצונים) וגם לחגוג אתנו קבלת שבת מענגת במיוחד.

ובפורים עצמו – חבל"ז!
שילוב של סדנאות + קריאת המגילה+מסיבת פורים של נביעה בבית "מהפכה של אהבה" בתל אביב. פרטים כאן.

ידידי אורי איילון הולך לכלא ל10 ימים. אני בטוח שהוא יצא משם עם עוד תובנות על "המערכת". למה הוא בחר ללכת לכלא? תקראו כאן.

ירון ספקטור ראיין אותי ראיון אישי מאד והעלה אותו לרשת. תוכלו לצפות בו פה.

זהו. מחר טיסה חזרה לכנען 2012.

נתראה בארץ

אוהד

אוהד אזרחי.

אחד הדברים המעניינים ביותר (אותי לפחות) זה להתחקות אחר המקורות הקדומים של החגים. אפשר לומר שכמעט כל החגים היהודיים הנחגגים כיום יושבים על שכבות קדומות יותר של חגיגות, אותם נהגו לחגוג עמי האזור ה"פגאניים", חגיגות ש"גוירו" כבר בתקופת המקרא לתכנים של שבטי ישראל.

לא רק החגים היהודיים היו במקורם חגים כנעניים, אלא גם רבים מן החגים הנוצריים הינם הסבה מאוחרת של חגים פגאניים, שנחוגו באזורים אליהם התפשטה הנצרות לפני שכפתה עצמה על הילידים. כך גם ביחס לחגי האהבה, זה היהודי הידוע כט"ו באב, וזה הנוצרי, שהפך לחג אזרחי בעולם המערבי, הידוע בשמו "ולנטיין דיי" ונחוג ב 14 לפברואר.
על ט"ו באב מספר כבר המקרא כחג קדום, אותו חגגו כבר "מימים ימימה" הבנות בשילה, אשר בשומרון, כשהיו יוצאות לרקוד בכרמים. ספר שופטים מספר כי לאחר המקרה המצער והנורא של "פלגש בגבעה" החליטו זקני השבטים לאפשר לבני שבט בנימין ללכת לאותם כרמים ולחטוף להם נשים מאותן בנות שיצאו לחולל.
ניתן היה לחשוב שבכך יסתכם העניין המצער הזה, אך שלא כצפוי מדווחת לנו המשנה, מאות שנים אחר כך, על המשכיותו של אותו חג, שהפך פופולארי מאד ומוזכר כאחר הימים הכי טובים שיש לו לעם ישראל: "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב [...] שֶׁבָּהֶן [...] בנות יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר… " (מסכת תענית פרק ד)

מגע של כוהנים
המנהג השבטי הקדום של ריקוד הבנות בכרמים השתלב עם האירוע המכונן, על פי המקרא, של חטיפת בנות שילה על ידי לוחמי שבט בנימין, והפך בגלגולו הנוכחי לחג האהבה היהודי של אמצע הקיץ.
לעומתו, באמצע החורף, קרוב מבחינת התאריך לט"ו בשבט, מחלחל והולך אל התרבות שלנו חג האהבה הנוצרי "וולנטיין דיי". והנה, חיפוש קצר במקורות המידע מגלה כי גם החג הזה אינו אלא הסבה נוצרית מתונה לחג אהבה פרוע, שנחוג ברחבי האימפריה הרומית לפני השתלטות הנצרות עליה.
בחמישה עשר בפברואר היו הרומאים חוגגים את חגיגות הלופרקליה. חגיגות אלו היו מוקדשות לאל הרומאי לופרקוס, שהוצג כדמות עירומה למחצה עטויה עור תיש. כחלק מטקס הפריון היו הכוהנים מקריבים תיישים, וגם כלב אחד ללופרקוס.
לאחר מכן היו שותים יין, ואז יוצאים, רצים ברחובות רומא ונוגעים עם דם הקרבן בכל אדם בו פגשו. נשים באו פעמים רבות לחגיגה מתוך אמונה שמגע הכוהנים יהפוך אותן לפוריות או יקל על הלידה. אחד המאכלים היחודיים לחג זה היה הנקניק, שאכילתו נאסרה על ידי הקיסר הנוצרי קונסטנטינוס הנוצרי, בנסיונו למגר את שרידי פולחן-הבשרים הפגאני הקדום.
למרות שהאל לופרקוס היה בעל דמות של אדם-זאב (לופוס בלטינית), יש הקושרים אותו לדמותו של האל פאן, המיוצג דווקא כאדם-תייש. אולי משום ששניהם שמרו על העדרים מפני הזאבים, ואולי כי שניהם קשורים במנהגים דיוניסיים של שתיית יין, הקרבת עיזים, והשתוללות אורגיאסטית.

חגיגת הלופקליה התקיימה ב 15 לפברואר, שהיה יום חנוכת המקדש של לופרקוס ברומא, אולם חודש פברואר בכללותו היה מוקדש לאלה יונו, היא הרה, אלת הנישואין, בגלגולה הרומאי. לכן, יש אומרים, קיבל גם חגו של לופרקוס אופי של הגרלת נשים: את שמות כל הבתולות שהגיעו לפירקן ברומא היו רושמים על פתקים, מערבבים אותם בכד גדול, וכל גבר היה מגריל לו אישה שאיתה, יש אומרים, היה לפחות יוצא לרקוד בחג.

יש בטקס זה מרכיבים שמזכירים מאוד את חג האהבה היהודי של ט"ו באב וחטיפת הנשים. מעניין שדווקא אצל היהודים היו הגברים אורבים לנשים המחוללות בין הכרמים וחוטפים אותן כמו זאבים  המשחרים לטרף בעדר העיזים, בעוד ברומא זה נעשה בהגרלה .

דיויניסוס מתגייר
אבל אם לופרקוס קשור באל פאן, איננו צריכים לנסוע עד איטליה בעבורו. המקדש הראשי של פאן במזרח התיכון נמצא דווקא כאן: בלב שמורת הבניאס, שלמרגלות החרמון, נמצאים שרידיו של מקדש האל פאן. במערה שסלע קרקעיתה מבוקע היו מקריבים לפאן עיזים, אותן היו משלשלים דרך החריץ באדמה אל התהום, ומי המעיינות היו נצבעים בצבע דמן הניגר.
פאן היה רודף נשים גדול, ותשוקתו העזה לנימפות הנהר הסתיימה לא אחת באופן טראגי. את הנימפה סירינקס, שניסתה ללא הואיל להימלט ממנו, הפכו האלים לצמח הקנה, ולכן כרת אותו פאן ויצר ממנו את חליל פאן המפורסם.

כידוע, היצר והיצירה שוכנים פעמים רבות יחדיו, ופאן אכן נחשב לא רק ליצור יצרי מאוד, אלא גם למוזיקאי מוצלח ולחובב שעשועים. מסיבה זו נחשב פאן, בנו של הרמס שליח האלים, לאחד מבני פמלייתו של דיוניסוס, אל היין.
דיוניסוס מביא אותנו בחזרה, בדרך משונה מאוד, לדת העברית הקדומה. בנספח לספרו (המיוחד והמומלץ) "העם הישראלי – התרבות האבודה", מסביר המחבר און זית כיצד האל היווני דיוניסוס אינו אלא סירוס של אלהי ישראל, או אלהי סינַי. במקורות הקדומים נקרא אותו אל דיו-סינוס, ולא כמו שמקובל כיום לכנותו בהיפוך האותיות דיו-ניסוס. דיאו משמעו אל, וסינוס – על של סיני.

סיפורי דיוניסוס מספרים כי הוא אל שהגיע מהר המצוי במזרח, ואין הוא אל יווני מקורי. און זית ממשיך ומביא ראיות לכיוון המחשבה הזה, כמו למשל עדותו של היסטוריון רומאי, המתעד את עבודת בית המקדש בירושלים, וטוען כי לולא היו היהודים עם כל כך נבער ומבוזה, היה אפשר לחשוב כי המקדש הזה, לפי סדרי הפולחן הנהוגים בו, אינו אלא מקדש לאל החופש והיין הרומאי ליבר, הלא הוא דיוניסוס היווני.

המכתבים של ולנטינוס
אז אם חגיגות אמצע פברואר היו קשורות לחגיגות האהבה של יונו ושל לופרקוס, כיצד הגיע לתמונה ולנטינוס הקדוש הנוצרי? ולנטינוס, לפי האגדות שנרקמו סביב דמותו בימי הביניים, חי בתקופה בה רומא ניהלה מלחמת חורמה בנוצרים הראשונים. הקיסר דאז אסר על חיילים להתחתן, כדי שלא יהיו להם בית ומשפחה לחזור אליהם, וילחמו בזעם, עד טיפת דמם האחרונה. אולם ולנטינוס לא שעה לאיסור, והמשיך להשיא בסתר חיילים ובחורות.

לאחר שנתפס והושם בכלא נרקמו יחסי אהבה אפלטונית, כך מספרת האגדה, בינו לבין בתו של הסוהר. ולנטינוס רשם לה פתק לפני שהוצא להורג ועליו חתם "שלך – ולנטינוס". ה 14 לפברואר, לפי המסופר, היה יום הוצאתו להורג של ולנטיין, כאשר השתלטה הנצרות על האימפריה הרומית, וניסתה להסב את תרבותה לדרכי הכנסיה, מצאו הכמרים דרך להתמיר את חגו הפרוע של לופרקוס בחג אהבה מינורי ומאופק יותר – חג של מכתבי אהבה ורומנטיקה מותרת.
אולם למרות כל זאת פקפקה לאחרונה הכנסיה הנוצרית באמיתותה ההיסטורית של אגדת ולנטינוס הקדוש, ולמעשה הדיחה אותו מפנתיאון הקדושים שלה, כאילו לא היה ולא נברא. אף על פי כן – יום הוצאתו להורג של אביר הנישואין ומכתבי האהבה הפך כבר לנכס תרבותי במדינות המערב.

ומה איתנו? אהבה זה דבר שתמיד טוב לחגוג, ותמיד טוב להצית בו עוד ניצוץ של קסם. במסורת היהודית אין לנו קשר לא לחנוכת מקדשו של האל הזאב ברומא, לא לחגיגות האהבה של האלה יונו ולא למות הקדושים של ולנטינוס, שאולי בכלל לא היה ארוע היסטורי.

למרות זאת – אם נצייר את לוח השנה העברי כמעגל המחולק לשנים עשר החודשים, ובמרכזו של חודש אב נציין נקודה שתציין את ט"ו באב, הרי שבדיוק ממולה אותה נקודה, בצידו השני של המעגל השנתי, במרחק של שישה חודשים בדיוק, יופיע אמצעו של חודש שבט, ט"ו בשבט. הירח המלא של חודש אב מסמל את סוף הקיץ, למרות שהסוף הזה אינו מורגש עדיין ממש במזג האוויר, וכך גם ט"ו בשבט – המסמל את תחילת האביב, למרות שהחורף עוד נותן את אותותיו.
יש משהו בנקודת חילוף העונות הזו שמשדר פולסים של חגיגות אהבה. באמצע הקיץ ובאמצע החורף חדרו אלינו ממקורות שונים טקסים עתיקים, ששינו צורה והפכו לחגי אהבה מודרניים בציבוריות הישראלית.

האהבה יכולה לחגוג את עצמה בדרכים רבות ושונות, ובכל מקום שבו היא מתרחשת – יש באמת חגיגה. חגיגה גדולה של איחוד. לפעמים זהו איחוד פיזי בלבד והוא משאיר טעם מר בלב, ולפעמים זהו איחוד שמכליל את הלב והופך לחגיגה רגשית, ואף רוחנית. אבל תמיד, כששני יצורים מתאחדים, ולו לרגע, יש חגיגה בהוויה, כי משהו עמוק בנו נזכר בתחושה שמעבר לפירוד.
יהי רצון שפחות ופחות אנשים יאלצו לשבת ולנגן קינת בדידות ולב שבור כמו פאן, באהבתו הנכזבת, ושיותר מכתבי אהבה יגיעו ליעדם, גם אם זה נראה לעתים בלתי אפשרי.

——-

המאמר נרשם עבור אתר "מהות החיים" ופורסם שם

אוהד אזרחי

יש כמה סוגים של מפגש מיני:

יש מין רומנטי, בין אוהבים שרוצים להתחבר עמוק זה לזו, ממש להיות אחד, ועושים זאת דרך הגוף.

יש מין קדוש – שהאהבה בו איננה בהכרח כה אישית, אף כי היא קיימת, אבל היא בעיקר אהבה טראנס-פרסונאלית. ענינו בעיקר – כניסה אל המקדש, תפילה, התחברות דרך המגע המיני למרחב גדול של אלהים, תודעה, הטבע – זהו ממש אירוע דתי. מיסטי. לפעמים יכול להיות בו גם אספקט מאגי תיאורגי – כי ניתן לחולל באמצעותו דברים – כמו בתפילה וכמו בכל טקס קדוש שעוסק באנרגיה עצומה.

ויש מין שהוא סוג של תחזוקה שוטפת. מין שמיועד בעיקר להזרמת האנרגיה המינית באורגניזם. לפעמים יש בזה גם אספקט טיפולי – כשצריך "לסדר" משהו, לעבור איזה מחסום, להתגבר על טראומה שתוקעת את הזרימה, ולפעמים זה פשוט כמו לטאטא את המקדש, כמו לרחוץ אותו, ולנקות אבק. להזרים בו אנרגיה של חיות, כי האנרגיה המינית טובה לו. בריאה. כאן מספיקה ידידות, הכרות, תמיכה הדדית, ואמון, אין כאן הכרח באהבה הדדית עמוקה (אף כי צריך שתהיה אהבה עצמית כי אחרת נוצר כעס ובלבול רגשי). גם מין של עינוג עצמי יכול להיות טוב לשם כך, אם הוא נעשה בשמחה ואהבה עצמית, והאנרגיה זורמת היטב.

ויש מין לצרכי רביה, שמטרתו להוליד, לחולל חיים להביא להריון ולידה.

ובסוד שם הויה הם מסודרים כך:

י – מין מקודש

ה – מין לצרכי עיבור והולדה

ו – מין רגשי רומנטי

ה- מין תחזוקתי

—–

נרשם ב 17.2.2012 לוס אנג'לס

אנחנו באמריקה עכשיו, ולא יכול להיות קיטש גדול יותר ממה שהחנויות מוכרות לכבוד "חג האהבה" שהפך מזמן כבר לעוד הזדמנות לחלוב את בני תרבות הצרכנות, ששכחו מה זו אהבה והחליפו אותה בקניות.

אם מעניין אתכם לקרוא על המקורות הפגאניים של ולנטיינז דיי, שיושב על חג רומאי לאל לופרקוס, ועל הגרלת נשים שנערכה לכבוד האלה יונו, האלה של חודש פברואר – קראו על כך במאמר שכתבתי לפני כמה שנים, ומופיע עכשיו מחדש בדף הבית של האתר שלנו.

אישית יש לי סימפטיה לקדוש הנוצרי ולנטינוס, כי בימים בהם אסרה האימפריה הרומאית על נישואי החיילים – הוא סיכן את חייו כדי לחתן בסתר את הזוגות האוהבים. ולמה אסרה האימפריה על החתונות הללו? כדי שהחיילים יהיו מתוסכלים מינית וממילא אכזריים יותר, וגם לא יהיה להם לאן לחזור, לא תהיה להם אישה ובית שאליהם כמהים לחזור מהמלחמה, וכך יהפכו לכלי רצח טובים יותר בשירות האימפריה. גם על זה תמצאו באותו מאמר.

הקשר ההפוך בין אהבה ומלחמה הוא קשר ידוע. Make Love Not War אמרו אבות האומה ההיפית בשנות השישים (בהן נולדתי). כי מי שיודע אהבה אמתית כשהיא מתבטאת ביטוי מיני משובח איננו זקוק יותר לשפוך חמת זעמו ברצח על "האחר". העולם נראה לו מפויס יותר ומתוק מדבש. יותר מכך – אין לו גם את הצורך להוכיח את גבריותו בשדה הקרב. כבר כתבתי על הקשר בין חוסר תפקוד מיני והצורך להוכיח גבריות פגועה לבין הצלחות בצבא כאן.

לכן גם לנשים יש אחריות משמעותית על מצב המלחמה בעולם, כי יש בכוחן למנוע מלחמות או ללבות אותן. אין כאן המקום להאריך בכך, אבל דבר ברור הוא שכאשר אישה לועגת לגבר על "חוסר גבריותו" (ואני מדבר לא רק על נשים בוגרות אלא אף על ילדות וילדים בגיל צעיר) היא דוחפת אותו להוכיח את גבריותו בשדה האחר – שדה הקרב. כמובן שזה לא הגורם היחידי, כי ממילא "בנים" בשלבי התפתחותם הראשוניים אוהבים לשחק ב"חיסולן של בעיות", והם זקוקים רק לדחיפה קטנה מאד כדי לצאת ו"להגן על המולדת" ולרצוח את חיילי ה"אוייב" (שגם הם יצאו לקרב מאותה סיבה בדיוק, מתוסכלים באופן דומה, ממיטות נשותיהן הבלתי מסופקות).

נשים גדולות יודעות, כמו כוהנות האהבה הקדומות, להשכין שלום: להשקיט בלב הגבר את הצורך בכיבוש, למוסס את הצורך בהוכחת גבריותו האבודה, ולגרום לו לדעת שגן עדן הוא כאן, אצלה במיטה (מעניין לראות שבכתבי הרמח"ל גן העדן בו מתענגות הנשמות לאחר פרידתן מן הגוף, הוא "יסוד דנוקבא" כלומר איבר המין של השכינה. שם יושבים הצדיקים ו"נהנים מזיו השכינה"…  את הציטוט תמצאו כאן)

בסמסטר הבא בנביעה, שיתחיל ב 14 למרץ, אלמד קורס מרוכז על "תורת הזיווג הקדוש בקבלה". קורס מלא מקורות מכתבי הקבלה שעוסקים בקודש הקודשים של המפגש המיני-רוחני בין זכר ונקבה. וזו ההזדמנות לספר לכם על כך שההרשמה לסמסטר השני של נביעה בעיצומה, וכדאי מאד מאד להירשם, כי גם מעבר לשיעור הספציפי הזה, כל מה שקורה בנביעה זה דבר מקסים ומדהים, בכל מיני רבדים.

סרטון: רוצים להרגיש קצת מזה? בערוץ הוידאו של נביעה (כן, כדאי להירשם כמנויים אליו ביו-טיוב) תוכלו לראות את הסרטון הקצר שהכינו בצוות של נביעה לקראת הנסיעה שלנו לארה"ב. הנה כאן

מערכת: באתר הבית של נביעה תוכלו לקבל פרטים על מערכת הלימודים של הסמסטר השני וגם על ארועי הכרות שצוות של נביעה יערוך בקרוב לקהל הרחב.

קהילת תמרה בארץ הקודש: בסוף מרץ נארח סמינר סופ"ש עם מייסדי קהילת תמרה בפורטוגל – סבינה ליכטנפלס ובנג'מין פון-מנדלסון. סבינה היא מורה גדולה ואישה גדולה באמת, שמדברת לא מתוך תיאוריות אלא מתוך התנסות רבה, חזון, מעוף, חמלה, אנושיות, ואומץ רוחני רב. למי שמתענייים בשאלה כיצד ניתן לשנות את מצב היחסים בין המינים ממצב מלחמה שמעודד תסכול והרס למצב של שלום – מומלץ מאד לאתגר את עצמם ולהגיע לסמינר הזה שיתקיים אצלנו בבית אורן. פרטים – כאן.

בנוסף, ובהמשך לכך – קבוצת "כפר חקר השלום" של ישראלים, פלסטינים ואירופאים שעוצבו בקהילת תמרה וחיים בארץ מזמינים אתכם להתנסות עמוקה של חיי קהילה, למשך חודש באפריל. במהלך אותו חודש תחוו חוויות עמוקות עם עצמכם (אני מבטיח) והרבה תובנות יעלו ממנו. חלק מהחודש יתקיים ביער הפיות בבית אורן, כשליל החירות (מה שנקרא "ליל הסדר" בפי היהודים) של הירח המלא של ניסן יחגג יחד איתנו, ועם כל מי שיבוא לחגוג אתנו את הלילה הזה הלילה הזה כולו חירות. פרטים נוספים – כאן.

יחסים פתוחים: ודבר אחרון – דון ואני נעביר אמצע מרץ סמינר סופ"ש שיעסוק לעומק בנושא היחסים הפתוחים, או הזוגיות הלא מונוגמית. נושא שהופך חם לאחרונה בישראל (אכן הגיע הזמן), אבל יש בו הרבה בלבול. יחסים פתוחים זו אומנות. אומנות של יחסים שדורשת הרבה לימוד, הבנה ותרגול, בתחומים של תקשורת מעולה, כנות עמוקה, מחויבות, ואהבה. כשלא משקיעים בלימוד הזה ורק קופצים ראש למים רוב הסיכויים שזה יגרום בעיקר לנזק, לפציעה (של הלב) ולכאב. אז נשים וגברים, זוגות או יחידים המעונינים בפרטים – כתבו לי במייל חוזר ונשלח לכם פרטים.

פורים: אחרון אחרון חביב – סדנת-מסיבת פורים עם דון ואתי ועוד אנשים מנביעה תתקיים ב 7 למרץ. מהערב ועד הבוקר. מאמרים על העומק של פורים – תמצאו כאן.

להתראות, מהשלג בעיר בופלו, לייד מפלי הניאגרה, מקום הולדתה של דון אהובתי
ובהחלט: עשו אהבה, ולא מלחמה. זה נכון גם עכשיו!

]]> http://kabalove.org/newsletter/love-and-war/feed 1 http://kabalove.org/articles/new-pesach http://kabalove.org/articles/new-pesach#comments Tue, 07 Feb 2012 22:26:34 +0000 ‫אזרחי אוהד‬ http://kabalove.org/?p=2525

על הצורך ליצור קבלה חדשה וריטואלים חדשים למסורת החירות העברית

אוהד אזרחי, ניסן תשע"א 2011

וידוי: אני לא מוצא את ההגדה של פסח כטקסט רלוונטי לחגוג דרכו את חג החירות.

במשך שנים רבות עבדתי עם ההגדה. עיבדתי אותה, נתתי בה פירושים מפירושים שונים, קיצרתי אותה – אבל עבדתי לפי המסגרת המהותית של הטקס אותו היא מייצרת. ובשנה שעברה, לאחר ליל סדר מוצלח ונהדר הרגשתי בלב שזהו זה. נגמרה תקופת "ליל הסדר האלטרנטיבי" ומתחילה תקופת "האלטרנטיבה לליל הסדר".

לפני היות ההגדה

אבותינו ואמותינו שחגגו את הפסח כל ימי בית ראשון ובית שני לא ידעו מה זו ההגדה של פסח. אותו חיבור שנקרא "ההגדה של פסח" החל להיווצר רק לאחר חורבן הבית, כחלק מהמאמץ המכוון של דור "יבנה וחכמיה" ליצור מרכז מארגן חדש לחוויה היהודית. מרכז שיסוב כולו סביב לימוד חוויית הלימוד של התורה שבעל פה, לאחר שהבינו שבית המקדש לא רק שחרב, אלא שהחוויה הדתית שהוא הציע הפכה כבר לבלתי רלוונטית עבור מה שהם זיהו כדרכם האותנטית לחיבור לאלהים.
זו הסיבה לכך שרבן יוחנן בן זכאי לא ביקש בזמנו מהקיסר שצר אותה שעה על ירושלים להשאיר את בית המקדש על תילו. לחילופין הוא ביקש ממנו להשאיר לו את "יבנה וחכמיה", כמסופר במסכת גיטין. רבן יוחנן הכיר בעובדה שהזמנים השתנו, ומה שהיה טוב במשך מאות בשנים כבר לא עובד מבחינה רוחנית-פנימית. הוא הבין כי צריך היה בימיו לייצר מרכז אחר ליהדות, צריך לחדש, צריך לשנות ולקחת אחריות גדולה על השינוי הזה, שמבקש לשמר את הרוח במחיר שינוי הצורה. על הדברים הללו כתב רבינו זלמן שחטר-שלומי את ספרו החשוב Paradigm Shift.

הגדת הדרשנים

אז איך נוצרה ההגדה? את הטקסט של ההגדה יצרו חכמים לאחר החורבן כדי להעביר את הטקס מחצרות המקדש אל הבית היהודי בכל מקום שהוא. לפני כן חג הפסח היה חג של עליה לרגל לירושלים, חגיגה גדולה, פסטיבל גדול היינו קוראים לזה היום, וזבח פסח (כבש שלם על האש) שאוכלים אותו באכילה ריטואלית כל הלילה, וחייבים למצוא מספיק אנשים לאכול יחד כך שיגמרו לאכול את כל הכבש כולו עד הבוקר. במהלך אותו לילה אכלו כבש, אכלו מצות, ואכלו מרור, וסיפרו איש איש בדרכו לדור הבא את מורשת העם העברי – עם שאיננו מוכן להשתעבד לאף שיטה אנושית. עם קשה עורף, עם המקדש את החירות.

החכמים שיצרו את ההגדה חיו בעולם של מדרש. מדרשי הלכה ומדרשי אגדה נוצרו באותה תקופה. בימיהם לדרוש דרשות מתוחכמות על הטקסט המקראי היה "אִין". וכך נוצרה לה ההגדה, שדורשת דרשות שונות על בסיס הטקסט המקראי, דרשות שמאפיינות את סוג העניין שהיה לאנשי הדור ההוא בטקסט, אבל ממש ממש  לא מעניינות אותי, ואני יכול להניח שגם לא אתכם (כמו איך אפשר לראות מהטקסט המקראי שלא היו רק עשר מכות מצריים אלא מלא מכות, המון מכות על ראש הגויים הרשעים, כי "במצריים לקו חמישים מכות ועל הים לקו חמישים ומאתיים מכות". למשל).

ההגדה הקיבוצית

לפני כמה עשרות שנים יצרו בקיבוצים הגדה משלהם שאפיינה את העניין של אנשי ההגשמה החלוצית בחג החירות. דור האבות המייסדים של המדינה הציונית היה עסוק בשאלות של חירות מדינית ובהפרחת מה שהם ראו כשממה. היה להם עניין תרבותי, אבל בהכללה לא היה לדור ההוא עניין שאנחנו יכולים לקרוא לו היום "רוחני", ובטח לא בגאולת נפש היחיד. אדרבה – עצם ההכרה בנפש היחיד ונפתוליה היוותה איום על הקולקטיב החלוצי ונתפסה כמותרות.

חירות לאחר ההתפכחות

כיום אנחנו לאחר ההתפקחות הכפולה. איזה עידן מעניין זה! כבר התפקחנו מהאילוזיה הדתית, והתפקחנו גם מהאשליה החילונית. התפקחנו מהחלום הציוני במובנו הישן, וגם מהאשליה שהמדע יכול תכף לדעת הכל על היקום בו אנו חיים. אנחנו מין דור כזה של פוסט: פוסט דתי, פוסט חילוני, פוסט ציוני, פוסט סוציאליסטי, פוסט קפיטליסטי, פוסט מודרניסטי, פוסט…

אבל אנחנו לא רק דור של סוֹפים, ושל אחרי (פוסטים), אנחנו גם דור של התחלות חדשות.

אינני נוטה להיות חלק ממבשרי "העידן החדש" במובנו הפשטני, אבל יחד עם זאת אני סבור שיש להכיר בכמה חזיתות חדשות שהתודעה האנושית פוגשת בהן כיום לראשונה. בראשן ההכרה באספקטים המאחדים את האנושות כולה סביב כל כדור הארץ, ובעיקר בגורל האקולוגי המשותף לכולנו. בעבר הלא רחוק כל עם התמקד בעצמו ובסכסוכיו עם שכניו המידיים. העניין היהודי הקלאסי התמקד במצבו של העם היהודי, ואפילו אפשר לומר במצב הקהילה המקומית, בשטייטל. גבולות החשיבה היו מצומצמים לחוג מידי, קרוב ומוכר. גבולות ה"אנחנו" וגבולות ה"הם" היו מוגדרים באופנים שכבר מזמן נסדקו. כיום אנחנו דור חדש. דור עם תודעה של אקולוגיה גלובלית, דור עם הכרה ברורה בצורך של כיבוד זכויות האדם, זכויות הנשים, זכויות המיעוטים. שימו לב לרטוריקה הציבורית. גם מי שבפועל עדיין בז לזכויות המיעוטים או זכויות הנשים לא יאמר זאת בגלוי, אלא ינסה להסביר לדעת הקהל כיצד דווקא החוג שלו או המדיניות שלו מכבדת את זכויות האדם. מה שאומר שמובן לנו, כתודעה ציבורית כללית, שצדק = זכויות אדם, זכויות מיעוטים וזכויות נשים וזכויות לקבוצות הפחות חזקות של החברה. אלו דברים חדשים בשפה האנושית, וגם אם יקח קצת זמן היסטורי עד שהם יופנמו ויהפכו למעשים, הרטוריקה משמעותית מאין כמוה.

אבל מעבר לזה – אנחנו דור שהרוחניות שלו מורכבת כבר לא רק מהדרשות של חכמי העיר שלנו והדת שלנו. אנחנו דור מצויין שהרוחניות שלו רוויה במושגים בודהיסטיים, למשל, גם אם הוא לא מודע לכך כלל. ומצד שני הבודהיזם במערב רווי במושגים יהודיים שהגיעו אליו דרך כל המורים הבודהיסטים הגדולים באמריקה, שרבים מהם באים מרקע יהודי ו"סבא שלהם היה רב".

אנחנו דור שכבר לא חוגג את שפיכות דמם של המצריים או של כל אוייב אחר. זה באמת כבר לא משובב את ליבנו לחשוב שכיסחו למי שהציק לנו את הצורה. אפילו בעולם העסקים הדור שלנו מחפש כבר גישות שונות – גישות של שת"פ ושל win-win ולא גישות של תחרותיות בהן האחד מנצח על חשבון השני. ואם כך אז למה שנחגוג חגים שהנארטיב שלהם בנוי על תפיסה של win-lose?

יש מי שינסה לומר שעלינו להבין את הדברים רק ברובד הפנימי. לא מדובר על הכאת הגויים החיצוניים, אלא על הכאת ה"גוי הפנימי שבנפש". ואף אני אענה ואומר לו שקודם כל אינני חושב שיש עדיין מקום לחלוקה של מבני הטוב והרע שבנפש האדם לפי ארכיטיפים לאומיים, שמבוססים על "אנחנו הטובים והם הרעים".  ודבר שני – גם כלפי מה שאני מכיר בתוכי כ"ילד הרע" אינני רוצה להתנהג ביחס שלו זכו המצריים במצריים. אינני רוצה להכות את הצדדים הפחות נאורים שבי אלא להאירם, לעוררם ולפתחם.

בלשון ספר התניא (שאת הצד הלאומני שבו אני דוחה מכל וכל, ויחד עם זאת מוצא בו ניצוצות קדושים), הדור שלנו מבקש עבודה של "אתהפכא" ולא עבודה של "אתכפיא", כלומר: עבודה שמכוונת להפיכת הרע לטוב ולא על כפיית הרע תחת כוחות הטוב. למעשה – איננו מאמינים כבר ש"טוב" שכופה את עצמו הוא באמת טוב. הטוב באמת משנה את המציאות כולה, הוא מאיר אותה ואף מגלה את המתנה המיוחדת שיש במה שקודם לכן הוא תפס כ"רע".

אם נשים לב לגישות שאותן אנחנו מאמצים כיום בבתי הספר המתקדמים ביחס לחינוך, ביחס ל"ילדים בעייתיים", אם נשים לב לגישות אותן אנחנו מחפשים לאמץ בעסקים או באקולוגיה, בתפיסות אזרחיות ובגישה טיפולית נוכל בקלות לגלות שהאופנים בהם נבנה הנארטיב של חג החירות היהודי אינם עולים בקנה אחד עם כל אותן תפיסות שמרגישות לנו באופן אינטואיטיבי כיום כאמתיות.

קבלה חדשה

החסידות בימיה הראשונים התחילה כבר לחשוב בכיוונים חדשים כאשר חיפשה את שורשי הטוב העליון המצויים במה שנתפס על ידי התודעה השטחית כ"רע", וחיפשה דרכים לגלות את נקודת החירות העמוקה והפנימית שבאדם. אבל החסידות רק התחילה את העבודה ולא סיימה אותה. מסיבות היסטוריות שאין כאן המקום לעסוק בהן, הפכו החצרות החסידיות מהר מאד למעוז השמרנות הדתית. אבל מה מה שחשוב להבין הוא שאת העבודה שהתחילה החסידות בזמנה ולא סיימה אנחנו יכולים להמשיך כיום. יכולים, ואף אולי חייבים. לא בחיוב חיצוני, אלא בחיוב פנימי, של מי שמבקש לחיות חיים רוחניים אותנטיים היונקים משורשיו התרבותיים, אך לא תקועים כל הזמן יחד עם השורשים מתחת לאדמה במקום די מחניק.

לדעתי יש מקום כיום לא רק לחדש את היהדות בחידוש של ריטואלים, אלא אף יש הכרח פנימי בכתיבה של קבלה חדשה. ביצירה או חשיפה של מיתוס עברי חדש, היונק משורשיו, אך כאמור לא נחנק בהם, אלא צומח אל על, ומבטא בשפת התרבות העברית את מיטב ההכרה האנושית של הרוח ושל החירות ושל היופי ושל האמת, על כל מורכבותה המשוגעת.

אילו הגברים היו עושים גפילטעפיש והנשים כותבות את ההגדה….

יתכן שאילו לא הדירה התרבות היהודית את הנשים ממרכז היצירה התרבותית היה המצב נראה אחרת. למה אני אומר זאת? כי אחת הפנינים היחידות של חכמה נשית שמופיעות בתלמוד מצויה בסיפור על ברוריה, אשת רבי מאיר: מסופר שלרבי מאיר היו שכנים שהציקו לו וכנראה "עשו לו את המוות". רבי מאיר רצה לעשות להם את המוות חזרה, אבל ממש. הוא התפלל עליהם שימותו… שמעה זאת אשתו ותמהה על כך. היא ציטטה לו פסוק בתהלים שאומר: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם", ודייקה ואמרה: "לא כתוב יתמו חוטאים מן הארץ אלא יתמו חטאים. לכן – התפלל עליהם שיעשו תשובה!" ברוריה הבינה שפורענות שתבוא על ראש האנשים המציקים לה לא תביא מזור לעולם. מה שיתקן את המציאות זה שהם עצמם ישתנו, רק אז יתקיים הפסוק "ורשעים עוד אינם" כי לא יהיה רשעים אם הרשעים יתקנו את דרכיהם.

מה היה קורה אם ברוריה היתה מייעצת לא רק לרבי מאיר בעלה אלא גם למשה, למשל, או למרדכי ואסתר לפני שערכו טבח ב"שונאי היהודים" בשושן הבירה ובכל מדינות המלך? או איך היתה נראית ההגדה של פסח אילו ברוריה החכמה היתה כותבת אותה?

***

אינני יודע את התשובות לשאלות הללו אבל אני כן יודע שאת הפסח אני רוצה לחגוג אחרת. יחד עם הקהילה שתתאסף סביב האש בליל החג אני רוצה לחקור ולחפש כיצד לספר לעצמנו ולבנינו ובנותינו מה זו חירות באמת. מה היא חירות שאיננה מתמצה בהפיכת המשעבד למשועבד. התבנית הישנה של תפיסת החירות הובילה אותנו לתרבות "החירות הלאומית" הישראלית, תרבות שמאפשרת לנו, לאלו שהיו עד כה "הקרבנות המשועבדים של ההיסטוריה", לשעבד בזריזות עם אחר, ולא להרגיש שיש בכך בעיה עם החירות שלנו עצמנו. אילו הדת היהודית היתה מכניסה בנו באלפיים שנות הגלות תפיסה מפותחת יותר של חירות, כזו המלמדת כל ילד וילדה לא את "שפוך חמתך על הגויים" אלא משהו כמו "אין אדם חופשי באמת עד שהוא מצליח להעניק את החופש לו הוא מייחל גם לאדם אחר" – יכול להיות שגם תולדות מדינת היהודים היו מתפתחים קצת אחרת.

יש אנשים שאפשר להכיר דרך החיבוק שלהם. ביום חמישי יצא לי להכיר איש אחד כזה – וירש.

וירש הוא תלמידו של אושו, שהקים את היומניברסיטי בהולנד ורבים רבים עברו אצלו סדנאות מטלטלות של התפתחות פנימית. אבל אני לא. אני כידוע לא צמחתי בחצרו של אושו, אבל יש לי הערכה גדולה לו ולפועלו. וירש מבקר בארץ עכשיו וכך יצא שהוזמנתי להכיר אותו קצת יותר מקרוב. שלמה שוהם ידידי שלמד הרבה מוירש הכיר בינינו. וירש ואני דיברנו כמה דברים על אלהים ואנשים, על אהבה ומלחמה, וגם התחבקנו. וזה הספיק לי. אני יכול לומר עכשיו – וירש זה איש של אמת. אני יודע את זה מהחיבוק.

לחיבוק דומה אף כי מאד שונה זכיתי לפני כמה שנים מאדי-דה, הגורו המופלא שמוכר למי שקרא את "לילות פרא" כ"מורהו של מיקונוס". אדי-דה כבר עזב את הגוף באיי פיג'י הרחוקים, ואנחנו, דון ואני, זכינו להכירו בשנות קיומו האחרונות בגוף בשר עלי אדמות.
כשישבנו בקהל המצומצם באשרם שלו בקליפורניה הוא קרא לי לחיבוק. זה היה קהל של כמה עשרות אנשים בלבד, כולם מתלמידיו הוותיקים, כולם במדיטציה עמוקה עם הנוכחות העוצמתית שלו כגורו (והיתה לו נוכחות שאין דוגמתה) פתאום הוא סימן לי באצבע שאבוא אליו קרוב. ואז בלי אומר ודברים הוא חיבק אותי חיבוק ארוך ארוך. משהו כמו חמש דקות או יותר. ותוך כדי כך נישק אותי נשיקות קלות על הלחי. ואני זוכר את ההרגשה – אהבה פשוטה. בלי עיוותים ובלי בלבולים. משהו כל כך יפה ופשוט ואנושי. הוא נישק לי את הלב בפנים, ומאז ידעתי שאנשים יכולים לומר על אדי-דה מה שהם רוצים אבל אני הרגשתי אותו – וזה העיקר.

בעיני, אולי בגלל שאני בא ממסורת חסידית של מיסטיקה יהודית – העיקר נמצא בלב, ובעיקר – בפשטות ובענווה של הלב. אינני מחפש אותות ומופתים – אני מחפש אנשים. אנשים של אמת. בעיני זה הנס הכי גדול – כשאתה נהיה בן אדם!

ככה מסופר על הרבי מקוצק, שכשסיפרו לו על רבי אחר שעושה מופתים וניסים ונפלאות הוא אמר להם "תשאלו אותו אם הוא יודע גם לעשות את הנס הכי גדול – לעשות בני אדם" – והכוונה לא לייצר בני אדם כמו שמייצרים גולם, אלא להיפך, לקחת גלמים (הו, כמה גלמים מסתובבים ברחובותינו… גולם, כמובן מלשון חומר גלם – משהו שאפשר לתת לו צורה…) ולהפוך אותם לבני אדם של אמת.

אז הרגשתי את זה אצל וירש גם. לגמרי אחרת מאצל אדי-דה, אבל משהו בפשטות הכנה והאוהבת שקרנה ממנו היה לי מספיק. אשרי הדור שהוא חי בו.

בקרוב תגיע לארץ עוד אישה שאני יכול לומר שאשרי מי שזכה להכיר אותה, כי עוד יספרו בה נפלאות: סבינה ליכטנפלץ, מי שיסדה לפני שלושים שנה את קהילת תמרה בפורטוגל. סבינה תגיע לארץ ותעביר שיחה מיוחדת בנביעה ב 28 למרץ, וגם סמינר יחודי של שלושה ימים שיתקיים כאן, אצלנו בבית אורן ב 29-31 למרץ. פרטים תוכלו למצוא כאן, וההרשמה כבר התחילה בעצם.

• סבינה היא אישה חכמה, עם אומץ מופלא וחקירה מרתקת שלא נרתעת מלחקור אחר האמת גם באופנים שאחרים היו מפחדים מלחקור שם. הקהילה שהיא הקימה היא מקום שהפך לגן עדן, גם פיזית וגם רוחנית. ממש. מופלא הדבר. והכל צמח מהבנה עמוקה שיש להתייחס אחרת לגמרי גם ליחסים שבין המינים וגם לשאלת הכסף בעולם. 

אז תשמעו – אם אתם יכולים – אל תפספסו את הסמינר הזה. הוא יאתגר אתכם, יחשוף אתכם לעצמכם, ויכול להוות נקודת מפנה אמתית בחייכם.

• וזה גם המקום לומר שאם אתם מחפשים אלטרנטיבה לליל הסדר – תוכלו למצוא אותה אתנו ביער הפיות בבית אורן. וגם על זה עוד נפרסם פרטים בקרוב.
• אבל לפני הכל – סדר טו בשבט יחול השבוע, וכאן תוכלו למצוא מאמרים שלי הקשורים לנושא.
• נביעה מזמינה אתכם לבוא לסדר טו בשבט ולשיעור יסודות הרוח העברית שאני אמסור מייד אחריו, ובו אתיחס לנושא הקהילה כעקרון רוחני, וגם אסכם את העקרונות המרכזיים של יסודות הרוחניות העברית. זה קורה ביום רביעי הקרוב, 8 לפברואר. להורדת טופס הזמנה מיוחדת לערב הזה (ללא תשלום) - כאן
• עוד דבר טוב שקורה זה סופ"ש במדבר יהודה במסגרת העבודה של "אור עברי" שמוציא שותפי לדרך שמואל שאול במסגרת שבתוני נביעה, במסלול לשמאניזם עברי. שמואל יקח אתכם ללב הפנימי שלכם ושל המדבר, ולתוככי מערות אפלות – שרק בהן ניתן לראות כה בהיר אל הלב באפלה המוחלטת של המרחב החיצון. פרטים -פה.
• ההרשמה לסמסטר ב' בנביעה בעיצומה. תוכלו לראות את התכנית העשירה כאן - ולהצטרף אלינו. כי נביעה זה דבר שקורה, ביופי ובשמחה רבה. ואתם עוד לא חלק מזה?

עד כאן להפעם. תחבקו עצים לכבוד טו בשבט, וגם אנשים (בהסכמתם כמובן) ותנו ללב שלכם להרגע. לב פשוט הוא דבר קדוש. לב מיוסר ומתגונן זה דבר יותר מידי שכיח.

אוהד

בחמישי-שישי-שבת 29 – 31 למרץ נארח כאן בבית אורן סמינר יחודי עם מייסדת קהילת תמרה בפורטוגל – סבינה ליכטנפלץ.

סבינה ליכטנפלס

פרטים נוספים בפלייר כאן למטה (הקשה על התמונה תפתח אותו)

להרשמה – התקשרו אל אלהיה – 050-6958878

האתר של סבינה ליכטנפלץ

האתר הרשמי של קהילת תמרה

]]> http://kabalove.org/events/%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%90%d7%95%d7%aa-events/babbet201/feed 3 http://kabalove.org/articles/misc/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%9d/gforse http://kabalove.org/articles/misc/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%9d/gforse#comments Wed, 01 Feb 2012 04:20:31 +0000 ‫אזרחי אוהד‬ http://kabalove.org/?p=2996

אשתי וג'וני דאפ

זוגתי שתחיה הרבנית שליט"א ואנוכי חפצנו ללכת לסרט. זה היה בניו יורק לפני שבועיים, אחרי שסיימנו להעביר סדנת סוף שבוע עמוקה ואינטנסיבית על יחסים בין המינים. בדרך כלל אחרי סדנא זה בערך מה שאנחנו עושים. ארוחה טובה. טיול לאור ירח אם אפשר, ולפעמים סרט חביב. משהו שלא דורש מאמץ מנטאלי מיוחד וגורם להנאה אסטטית.

אחרי מסעדה סינית לא יקרה אך בהחלט טובה הלכנו לחפש לנו סרט. חשבנו למצוא את הארי פוטר 6, אבל הוא לא הציג בדיוק באוצה שעה. נכנסנו למה שראינו שמציג – סרט עם ג'וני דאפ (הרבנית מתה עליו) שמגלם איזה אסיר נרדף.

היה קצת זמן לפני שמתחילים להקרין, ובזוית העין ראיתי אולם אחר עם דלת פתוחה לרווחה ומשהו חמוד מציג בו. הידד – סרט אנימציה לילדים בתלת ממד! ירדה הרבנית החסודה במדרגות הנעות ושבה בתנועות נאות עם שני זוגות משקי תלת ממד. חשבנו להנות מכמה דקות של סרט ילדים, לפני הסרט "שלנו".

תלת ממד

ג'י פורס G-Force)) הוא סרט של אולפני דיסני באנימציה תלת ממדית עם סיפור חביב: מדען אוהב חיות מציל כל מיני מכרסמים וג'וקים מהשמדה ומאמן אותם להיות מרגלים וכל קומנדו מיוחד. הוא ממציא מין תרגומון, שכשהחיות מדברות לתוכו אוזן אנושית יכולה להבין אותן באנגלית. הוא רוצה להוכיח לאף-בי-אי שהחיות יכולות להוות כח קומנדו מעולה שמסוגל לאסוף מידע ולבצע מטלות שסוכנים אנושיים לא מסוגלים לעשות.

הסרט מתוק – כמיטב מסורת דיסני, ואחרי שהצצנו יחד לרגע אל הסרט "שלנו", עם ג'וני דאפ האגדי,  שהיו בו יריות ודם ואנשים מתים, הבטנו זה אל זו במבטים מביני עניין ושבנו יחד לאולם בו הציג סרט האנימציה של דיסני.

והנה – לקראת הסוף פתאום קלטתי שזה לא סתם עוד סרט חביב. יש פה מהפכה! לא סתם! מהפכה תיאולוגית, פילוסופית וחינוכית מתרחשת לנגד עינינו המרותקות למסך התלת-ממד. האופן בו מוצגת שאלת הרוע בעולמי וההתמודדות איתו קבלה בסרט הזה תפנית דרמטית, וזה מה שגרם לי לכתוב על כך מאמר קטן. והנה אפרט את דברי:

מהו מקור הרוע?

מאחורי הקלעים של הרבה מאד סיפורים וסרטים קיימת שאלה פילוסופית שכולנו מתמודדים איתה כל הזמן בלא מודע: מה הוא הרוע ואיך להתמודד איתו בחיים? הדתות הגדולות ניסו לתת מענה לשאלה הזו, ונחלקו בדעתן למשל האם הרוע הוא ישות עצמאית בפני עצמה, הנלחמת עם הישות השניה שהיא הישות הטובה (כך גרסה למשל דת זרתוסתרא הפרסית, עליה אמרו חז"ל את המשפט "שתי רשויות הן"). או אולי אין בכלל רוע כמהות בפני עצמו, והרוע אינו אלא אשליה קיומית וכל כולו הוא "העדר הטוב" כשם שהחושך אינו דבר בפני עצמו אלא העדר אור (כך גרסת הרמב"ם), או אולי הרוע הוא אכן עוצמה ממשית, אך אין לה מקור קיומי עצמאי כי אם היא יונקת את חיותה ממקור הטוב, וכל כולה נשענת על משבר קוסמי שיצר אותה, כמו משפט חסר הגיון שנוצר כשהמילים מתערבבות (גרסת קבלת האר"י ומיתוס "שבירת הכלים").

למעשה כל דת ניסתה לענות על השאלות הללו.

האומנות והקולנוע מתמודדות עם שאלת הרוע בדרכים שונות, והשאלה הגדולה היא לא רק איך נוצר הרוע אלא גם איך מתמודדים איתו?

גרסת הקולנוע השטחי היא יש את החבר'ה הטובים ויש את החב'ה הרעים. הטובים טובים והרעים רעים. יש ביניהם מאבק, וכשהטובים מנצחים הרעים מתים ונעלמים מהזירה. הפי אנד. זו גם גרסת ג'ורג' בוש וביבי נתניהו לפוליטיקה העולמית ולשאלות המפתח של ההתמודדות עם הטרור. אנחנו הטובים, הם הרעים. צריך יותר חיילים וכח של הטובים כדי לנצח את הרעים שרוצים להשמיד את העולם. כשנשמיד את הרעים העולם יהיה טוב יותר. הרבה סרטי פעולה נעשו על המודל הזה. כל סרטי ג'ימס בונד, למשל.

מיטריקס, פוטר ופרודו בגינז

ואז באו הסרטים האחרונים שהפכו לסרטי פולחן והציעו גישה אחרת קצת לשאלות הללו. ואני מדבר בעיקר על שלוש הסדרות של המיטריקס, הארי פוטר, ושר הטבעות.

כולן מתעסקות עם שאלת הרוע, אבל בדרכים מקוריות: המיטריקס מראה לנו על הקשר בין המשיח והיכלות הטומאה( מה שבקבלה מסומל בעובדה שמשיח שווה בגימטריה נחש), ועל האפשרות ליצור סוג של הסכם חדש עם כוחות הרוע, על בסיס הקרבה של המשיח עצמו – שילוב של תפיסת הנצרות ביחס לישו כשא לעלה המכפר על החטאים ומציל את האנושות בדמו, עם תפיסת ספר הזוהר על הצורך והאפשרות לעשות מין עיסק עם השטן, לתת לו משהו כדי שישב בשקט ולא יפריע (סוד "מים אחרונים" בקבלה).

כך גם בהארי פוטר מתגלה הקשר העמוק וההכרחי בין הטוב ביותר, האיר פוטר, הנבחר, האחד, ובין הרע ביותר – לורד וולדרמורט הרשע. תיקון הרע יכול להתרחש רק באמצעות יצירת קשר עמוק ומסוכן בין הנבחר ובין מקור הרוע, לא על ידי הכחשתו של הרע, אלא על ידי יצירת קשר עמוק ואמיץ עם הצל. אך עדיין – קיימת שם הגישה של השמדת הרע ופתרון הבעיות בדרך זו.

שר הטבעות מלמד אותנו את הכלל הקבלי של "אין הדינים נמתקים אלא בשורשם". את הטבעת לא ניתן להשמיד בכל צורה אחרת אלא על ידי הבאתה לכור ההיתוך בו היא נוצרה, והמסע לשם ארוך ומלא סכנות – כולל הסכנה המוחשית של ההתמכרות לכח המפתה של הרוע עצמו.

אך עדיין – גם שם הרוע צריך להיות מושמד, והאינטרס של הרע להיות רע, בשלושת הסרטים הללו גם היחד, הוא ההתמכרות שלו לכח ולרצון בשלטון. כך שר האופל, כך לורד וולדרמורט וכך גם סמית' – הסוכן של המכונות במיטריקס.

אבל הנה בא הסרט החמוד של ג'י פורס, ומגלה לנו עולם חדש ואפשרויות חדשות – ממש כמו בעת "גילוי" נקודת ה ג'י ספוט בנרתיק האישה. תמיד היא היתה שם, אבל משום מה לקח הרבה מאד זמן עד שמישהו קלט שהיא שם… (ראו על כך כאן (.

הפסיכולוגיה ל הרע

בג'י-פורס יש מישהו רע. ממש רע. רוב הסרט לא יודעים מי הוא, וחושבים שהוא איזה טיפוס שרוצה להשתלט על העולם כמו האנשים הרעים של ג'מס בונד. אבל לקראת סוף הסרט (וסליחה שאני הורס לכם את המתח בסרט לטובת ההסבר הפסיכו-תיאולוגי שלי) מסתבר שזה לא בדיוק ככה. מסתבר שהרע הוא בעצם אחד מאלו שחשבנו שהם טובים. מסתבר שאחד המכרסמים שעבדו בקומנדו של הטובים – החפרפרת  – היה באמת חפרפרת תרתי משמע והוא הוא "האיש הרע".

אבל לא זה החידוש. החידוש הוא בנאום שנותן החפרפרת שכאחד החברים שלו, אותו מנסה החפרפרת להרוג, שואל אותו למה לכל הרוחות הוא עושה את כל המעשים הרעים הללו.

החפרפרת נכנס למין טריפ אל תוך זכרונות הילדות שלו. אנחנו רואים אותי – ילד חפרפרי קטן – עם משפחתו ברגעיה האחרונים. אנשים באו והרעילו בגז את משפחתו, ואבא שלו משביע אותו שאם הוא יצליח להנצל מהתופת – עליו לנקום בבני האדם על ההשמדה שהשמידו את בני מינו.

הנה לנו תובנה פסיכולוגית מספר אחת: הפוגע הינו בעצם אדם פגוע.

אם תפשפש עמוק מספיק בנפש האדם האלים תגלה שמאחורי האלימות מסתתר ילד פגוע וכועס. מי שהיה קרבן – הופך עם הזמן למקרבן. אלימות היא תופעה  פוסט-טראומטית. והאלים הפוסט-טראומטי מצדיק את מעשיו על רקע הטראומה אותה חווה שעבר, אם כנקמה ואם כהתגוננות ממה שעוד עלול לשוב ולהופיע.

התבוננות קצרה אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני יגלה עד כמה הוא קשור קשר עמוק לטראומה שלנו היהודים מהשואה ושאר הפוגרומים. איך מהר מאד הפכנו מקרבנות למקרבנים, ולרוב – מבלי לתת על כך את הדעת כלל. כדי שלא ישמידו אותנו "כל הרעים האלו" שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו – עלינו להתגונן ולהגן על עצמנו בכח רב, ואף לעשות מעשים נוראיים, שאיננו מודעים להם כלל (כחברה) כי אנחנו פוסט טראומטיים. וכמובן – זה ממשיך הלאה. מה יעשה ילד פלסטיני שראה את ביתו נהרס בדחפורים ישראלים של חיילים עם מדים וקסדה ללא פנים והבעה? מה יעשה ילד שראה את דודו או אחיו נורים למוות ברחוב כשזרקו אבן על נגמ"ש ישראלי? הוא ירצה לעשות מה שהחפרפרת רצה לעשות – ללכת ולהשמיד את כל האנשים שככה עשו למשפחה שלו!

אז הנה מסר מספר אחת : הרעים אינם באמת באמת רעים – אלא אנשים שנפגעו בעבר, והכאב שלהם מעוור את עיניהם ודוחף אותם לנהוג באופן מזוויע.

"אז איך נדע שכשנבוא נמצא תשובה?"

מסר מס' שתיים מופיע בהמשך: לאחר שהחפרפרת מסביר לנו למה הוא רוצה להרוג את כולם, הוא ממשיך לבצע את זממו ולמנסה לרצוח את החבר שלו. ואנחנו סוברים לתומנו שאין ברירה – החבר האמיץ לאלץ בצער רב לחסל את החפרפרת, כמו שסימבה נאלץ לחסל את סקאר במלך האריות. אין מה לעשות- חייבים ללכלך את הידיים ולנקות את העולם מהרעים (דרך אגב – השם סקאר שמשמעותו צלקת, כבר רומז לפרדיגמה החדשה, האומרת שהרוע אינו אלא תולדה של צלקת הבאה מפצע כואב בעבר, אבל במלך האריות זה לא מתפתח לכיוון הפסיכולוגי הזה).

אבל כאן מפתיע אותנו ג'י פורס ומציע לנו אורגזמה עמוקה יותר וסוף אחר מהמקובל: לא הורגים את החפרפרת, אלא מדברים אל ליבו. הגיבור שלנו לא יוצא למשימה לחסל את החפרפרת אלא פשוט לא נכנע לנסיונות השכנוע (העצמי) של החפרפרת. הוא אומר לחפרפרת שזה לא נכון! שהוא לא חייב לנהוג בצורה שכזו. שיש לו גם דרכי פעולה אחרות ושהוא יכול להשתנות!

ובאורח פלא – השכנוע עובד. ברגע מסוים החפרפרת תופס את עצמו כלא מאמין ואומר לעצמו "אוי ואוי! מה עוללתי? אני חייב לפרק את מכונת המוות שאותה יצרתי" והוא משמיד במו ידיו את המכונות המשוכללות שהוא בנה כדי להשמיד את המין האנושי.

החפרפרת חוזר בתשובה במובן העמוק של המילה – הוא חוזר אל עצמו האמיתי, מעבר לאופי השרוט והחבול והפצוע שלו.

הבודהיזם של המערב

ג'י פורס מציע לנו כיוון חדש ואחר לפתרון בעיית הרוע העולמי. ברק אובמה בשלטון ולא ג'ורג' בוש, ואני לא יודע מה השפיע על מה, אבל דיסני מוציאים פתאום מסרים חדשים לדור הצעיר סביב העולם: צריך לדבר על הרעים, לא להשמיד אותם. הם יכולים להשתנות – אם נבין אותם, ואם נאהב אותם ואם ניתן להם צ'אנס לעשות תשובה.

החפרפרת מבצע עבודות שירות לטובת הקהילה  בסוף הסרט – כדי לכפר על פשעיו. הוא לא יושב בכלא, אלא רותם את כשרונותיו למען הקהילה.

ג'י פורס הוא סרט שמצביע על פרדיגמה פסיכולוגית יותר ומלאת חמלה יותר כלפי שאלת הרוע.   ניתן למצוא בה עקבות של כניסת הבודהיזם ותורת החמלה אל המערב, והאופן בו מחליפה התיאולוגיה הבודהיסטית, הרואה את הרוע כתוצאה של בורות הראויה לחמלה, אעת התפיסה הנוצרית קלוויניסטית ששלטה בארה"ב המיסיונרית, לפיה הרעים הם המקוללים על ידי האל, הארורים, שסופם צליה מתמשכת בברבקיו של השטן בגיהנם.

ג'י פורס למען שלום עולמי

אם ילדים פלסטינים יצפו בזה, למשל, הם אולי יחשבו לצריך לדבר עם הישראלים ולא בהכרח להשמיד אותם. אם ילדים ישראלים יצפו בזה הם אולי יהרהרו באופן לא-מודע, שגם הפלסטינים לא באמת רוצים רק להרוג אותנו סתם, אלא בגלל שכואב להם הם רוצים להכאיב, ואולי אפשר לצאת מהמצב באופן אחר, בלי להשמיד אף אחד מהצדדים.

בקיצור – בעיני ג'י פורס הוא תופעה מענינית, המוסווית תחת מעטה של עוד סרט אנימציה חביב לכל המשפחה. לכו לראות אותו, קחו את הילדים, ובלי להגיד להם כלום נתתם להם שיעור גדול בחמלה ובעשיית שלום עולמי.

אמן

אוהד אזרחי. אלול תשס"ט. אוגוסט 2009

(המאמר פורסם בגליון אוגוסט 2002 של "חיים אחרים" תחת הכותרת "חיי שבט")

"יהדות" איננה בדיוק דת אבותנו ואמותינו. הם לא ידעו מהי יהדות. הם חיו עם האלהים שנגלה לאברהם ליצחק וליעקב, לשרה ולהגר ולרבקה, והלכו את דרכיו. אבותנו ואמותינו היו אנשים שבטיים.

זהות יהודית

עם ישראל היה מורכב, כידוע, משנים עשר שבטים, שישבו במקומות שונים בארץ ואף דיברו במבטא קצת אחר את העברית שלהם: בני בנימין למשל, כך כתוב בספר שופטים, לא ידעו לבטא היטב את ההברה של האות ש', והיו אומרים "סיבולת" במקום "שיבולת". באופן זה ניתן היה לזהות אותם רק לפי המבטא (וזה עלה לרבים מהם בחייהם, כשחפשו פעם אחת דווקא אותם). גם יהודה היה אחד מן השבטים. אחד החשובים והחזקים שבשבטים, שהקים את ממלכת דוד ושלמה אשר מלכה על כלל השבטים כולם, אבל עדיין אחד מתריסר. גם לאחר פירוק המשטר המרכזי של ממלכת דויד ושלמה, ופיצול הממלכה, נשארה המלכות ביהודה, שהפך לממלכה בפני עצמה, אשר סיפחה אליה את שבטי הדרום, כגון שבט שמעון שישב בנגב והיה קשור כל ימיו ליהודה. שתי ממלכות ישראליות שכנו אז זו לצד זו: ממלכת הצפון בראשותו של שבט אפרים, שקבע את בירתו בשומרון, וממלכת הדרום הקטנה יותר, שבירתה נשארה ירושלים מאז ימי דויד.

כשהממלכה הצפונית נפלה בידי סנחריב מלך אשור והוגלתה מן ארץ נשארה הממלכה הדרומית – ממלכת יהודה – על כנה. ושם ככל הנראה החלה להווצר "היהדות", כלומר – הגרסה של שבט יהודה למהות האמונה והפולחן הראויים. וגם זה היה תהליך איטי, שלקח זמן.

כידוע, בסופו של דבר נפלה גם ממלכת יהודה בידי נבוכדנצר מלך בבל, שהחריב את המקדש והגלה את העם לרחבי בבל, פרס ומדי. ורק שם, בגלות בבל, כאשר אחשורוש יושב על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה, אנו שומעים לראשונה בתנ"ך על קיומה של זהות יהודית: מגילת אסתר מספרת לנו על "מרדכי היהודי". אולם מרדכי היהודי איננו נמנה על צאצאי שבט יהודה, נהפוך הוא, מרדכי הינו "איש ימיני", כלומר מאנשי שבט בנימין, אך היות ושבט בנימין סופח גם הוא ברובו לממלכה הדרומית של יהודה, ואנשיו אף הוגלו מן הארץ יחד עם אנשי יהודה, נחשבו גם אנשי בנימין פתאום ל"יהודים": "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב, ה').

אז מה היה לפני כן?

לפני שאבותנו ואמותנו הוגלו מהארץ והפכו ל"יהודים", הם ישבו בנחלתם, בנו בתים ונטעו כרמים והיו קשובים למקצבי המטר והטל ולעונות השנה, ועבדו אלהים תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה נשאה. התנ"ך מרבה לספר לנו על הדרכים שבהם עבדו אבותנו ואמותינו את האלהים. התנ"ך לא אוהב את הדרך הזו. אבותנו היו סינקרטיסטים ואקלקטיים. הם עבדו את י-ה-ו-ה אלהי סיני, כמובן, אך יחד אתו עבדו גם את אלהי הארץ והטבע: הם סגדו לאשרה שזוהתה עם עצי הפרי הגדולים, כמו התאנה או החרוב; אמותנו הגישו מנחות ל"מלכת השמים" על גגות הבתים, וביכו בקיץ את מותו של אל האביב המסופוטמי – דומוזי, או "תמוז". את בניהם העבירו אבותנו שישבו בארץ הזו באש למולך (לא שרפו אותם ככל הנראה, אלא הלכו על גחלים עם הילדים על הידיים, והעבירו אותם "טבילת אש"). אנו רגילים להתייחס לכל אלו בעין מאד שלילית, כי כך המקרא מספר לנו את הסיפור, וכך גם לימדה אותנו המורה לתנ"ך בבית הספר היסודי. רבים מאתנו לא חזרו אל הספר הזה מאז אותה חויה מרנינה…

אולם האם ישנה דרך אחת לתאר את ההיסטוריה? האם ניתן בכלל לספר אי פעם את כל הסיפור? אקירו קורסאווה הראה לכולנו בסרטו המופלא "רשומון" כיצד אותן התרחשויות נראות באור כה שונה כשהן נמצפות על ידי אנשים שונים, כל אחד בעל אג'נדה אישית מאד, ומזויות הסתכלות שונות. המציאות הישראלית-פלסטינית הסבוכה עד אין קץ מוכיחה זאת שוב ושוב. קשה מאד עד בלתי אפשרי לתאר במילים את מורכבותה של ההיסטוריה, אפילו זו הקרובה ביותר, אפילו את ארועי יום האתמול קשה להכיל במילים "אוביקטיביות" באמת. כל תאור יקח אל תוכו את עמדתו העקרונית של הצופה והמתאר. וכך גם התנ"ך: ספרי מלכים ושמואל ושופטים נכתבו בימי הממלכה על ידי בני אדם – על ידי סופרים, אנשים בעלי שאר-רוח, אנשים בעלי השראה, אך עם כל זאת – גם הם וגם רוח הקודש ששרתה עליהם מספרים את הסיפור מזוית ראיה מאד ספציפית, מזוית שיש לה אג'נדה משלה. והאג'נדה שהיתה להם במקרה הספציפי הזה היתה הלוחמה בכל מה שנחשב לעבודת אלילים. היתה זו לוחמה במיתוס של המזרח הקדום תוך נסיון להשרשת האמונה הבלעדית והאקסלוסיבית בהוי"ה אלהי ישראל, בורא העולם, המוציא את העם ממצרים, שאיננו חלק מן הטבע אלא מחוללו. וזה דבר חשוב מאד!

יחודה של האמונה הישראלית

מה מיחד את האמונה הישראלית משאר אמונות המזרח הקדום? האם ניתן לנו לעמוד על יחודה של האמונה הזו, שבגללה קידש המקרא מלחמת חרמה כנגד הדתות הפגאניות ששררו באזורינו בזמנו?

החוקר יחזקאל קוייפמן בספרו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית" טוען כי מה שמייחד את אמונת ישראל היא העובדה שאלהי ישראל איננו נתפס כחלק מן הטבע או ככפוף לאי אילו חוקים השוררים בעולם הטבעי. נהפוך הוא: אלהי ישראל בוא זה שברא את הטבע, הוא זה שהחליט באופן חופשי לחלוטין כיצד לבראו ואילו חוקים ישררו בו. האל העברי איננו נתון למרותם של החוקים בכל אופן שהוא, הוא אל חופשי, וגם הגורל איננו מגביל אותו. אלי המזרח הקדום, וכן אלי יוון, שבמידה רבה היו גרסה מערבית של אותם אלים שהאמונה בהם רווחה בצידון וכנען ומסופוטמיה, היו נתונים כולם תחת ממשלת הגורל. ה"מוירה", כך נקרא הגורל המוחלט שגם האלים אינם יכולים להחלץ ממנו. בעולם ההינדי והבודהיסטי אנו מכירים בדומה לכך את חוק הקארמה, שאין בריה שיכולה להמלט ממנו, גם האלים בפנתיאון ההודי כפופים לחוקי הקארמה, שהם חוקי הקיום. אך אלהי ישראל איננו "בריה". הוא איננו ישות כלשהי. אין חוק שמגביל אותו, לא קארמה ולא מוירה, הוא החירות בהתגלמותה האבסולוטית ביותר. הוא מחוקק החוקים ואין החוקים חוקקים אותו.

"האמונה הישראלית דמתה את האל מחוץ לכל קשר לחומרו של עולם. אין באל ממדת החומר ולמעלה הוא מכל טבע וחומר. … יותר מזה: היא אף דמתה אותו מעל לכל זיקה לחוקי עולם, לטבע ולמערכה או ל"גורל". זוהי נקודת הפירוד בינה ובין האלילות. …. אלהיה הוא על-מיתולוגי ועל טבעי…" (יחזקאל קוייפמן "תולדות האמונה הישראלית" כרך ב, עמ' 227)

באמונה הפגאנית (ואינני משתמש בכינוי "פגאני" לשלילה, אלא דווקא בחיבה רבה), האלים מזוהים עם הכחות הגדולים של הטבע. הברק והרעם, הים והרוח, האש והסלע או פלגי הנחל, בכולם שורים כוחות אלהיים המפעילים אותם, והכחות הללו הם כחות בעלי אישיות, לא כחות חסרי אופי, מדעיים, קרים, לא חוקי טבע האדישים למי שבא אתם במגע אלא עוצמות שניתן לדבר איתן, לבוא עמן בשיח, ליצור עמן מערכת יחסים. ניתן לאהוב אותן וניתן לירוא מפניהן ואפשר גם להיות אהוב על ידן ולזכות בשפע מתנות האלים. עולם הטבע בדתות הפגאניות מלא היה ביצורים שונים ומשונים. לא כולם אלים גדולים וחשובים כמו פוסידון אל הים היווני או עשתורת הצידונית, אלת הפיריון והאהבה. היו גם ישויות זוטרות, אלים מקומיים, פיות, נימפות נחלים, שדוני יער ובנות ים, ליליות השוכנות בעצים חלולים או רוחות הסובבות מקום מקודש, או מקולל, או מכושף… העולם מלא היה בישויות והאדם צריך היה לדעת לתמרן נכון בתוך עולם עתיר כחות זה. לדעת למי להקריב קרבן ולמי להתפלל, ומתי. לדעת לכבד את האלים הראשיים אך לא לשכוח גם את הישויות המקומיות, שכבודן במקומן מונח, כפשוטו. אסור היה לשכוח לתת כבוד לאף אחד מן האלים, שכן אחרת עלול האדם לספוג את תוצאות זעמם של האלים ששכח לכבד. היה יופי גדול באמונת האלים וקסם רב, אך היה בה גם שעבוד גדול. אלי הטבע, שהם הטבע בעצמו, במעמקיו, היו מושא הפולחן של האדם, אך הוא עצמו ידע כי גם האלים נזקקים לו וליחסו אליהם, וכי גם הם אינם בני חורין, רק בני אלמוות. האדם הפגאני היה משועבד למחזור המעגלי של הטבע. ומן המעגל הסגור הזה רצתה האמונה הישראלית לשחררו.

הקפיצה המוחלטת אל האחדות חסרת השם וחסרת הצורה וחסרת החוקים וחסרת הצרכים של אלהי ישראל היתה בגדר קריאה גדולה לשחרור רוח האדם מכבלי הטבע ומכבלי עצמה. הכניעה לבורא העולם, שאיננו כפוף לחוקי הטבע אלא מחוללם מבחוץ בקשה לשחרר את הרוח האנושית מכבליה ולבטא בכך איזשהו מרד גדול כנגד העולם הזה ואכזריותו.

מיתוס ומוסר

קארל גוסטב יונג, הפסיכולוג השווצרי הנודע, גילה כי המיתולוגיות של עמי העולם משקפות את התהליכים המתרחשים במעמקי הנפש האנושית, וכי קיימת הקבלה בלתי מודעת בין המיתוס הקדום ועולם הסמלים של החלום. יונג טען עוד, כי קיים הבדל משמעותי וחד בין המיתוס ובין המוסר. המיתוס איננו מתיימר להיות מוסרי, והמוסר איננו נובע מאותם מקומות בנפש שמתוכם בוקעת השפה המיתולוגית העוצמתית. המיתוס מתאר את מה שיש, אמר יונג, אבל המוסר מבקש לשנות זאת.

המיתוס מתאר, לשם דוגמה, את המשיכה המינית של האדם אל חיית השדה ואל קרובות משפחתו. ולכן במיתוס יהיו סיפורים שיתארו כיצד אדיפוס מתחתן עם אמו וכיצד זאוס מתגלם בדמות שור מיוחם ומקיים יחסי מין עם בנות האדם בהן חשק. אולם המוסר לא יאשר זאת, כי המוסר איננו מתעניין בתאור הקיים אלא בשינויו ובשיפורו. האתיקה מכוונת לכך שהעולם לא יתנהג לפי הדחפים המיתיים של בני האדם, אלא לפי אמות מידה של הגינות, יושר וצנעה. לכן בעולם הטבע, שהוא עולם המיתוס, אין מקום לומר כי הטורף הוא אכזרי או כי הנטרף אומלל, אין מקום לגנות את הקוקיה המפזרת את ביציה בקיני ציפורים אחרות ואין מקום לשבח את סוסון הים הזכר שנכנס להריון במקום זוגתו ומשחרר אותה משעבוד הטיפול בדור ההמשך. הטבע הינו מה שהוא. בטבע יש ככות (SUCHNESS), ואי אפשר להחיל עליו אמות מידה של מוסר. אבל האדם מבקש לכונן עולם בעל רגישות מוסרית, שבו גם אם אתה החזק לא בהכרח אתה הוא השולט ואין זה מתיר לך להתחרות בכל מחיר על נישת הקיום שלך כנגד כל מי שסביבך. עליך להיות רגיש, סבלן, עניו. עליך לכונן כמה גבולות פנימיים של טאבו, שלעולם לא תוכל לחצות אותם ללא משבר פסיכולוגי עמוק, ועליך לרסן את יצריך או לתעל אותם לפעילות אחרת, פוריה ומועילה.

דתות הטבע הפאגניות, גם אם כמובן היה בהן מוסר והיו בהן סדרי חברה, בכל אופן לא היה בהן מקום לכינון מוסר הקורא תיגר על "דרכי העולם הזה". רק הדביקות והאמונה במופשט, באבסטרקטי, באל ש"אין לו גוף ולא דמות הגוף" יחד עם הבטחון כי יש לאדם הפרטי קשר אישי עם אותו אל שלמעלה מן הטבע, מאפשרת לו לאדם לגלות משהו עמוק בתוכו שקורא תיגר על המעגליות הסגורה של הטבע, ומבקש "לתקן עולם במלכות שדי".

החידוש הגדול של האמונה הישראלית התרחש, מבחינה הסטורית, בתקופה שבה העולם היה נתון עמוק בתוך התרבות המיתית, ומתוך התרבות הזו ביקשו נביאי התנ"ך להחלץ ולכונן תרבות אחרת. הם קראו לאמונה שאיננה כפופה אל הטבע וחוקיו, אלא מתעלה אל למעלה מהם, ומכוננת חברה שבמרכזה השאיפה לאתיקה ולמוסר, דאגה לחלשים ושוויון זכויות לגֵר ולאזרח הארץ (דברים שעד היום לא יושמו כראוי בישראל, ועוד מצפים להגשמתם).

בליעת האלים

אולם האמונה הישראלית לא באה לשלול את הטבע או את ההכרה באלהות המתגלה בתוכו. היא לא באה לומר "הטבע איננו קדוש ויש לזנוח אותו לטובת המוסר", אף כי היו בתולדות היהדות גם זרמים שהרחיקו לכת וטענו טענות שכאלו. בימי המקרא היה נסיון לטעון כי אלהים מכליל בתוכו את כל האלהויות האחרות, ולכן אין מה לסגוד להן כאילו היה להן כח בפני עצמן. אלהי ישראל כאילו בא ואומר: "כל הכחות שאתם מזהים בטבע אכן קיימים! אך הם אינם כחות נפרדים, העומדים כל אחד בפני עצמו כאל או אלה. כל הכחות הללו הם חלק ממני, ואני אחד. אני בראתי את הטבע ואני מצוי גם בתוכו וגם מחוצה לו. אני הוא הכח האלהי המתגלה לכם בשמש, בירח, בכוכבים, בשדות המוריקים, ברוח המדבר הנושבת לפנות ערב, ובסלעים הגדולים, ובציפורים המקננות בסבך ובמעמקי הים ובתנינים הגדולים ובלויתנים ובקצף הגלים. אני אחד, ומצוי בכל, כל אלו איהם אלא ביטויים שלי, את כל אלה ידי עשתה, ואין הם נפרדים ממני לעולם".

את אחד השרידים לטענה הזו מצאו חוקרי המקרא בפסוק המוזר המופיע בספר הושע (יד, ט): "אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים? אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא".מה פירוש "אני עניתי ואשורנו", שאלו החוקרים, והציעו לקרוא את הפסוק קצת אחרת: ענת ואשרה היו אלות מאד פופולריות בכנען העתיקה, ורבים מבני ישראל סגדו להן תחת כל "ברוש רענן". החוקרים הציעו לקרוא את הפסוק כך: "אפרים, מה לי עוד לעצבים? (כלומר – אפרים, למה לך לסגוד לאלילים? הרי) אני ענתו ואשרתו, וממני פריך נמצא". אני ענת ואני האשרה, הן אינן אלות נפרדות, הן חלק ממני, ואני אלת הפריון – כך טוען אלהי ישראל בפי הושע הנביא.

בכיוון הזה אני אוהב לפרש את המפגש הראשון של פרעה מלך מצרים עם האמונה החדשה שמשה ואהרן מציגים לפניו. הפרזנטציה של האל החדש – יהוה – בפני שליט האמפריה המצרית כוללת הפיכת מטה אהרן לתנין. אבל זו לא חכמה גדולה במצרים העתיקה להפוך מקלות לתנינים, גם החרתומים יודעים לעשות חוכמעס כאלו, גם הם משליכים את מטותיהם והללו הופכים מיד לתנינים. לא ביג דיל, אומר פרעה. אנחנו צריכים לזכור שיש לפרזנטציה הזו משמעות בשפה המיתית, שהיא שפת הסמל: התנין במצרים העתיקה לא היה סתם יצור ביולוגי עם הרבה שיניים, והמטה של המנהיג לא היה סתם מקל סבא. התנין היה אל, כח מיתי, והמטה סימל את המנהיגות עצמה, את השליחות, את העוצמה של האישיות. להפיכת המטה לתנין יש על כן משמעות בשפה המיתית של הסמלים, משמעות של חשיפת הכח האלהי בתוך ההנהגה האנושית. כשמטה אהרן הופך לתנין הוא אומר כאילו: ראו את כח ההנהגה שלנו, הוא איננו כח אנושי, האל מתגלה בתוכו וגנוז בתוכו תמיד! אבל כאמור, מזה לא מתרגשים חכמי מצרים, ומראים כי האלים שלהם נוכחים גם הם בכח ההנהגה של המלוכה המצרית. גם להם יש תנינים במקלות.

אבל אז מגיע הקטע המעניין: "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" (שמות ז, יב). התנין של אהרן ומשה מראה שהוא התנין הראשי במשחק הזה. אבל הוא לא משסע את התנינים האחרים, הוא לא הורג אותם או מבריח אותם לכל רוח. הוא בולע אותם! ויש לזה משמעות רבה: הוא איננו אומר "אני הכי חזק ויכול להרוג אתכם" אלא מכניס אותם אל תוכו, מכליל אותם בו, בולע אותם, ואומר "אתם כלולים בי. אני הכל, והאלים האחרים אינם דבר נפרד ממני, אינני שולל את קיומם, להיפך – אני מכליל אותם בתוכי, ומציג לכם משהו גדול יותר, עליון יותר, חופשי יותר".

לדעתי בפרזנטציה הזו מציגים משה ואהרן את התכלית הגדולה של האמונה הישראלית, תכלית שתלך ותתממש אט אט, מאות ואלפי שנים אחר כך. יהוה אלהים איננו בא לשלול את האמונה המיתית בכחות הגדולים של הטבע, אך הוא בא לאתגר אותנו לראות שבאמת הכל אחד, ושהאחד הזה הוא גדול מן הטבע, חופשי ממנו, בורא אותו, אך בעת ובעונה אחת גם שוכן בתוכו.

אולם היהדות הנורמטיבית, שהתפתחה מתוך האמונה הישראלית הקדומה, לאחר משברי הגלויות שפקדו את העם, הדגישה יותר ויותר את הפן המופשט של האלהים, עד שהפן האחר, זה ששוכן בטבע ובכחות הטבע נשכח מאתנו. השפעה מכרעת על התהליך ההיסטורי הזה היתה לרמב"ם, אשר הושפע עמוקות בהגותו מן הפילוסופיה האריסטוטלית וביקש להקצין את ההפשטה של מושג האלהים עד הקצה האחרון שלה. היהדות הנורמטיבית הלכה לכיוון הרציונאלי והתרחקה מן המיתוס, ועל ההתרחקות הזו היא שלמה מחיר כבד – את מחיר ההתרחקות ממקורות הנפש ותהליכיה. לטובת פיתוחה של תורת מוסר המושתתת על השכל, ויתרה היהדות ויתר כבד – היא ויתרה על הקשר למקורות הטבעיים של הנפש, לכחות הפנימיים של הנפש הטבעית. ועל החסר הזה, שהוקצן והלך עם התפתחות היהדות כדת ממוסדת, באו הקבלה ושלוחותיה – השבתאות והחסידות – לענות (ארחיב על כך במאמר אחר בסדרה זו, בעזרת השם).

אחד הגורמים שחיזק מאד את הכיוון האבסטרקטי ביהדות היה ההגליה מן הארץ הקונקרטית. מהר"ל מפראג מפתח בהגותו את הכיוון הזה ומסביר כי היחס בין עם וארצו הוא כמו יחס בין נשמה וגוף. יציאת העם מן הארץ כמוה כיציאת הנשמה מהגוף – וזה מה שקרה ליהדות. היא יצאה מן הארץ, יצאה מחוויית הגוף, ופיתחה את עצמה כדת ל"אומה של נשמות ללא גופים" – כפי שהתבטא הרב קוק. היהודים בגלות לא התקשרו אל הטבע שסביבם. הוא היה זר להם, והם שמרו אמונים למינהגים הקדומים שהתפתחו בארץ כנען, לחגים הקשורים לעונות השנה בארץ הזו, המעוגנים עמוק בפולחנים הפגאניים של העמים שישבו פה, במרחב הזה מאות ואלפי שנים.

דת ישראל הקדומה נבנתה מתוך מגע עמוק עם הפולחנים הללו, מתוך משא ומתן עם האמונה באלי ואלות הטבע, אך היהדות התפתחה לאחר ההגליה, מתוך זכרון טראומטי של ניתוק מן הטבע, מן הארץ, מן הגוף, מן הקונקרטי, מן הנשי…

היהדות איננה בדיוק אמונתם של אבותנו ואמותנו. היהדות היתה דת לשעת חירום. דת ניידת  Religion to go. את היהדות ניתן לארוז בכל פעם שמתרגשת גזירה חדשה, לא עלינו, ולנדוד אתה למקום אחר על פני הגלובוס – אפילו לצד השני של קו המשווה, שבו העונות מתהפכות לחלוטין, אפילו לירח או לחלל החיצון, ששם אין יום ולילה. היהדות יכולה להסתדר בלי הטבע, כי היא נבנתה באופן כזה, לשעת החירום של הגלות. אבל היא שימרה בתוכה את הזרעים שמהם ניתן להנביט מחדש את העץ המופלא של האמונה הקדומה, כשרק יזרעו הללו בחזרה בארץ, האדמה, בקונקרטי. הרב קוק הבין את זה היטב, וביקש להחזיר את הנבואה לישראל. לא עוד רבנים, ביקש הרב קוק לראות ברחובות יפו, ירושלים ורחובות כי אם נביאים חדשים, שלא יהיו חיקוי של הנביאים הישנים, אך יביאו את השראת רוח הקודש אל חיי החומר, מתוך החיבור המחודש של הרוח עם האדמה. אבל ממשיכי דרכו לא ירדו לסוף דעתו ועיוותו את התמונה. הבנה בלתי ראויה של החיבור אל האדמה יוצרת לאומנות וכוחנות, פאשיזם, מליטריזם וּפֶטִישיזם.

את הבוקר הראשון של 2012 פתחנו יחד עם חברים קרובים מקהילת תמרה במערות קומראן. אנשי קומראן קראו לעצמם "כת היחד", ואנחנו באנו ביחד, כמה יהודים, ערביה אחת, שני גרמנים ופורטוגזית אחת, חברים קרובים ואוהבים, שבאים להתפלל יחד במקום בו נמצאו המגילות הגנוזות.

באנו לפנות בוקר כדי להתפלל ולערוך טקס בעת הזריחה של השמש החדשה על העולם החדש של שנת 2012. שמחה גדולה פרצה ושטפה מתוכנו. אני ניגנתי בגיטרה וכולנו שרנו אל הרוח ואל השמש העולה, והציפורים מחאו כפים במשק כנפי היונים בין צוקי המדבר.

2012 מביאה רוחות של שינוי. שינויים גדולים במערכות שנהגו לנהל את העולם עד כה. במיסטיקה היהודית הקדומה היו קוראים לזה "חילופי משמרות של המלאכים בשמים". כלומר – הכחות שניהלו את העולם זזים ומפנים את מקומם למערכת כחות חדשה. כולם – מלאכי עליון. אבל עכשיו נכנסת סדרה חדשה לפעולה. תוכנה חדשה למחשב העל שמנהל את המציאות הוירטואלית בה אנו חיים יום יום.

אלא שיש מי שמפחד משינויים, ויש מי שמאמץ אותם בשמחה. בסוף 2011 ראינו כיצד קבוצות שונות בארץ חרדות לגורלן אל מול השינויים הגדולים שבמציאות. החרדים חרדים מכל שינוי. מבחינה היסטורית היה כידוע זה החת"ם סופר שנבעט מהשינויים שהכניסו הרפורמים ליהדות וקבע שמכאן ואילך אסור יותר לשנות כלום ו"חדש אסור מן התורה". זה כמובן היה בעצמו חידוש גדול… כי היהדות התחדשה והשתנתה כל הזמן. כל דבר משתנה, אבל מי שמתנגד לשינוי ואינו מקבל אותו בברכה נלחם בדרך הטבע ויוצא מזה כשידו על התחתונה.

בטבע בנוי על מחזוריות ספיראלית ויש בו שינוי מתמיד. היא – רוח הטבע – האלה הגדולה – השכינה – כל הזמן נעה. מי שמנסה להתכחש לכך דומה לאותן נשים מבוגרות שמנסות בכל כחן להתכחש לשינויים שהזמן מביא בחיקו עם מתיחות פנים ושאר ניתוחים קוסמטיים שמנסים כאילו לעבוד עלינו. כך החרדים נראים בעיני: יהדות עם מתיחת פנים ושדי סיליקון. זה יוצא די מכוער, למען האמת.

היה זה רבי צדוק הכהן מלובלין שכתב במאה ה19 כי היות ועל פי תורת הסוד יש הקבלה בין העולם העליון והעולם התחתון ("מלכותא דארעא כעיין מלכותא דרקיעא"), ובין התורה והמציאות – חייבים לומר שהשינויים המתרחשים בעולם משקפים שינויים בתורה ובעולמות העליונים.

מה זה אומר? זה אומר שאם בעולם התחתון כבר מזמן קרתה המהפכה הפמיניסטית למשל, אז לכל מקובל אמתי חייב להיות מובן שזה מעיד כאלף עדים על שינוי עמוק במעמדה של השכינה (פרצוף נוקבא) בעולמות העליונים. יש צורך להפנים את השינוי התחתון וללמוד ממנו על מה שבאמת קורה בעולמות העליונים – אבל את הממסד הדתי זה הפחיד, והוא, כלמוד טראומות מן העבר, התכווץ וקפא. תגובה פוסט-טראומטית ידועה.

בעולם התחתון משטר מלכותי למשל זה כבר מזמן "פסה". ההיררכיות העתיקות כבר לא מחזיקות כיום עוצמה אמתית והמלכים הכל יכולים נופלים בזה אחר זה. העוצמה מתחלקת כיום באופנים אחרים – והיחס בין מנהיג ומונהגים איננו מושתת עוד על יחסי אדון ועבדים. זה כמובן אומר הרבה על שינוי עמוק במערכת הקבלית העליונה, וזה אומר שגם לאלהים כבר לא לעניין להתייחס כאל "אלינו מלך העולם", אבל היהדות האורתודוקסית מתעקשת להמשיך ולהתייחס לאלהים כאל אדון ומלך כל יכול. לדעתי זה אפילו קצת מעליב…

בעולם שבו יש זכויות לפרט, שבו חופש הבחירה וזכויות האדם הם סוג של ערכים שגם משטרים שלא פועלים לפיהם באמת מנסים לפחות להראות "כאילו" הם כן, כי זה מה שנחשב נכון – בעולם כזה שבו שלום נחשב לערך נעלה ולא המלחמה, ששוויון הוא ערך מועדף ולא אפליה – בעולם כזה אין מקום כבר להחזיק במפות הישנות של העולמות העליונים. כי המפות הישנות בנויות על הנחות יסוד שאינן פועלות כבר בעולם התחתון, ומן הסתם – גם לא בעולם העליון. כלומר – בעולם הפנימי. כי ה"עליון" הוא "פנימי", ולא באיזה מקום בקוסמוס למעלה.

במפות הישנות יש היררכיה אינהרנטית בין המלך ובין העם, בין הגבר והאישה ובין מי שהוא "משלנו" ומי שהוא "לא משלנו". אבל אם העולם התחתון כבר השתנה מזמן – זה אומר שהתרחשו כבר שינויים בעולם העליון ואף בתורה העליונה, ומי שאוחזים במפות הישנות ומנסים לנווט לפיהן דומים למי שמנסה למצוא את מחלף השלום במפות של תל אביב הישנה. זה שמחלף השלום לא נמצא שם לא אומר שהוא טעות. זה רק אומר שהמפה לא מעודכנת.

אני רואה את מה שקורה לעולם החרדי כיום ומתמלא ברחמים. לבי נכמר. איזה צער פנימי צריך להיות בנפשו של מי שיורק על ילדה חמודה ודתיה בת שבע או במי שמתלהם בכל מיני התלהמויות המאפיינות את ההתנהלות היהודית בשנים האחרונות. ברור לי שמאחורי האלימות הזו יש מצוקה גדולה. מאחורי הכעס יש פחד. פחד מחדלון. פחד מלגלות שכל עולמך איננו רלוונטי עוד. מעטים הם שמסוגלים לאמץ את השינוי וללמוד את החדש.

אבל מה שקורה עכשיו בעולם של 2012 זה שינוי. שינוי עמוק שכבר מבעבע ועומד לשטוף את המציאות. מה שקרה לחרדים עם המפות הישנות שלהם, עלול לקרות גם לכל מי שידבק במערכות הערכים החילוניות הישנות שהביאונו "עד הלום", בכלכלה, בחינוך באקולוגיה, בחברה ובממשלה.

אנחנו חייבים להבין שהמפות הישנות כבר לא יכולות לקחת אותנו לאן שאנחנו רוצים להגיע, וצריך להוריד עדכונים. גם עדכוני תיאולוגיה, וגם עדכונים הנוגעים להתנהלות של חיי היום יום, בנושאים  הקשורים לכסף, למין, לחברה לקהילה ולערבות אנושית הדדית.

אחד האנשים שמקדם את השינוי ועובד לקראתו כבר שנים רבות בעולם הרוח הוא אחי ורעי האינדיאני ארקן, שנחת היום בארצנו. מדיסין מאן אמתי שאיננו דבק בעבר אלא מביט אל העתיד כדי ליצור יחד עולם נכון יותר – כפי שהרוח הגדולה של המסתורין האלהי הגדול מנחה את המציאות לקראת שינוי וטרנספורמציה מבורכת.

ביום רביעי הקרוב יעביר ארקן טקס מיוחד לתלמידי נביעה בשעת המנחה הקבועה בה כל הלומדים וכל המורים מתכנסים לשעה של חיבור חוויתי אל הרוח. והפעם – ארקן ינחה אותו.

ולקהל הרחב יהיו גם כמה מפגשים של עומק עם ארקן, כולל סדנת סופ"ש בבית אורן – פרטים והרשמה – פה.

מי שמתעניין לפגוש מורה "אינדיאני" אמתי וללמוד ממנו –  כדאי שישנס מתניו ויבוא.

להתראות

אוהד

פינת ההמלצצה:

• חן עין הבר מלמדת את שיטת ההתמקדות. חן סייעה לנו הרבה בעבר בהנחיית סדנאות "בסוד הכרובים" וכיום היא מורה בנביעה במסלול לאהבה ומיניות מקודשת. היא פותחת קבוצה חדשה של לימודי התמקדות ואני יכול להמליץ בלב שלם שטוב וכדאי ללמוד איתה.
• עוד בחור כארז שאני יכול בלב שלם להמליץ על העבודה שלו זה ברוך רז. את ברוך אני מכיר היטב היות והוא עבר תהליכים משמעותיים ועמוקים בקבוצות הגברים שלי וכיום הוא מחנה מצויין של קבוצות גברים בפני עצמו. ברוך פותח קבוצה חדשה לגברים באזור המרכז. פרטים אצלו 054-4615293

היודעים את האלהים בדרך האהבה אינם מנסים לכתוב לה חוקים. הם יודעים שהאהבה, והמנוע הגדול שלה – התשוקה – אינן חיות לפי חוקים, פראיות הן מעצם טבען, ולעולם לא ניתן יהיה לבייתן. האהבה – כמו אלהים – הינה מקור החוק ומשום כך אינה כפופה לו. לכתוב חוקים לאהבה כמוהו כמו לכתוב חוקים לאלהים. האהבה – היא עצמה החוק.

מי שכותב חוקים לאהבה ואומר לה "פה מותר לך להתגלות ופה אסור לך" – איננו בא מצדה של האהבה אלא משחק במגרש הפחד והחשד. בזירה הזו תצא תמיד האהבה וידה על התחתונה. לכל בר דעת היודע את דרכי האהבה ברור שהיא, בפראותה המולדת, תחרוג מן החוק, אם לא היום אז מחר. פראית היא – כמו אלהים. כמו הטבע. היא תחרוג מן החוק ותהפוך מיד לאהבה אסורה ועבריינית. האוחזים בה ישלמו על כך את עונשם הקצוב בחוק, ומנסחי החוקים יגידו לנו "אמרנו לכם שצריך לשים פה חוקים?".

אז הנה אני מקדים ואומר: כל חוק שתכתבו לאהבה יופר על ידי האוהבים. בגלוי או בסתר, במוקדם או במאוחר – הוא יופר. פשוט כי זה טבע המציאות. זה טבעו של אלהים.

אינני רוצה לתפוס את האהבה מושפלת. אינני חפץ להוכיח שהיא טועה, אינני רוצה להפוך אוהבים לטועים או לפושעים. אני רוצה לאשר ולאשרר את האהבה שוב ושוב. אני מבקש לאפשר לה לפרוח כמה שיותר במחוזותינו – ובגלוי. אינני חפץ לייצר מערכות בהן מתביישים האוהבים באהבתם, או אף גרוע מכך – מפחדים שמא יחשפו ויענשו על דבר הקשר ביניהם.

אין רוע באהבה. אין בה כפייה ואין בה ניצול. אהבה היא זרימה של אור הדדי, ופריחתה מבשמת את האוויר. ולכן מן האוהבים אני מבקש: אם אין רוע באהבתכם, אם אין בה כפייה, אם אין בה ניצול – אם ראויה היא להיקרא אהבה – אהבו אותה בגלוי! העניקו לנו ולעולם כולו את מתנת אהבתכם, ואנו מצדנו נתמוך בה. רגילה או משונה ככל שתהיה – אם אהבה היא תשוקתכם – ריחה יפיח בושם באוויר. אם שלמים אתם באהבתכם ובתשוקתכם – יש לה מקום, גם אם היא עשויה לאתגר מערכות ישנות, או לשפוך אור על פינות עבשות החיות בחיק המערכת המשפטית של החברה הנורמלית – יש לה מקום.

אבל אם גם לנוכח הזמנה כנה זו יש בכם פחד להיחשף… שמא אין זו אהבה? שמא נפשכם יודעת שיש כאן משהו שבאמת איננו ראוי להיקרא אהבה?

גם אז – אינני רוצה לאסור או לנזוף. אולי הפחד הזה שבלבכם אינו אלא שארית ישנה ממשטרי האימה שוללי האהבה להם הורגלתם כל חייכם? לכן אני מזמין אתכם לבירור. בואו בואו באשר תהיו – אם חפצי אמת הנכם – אם מבקשי אלהים הנכם – אם אוהבי הויה הנכם – בואו ונשמע אתכם. בואו ונעזור לכם לשמוע את עצמכם, ואולי תגלו שאין בכך כל בושה וסתם פחדתם מתוך ההרגל, ואולי תגלו שבטעות הדבקתם תווית של אהבה למעשה שאינו באמת אוהב? ומודה ועוזב ירוחם.

כך הייתי רוצה לראות את דרכי האהבה ב"נביעה" ובכל תרבות חדשה שתצוץ כיום על פני האדמה, תרבות חדשה המבוססת על אמון, ולא על חשד, תרבות התומכת בריבוי ובצמיחת האהבה ולא רואה בה ובפראיותה המובנית סכנה, אלא הזדמנות נפלאה לריענון ולחשיפה עמוקה של החדש והנועז והאהוב והאלהי, בפריחת האביב.

עזיז (אוהד אזרחי). יום תקופת טבת, 21 לדצמבר 2011.