עצמאות היא רק חצי הדרך

אוהד אזרחי. מאי 2008

"אתה שמחפש את עצמך

מה תעשה עם עצמך

כשתמצא את עצמך?"

מתוך "שיחות מטורפות". יעקב רז.

מכל הבחינות של התפתחות האדם, הן מן הבחינה האישית והן מן הבחינה החברתית, השגת עצמאות היא רק חצי הדרך. המצב ההפוך לעצמאות הוא מצב של תלות, ומבחינה מסוימת מה שהתרבות שלנו כיום מכירה ומעריצה זה רק את המסע מתלות לעצמאות. זהו אכן מסע גדול ונכבד, אבל כשנעצרים בעצמאות ולא ממשיכים הלאה, המצב מתחיל להתפרק.

הדברים הללו נכונים הן במסע האישי, הן במסע הזוגי והן במסע הלאומי. מבחינת פנימית אותו התהליך תקף ביחס לאדם הפרטי, ליחסי זוגיות וכן ליחסים חברתיים ובינלאומיים. במאמר זה אבקש להתייחס לתהליך הגדול הזה מתוך הפרספקטיבה האהובה עלי של תורת הקבלה הלוריאנית.

את תוצאות מצב הביש שבו נעצרים בשלב העצמאות ולא ממשיכים הלאה, ניתן לראות כיום בסקאלה המדינית. מבחינה מדינית נאבקנו להשיג עצמאות. נאבקנו לצאת ממצב של תלות בגויים למצב של עצמאות, ואכן, בדם יזע ודמעות, השגנו את מבוקשנו. הפכנו למדינה עצמאית, וכל הכבוד לנו. אך למרות שדור המייסדים מבקש לחזור ולהזכיר לנו כמה עלינו להיות שמחים ואסירי תודה על העצמאות הזו – עינינו הרואות שמבחינה פנימית החברה הישראלית מתפרקת והולכת. וזה קורה כי אין חזון לגבי המשך הדרך. אף אחד לא יודע לאן ללכת הלאה.

מעבר להרי החושך

דומה הדבר לחבורה של נוודים ששמה לעצמה יעד לחצות את פסגת ההרים האפלים והגבוהים. היא טיפסה וטיפסה, נאבקה, איבדה את מיטב חבריה בדרך, ובסופו של דבר חצתה את קו הרכס ומצאה את עצמה מעברו השני של ההר. אבל מה עכשיו? כל התוכניות שעשו בעבר התמקדו בשאלה של כיצד לעבור את ההר, ועכשיו שחצו אותו – לאן ממשיכים?

חלק אמרו שמאלה, חלק אמרו ימינה, וכמובן שמחוסר בהירות ומטרה החלו לריב זה עם זה, איבדו את תחושת האחווה, כל אחד התחיל לחשוב רק על עצמו ולנסות לקחת כמה שיותר מצרכים מהמאגר הקבוצתי אל התרמיל האישי שלו, וההמשך ידוע.

לצאת ממצב של תלות זה תהליך ארוך ומפרך. יש בתהליך הזה גם חדווה של מאמץ המוליך להתעצמות. התהליך של יציאה מתלות לעצמאות דומה לאותו טיפוס מפרך על רכס הרים גבוה ומושלג. אבל לאן הולכים אחר כך? לשם מה להיות עצמאיים? מה אנחנו רוצים לעשות עם עצמנו כשנהיה עצמאיים?

עצמאות בזוגיות

כדי להבין את הדבר לעומק יותר, אני רוצה לעבור לדוגמה הלקוחה מן ההיבט הזוגי:

בתהליך התפתחות האדם בתוך מערכת של יחסי זוגיות השלב הראשון והנמוך ביותר הוא מצב של תלות. בתורת הקבלה של האהבה אנחנו מכנים זאת "זיווג אחור באחור". המשל הוא לשני אנשים העומדים גב אל גב. צמודים זה לזה. אין להם יחס פנימי זה אל זה. הם לא באמת רואים זה את זה, אבל הם מגבים זה את זה. הם פועלים מתוך פחד. פחד של מה יהיה אם אשאר לבד? מי ישמור לי על הגב? כלומר – מי ידאג למקומות שבהם אני לא מסוגל לדאוג לעצמי? וכך חיים זוגות רבים יחד, ללא יחס פנימי באמת, אלא מתוך פחד מפני הלבד. כלשון הפתגם הארמי המובא בתלמוד (יבמות יח\ב, בשם החכם ריש לקיש)"טב למייטב טן-דו מלמייטב ארמלו" (טוב לשבת בשניים מלשבת ארירי).

המאבק להשגת עצמאות

אך כאשר מתחיל תהליך ההתפתחות להופיע, והוא מופיע במוקדם או במאוחר בכל נשמה, בני הזוג מבקשים להשתחרר ממצב התלות ההדדי. האישה מבקשת להיות עצמאית ובלתי תלויה בגבר שלה, והגבר גם הוא מתחיל להרגיש שהוא רוצה להתחבר לצדדים נוספים שלו, ולא להיות תלוי בנשים ומשועבד להן.

שלב התנתקות מהתלות הוא שלב המאבק לעצמאות. בקבלה הוא מכונה שלב ה"נסירה". בשלב הנסירה יש מאבק. ניתוק התלות דורש מאמץ, וגיצים מתעופפים בו לכל עבר כאשר הקשר התלותי ננסר וניתק. בקבלה אנחנו אומרים שבשלב הזה יד "הרבה דינים". מבחינה היסטורית-חברתית אנחנו מכירים את השלב הזה כשלב המאבק הפמיניסטי, למשל. כדי להינתק מהתלות בגבר צריכה האישה "לדחוף כנגדו" כדי להינתק ולהשתחרר ממנו. בשלב הזה בני זוג מתווכחים הרבה. לכל אחד מהם יש דעה משלו וכל אחד מהם זקוק לעצמאות משלו, לזמן משלו, לאפשרות כלכלית משלו ואם נשארים בזוגיות זה רק ממצב של שוויון וחלוקה הוגנת של אחריות ומשאבים. אם לא מגיעים לכך – המאבק לעצמאות הופך למלחמה והלכה האהבה.

מעבר לעצמאות

אך לאחר מספר שנים, כשכל אחד מבני הזוג הגיע למצב של ביסוס עצמאותו – הם מתחילים להרגיש אבודים. אוקי. אני כבר עצמאי\ת. אבל לשם מה? אני לא תלוי\ה בבן או בת זוג כדי לשרוד. יופי. אבל אז מה? מה משמח אותי עכשיו? מה אני רוצה לעשות בתור אדם עצמאי???

כשהשאלות הללו מתחילות לנקר בתודעה – זה בדיוק הזמן לעסוק בהן. זהו בעצם השלב בו אנחנו מוכנים להתפתחות נוספת. ההתפתחות משלב ה"נסירה" לשלב השלישי, שמאופיין ביחס של "פנים בפנים".

וכאן מגיעה התפנית הגדולה. האם כאדם עצמאי אני מסוגל ורוצה ללכת אל מעבר לעצמאות ולהיכנס באמת למערכת יחסים אוהבת עם אדם אחר? האם אני מוכן להקדיש את חיי, העצמאיים כל כך, לטובת משהו שגדול ממני עצמי?

במרחב הזוגיות ניתן לומר שכאן מתחילה האהבה להיות באמת אהבה, ולא רק שם מושאל ליחסי צריכת הזולת. השלב השלישי מתחיל כשאני מבין לגמרי שאני עצמאי, שאני בן חורין, שאני אחראי, לא קורבן של אף אחד, ושזה כבר לא מעניין אותי רק לחגוג עצמאות, כי אני רוצה להקדיש את עצמי העצמאי כל כך ליעוד גדול, לחזון, למשהו להולך מעבר לעצמי, ולמשהו הזה קוראים אהבה.

זו לא אהבה תלותית, וזו לא התאהבות מלאת אשליות. זו אהבה בשלה, מלאה, בוגרת וגם סוערת. זו המתנה שרק אדם עצמאי שכבר לא נזקק להוכיח לאף אחד שהוא עצמאי יכול להעניק לזולתו. התמסרות, חופש ואכפתיות אמיתית.

חזרה למצב הלאומי.

מה ניצב מעבר לרכס העצמאות הלאומית שלנו? חוסר הידיעה ביחס להמשך דרכנו מפורר אותנו לקבוצות אינטרסים ולמאבקי אגו קטנוניים. כיום עלינו להתעשת ולהבין שעכשיו, כשהשגנו עצמאות מדינית, צבאית וכלכלית – עלינו לרתום את העצמאות הזו למשהו גדול יותר. לשם מה לנו עצמאות? מה אנחנו רוצים לעשות פה כחברה עצמאית? עלינו להעיז ולחלום על אהבה.

אהבה למי? לעולם כולו. והעולם כולו מתחיל פה קרוב – באנשים שבתוכם אנו חיים כחברה עצמאית (קוראים להם בעיקר "ערבים"), באנשים שחיים בתוכנו כגֶרים (קוראים להם "עובדים זרים" \ "פליטים סודניים" וכדומה) ובאדמה שעליה אנו מכוננים את אותה חברה עצמאית.

דרך אגב – בתורה קיימת מצווה שמשום מה נשכחה מעולמם של מדקדקי המצוות, וזו המצווה לאהוב את הגר הגר בתוכנו: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ספר ויקרא פרק יט). ודי לחכימא ברמיזא….

"ארץ ההבטחה"

כמו בזוגיות – אחרי שעמלת קשה על מנת להשיג עצמאות והשגת, ואחרי שאתה כבר לא צריך להוכיח לאף אחד שאתה מסוגל להיות עצמאי, או עצמאית – מגיע השלב שבו את\ה רוצה כבר ללכת אל מעבר לעצמאות הבודדה הזו, שמתחילה לשעמם אותך בהיותה דלה וחסרת עומק, ולהעניק את עצמך, מתוך בחירה, לאהבה שכוללת אותך ואת בן או בת זוגך יחד. תשוקתך מפסיקה להיות ממוקדת במה שאתה יכול לקבל ולהרוויח מהזוגיות שלך ומתחילה להתמקד במה שאתה יכול לזכות להעניק – וזה ממלא את לבך שמחה.

מה זה אומר מבחינה לאומית? אולי זה אומר שעלינו להיות עצמאים מספיק כדי להכריז על חזון חדש, שמעבר לעצמאותנו המדינית? שעלינו להעיז ולומר שאנחנו כמהים לרגע בו נוכל לוותר על גבולות המדינה העצמאית כל כך שלנו וליצור קונפדרציה של המזרח התיכון כולו. כמו האיחוד האירופי, כמו ארצות הברית של אמריקה, או לא כמו אף אחד אחר, רק כפי שאנחנו פה יכולים להיות. לומר שאנחנו מעוניינים לא רק לחיות בשקט ובבטחה בגבולות ברורים ובטוחים (= שלב 2, שלב הנסירה), אלא להעניק את מה שיש לנו לכל מי שאיתנו. ליצור ביחד חברה שטוב יהיה בה לכל יושביה, ממש כך – לכל מי שנמצא במרחב הזה שבין נהר הפרת ונהר הנילוס, בכל מרחב "ארץ ההבטחה".

אינני מציע כמובן שנקום בנאיביות ונוותר על עצמאותנו המדינית. זו תהיה טיפשות וזה לא ישרת אף אחד כלל. כל שאני מציע הוא שנשקול ללכת צעד נוסף קדימה – לקראת חשיבה גלובאלית על מה שיכול להיות טוב, אבל טוב באמת. ולא רק לנו אלא לכולם.

לשכנינו נזדקק לומר שכאשר הם יהיו מוכנים לכך מבחינה תרבותית (משמע, למשל, כאשר לנשים ולמיעוטים יהיו באמת זכויות שוות במדינותיהם) – נוכל אט אט כולנו לגדול, ולצאת מבועות ההישרדות צרת המוחין שלנו. נוכל להתחיל לחשוב בגדול, לא רק לטובת עצמנו, אלא לטובת המרחב כולו וכל יושביו.

נסו לדמיין חזון שכזה…. ראו כמה פחדים עולים ומנסים לחסום את עין החזון של הלב, אך שימו לב גם מהי ההרגשה שעולה כשלא נכנעים לפחדים ומעיזים לצייר בדמיון מצב שבו אזרחי המזרח התיכון לוקחים יחד אחריות הדדית לעשות את כל המרחב הזה למרחב שמח יותר, לאדם ולאדמה.

לעדכן את שם המשחק

כשהרצל הגה את מדינת היהודים הוא לא חשב רק על מקום מפלט הישרדותי. הוא חשב וכתב על מדינה חדשה-ישנה (אלט-נוי-לנד) שיהיה בה חזון, שתהווה מופת לאנושות אחרת. וזה היה עוד בזמן שהסולטאן התורכי וקיסר גרמניה היו עסוקים זה בזה וממש לא ענינה אותם במיוחד "בעיית היהודים" של האיש עם הזקן הגדול. הרצל העיז לחשוב רחוק. העיז להזות ולחזות.

אל לנו לפחד להיות הרצלים חדשים. עלינו להזות ולחזות ולחשוב רחוק. לא רק על המחר הקרוב, אלא על לאן לכל הרוחות אנחנו רוצים להתקדם? באופן פרדוקסאלי – אם נעסוק רק בבעיות קטנות של הישרדות (שמטבע המציאות – לעולם לא ממש מסתיימות, ראו מקרה אמריקה, לדוגמה) – לא נשרוד, כי חוסר הידיעה לשם מה אנחנו פה תכרסם בנו מבפנים.

כל כמה שלא ידאגו מנהיגנו להפחיד אותנו בבהלה מפני האויב החיצוני, עלינו לזכור כי האויב האמיתי נמצא בפנים, והוא קשור לפחד שלנו מלחיות באמת. לא בפחד מלמות. לעשות שלום פנימי משמע להעיז לראות ולהציב חזון חדש, ולהעיז לדעת לשם מה כדאי באמת לחיות. גם אם החזון הזה חזון רחוק הוא, וגם אם הוא נראה כבלתי מציאותי. אז מה?

אם נשאל את לבבנו "לשם מה אנחנו פה? מה אני\ אנחנו יכולים לתרום למציאות?" לבבנו יעלה תשובות, ועלינו יהיה להעיז להקשיב להן. לאן נלך כולנו אחרי שחצינו את ההרים?

לאן נוליך את עצמאותנו ומה ברצוננו לעשות לאחר שהוכחנו קבל עם ועולם שאנחנו יכולים להיות עצמאיים. כי הרי כבר שיחקנו אותה בגדול בנושא הזה. ומה הלאה?

בואו נעבור לשלב הבא במשחק. ושם המשחק עכשיו איננו עוד "הישרדות". שם המשחק הוא "אהבה".

על מה כל הבכי הזה? מאמר על מהות המקדש והחורבן

אוהד אזרחי.

ההבטחות הקמלות

לוח השנה היהודי מסמן את ימי הקיץ הלוהטים כימים של אבל וחורבן. הקיץ עצמו נקרא בעברית גם "חורב" – כי כל מה שלבלב לו באביב בהבטחה ירוקה ורעננה של יופי ופריון נסדק, נשבר ונחרב בחום הקיץ, המביא את כל התקוות הירוקות אל קיצן. הלבלוב הירוק של האביב עושה פרי, מכין זרע חדש, בקץ חיי הצמח הירוק, בצהבהבותו החריבה של הקיץ הישראלי.

בימים הקדומים נהג במרחב הזה פולחן האל המסופוטמי – תמוז, הידוע גם בגלגול שמו השומרי "דומוזי". כן כן, תמוז איננו סתם שם של חודש מחדשי הקיץ בלוח השנה העברי, זהו שם של אל במיתולוגיה המסופוטמית שפולחנו אומץ ביד רחבה בעת העתיקה גם על ידי היהודים. תמוז – אל הפריחה והאביב מת בקיץ (בחודש תמוז), כשכל הטבע מת, והוא יורד אל השאול. פולחן קדום היה בישראל ובו נשים היו מקוננות על מות התמוז, כפי שמעיד על כך הנביא יחזקאל (פרק ח, יד): "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז".

(סיכום יפה על המיתולוגיה המסופוטמית של מות התמוז ועל ההבדלים הדקים בין תמוז האכדי ודומוזי השומרי ניתן למצוא כאן

כבר נמצא סיבה לבכי

המסורת היהודית החליפה את הקינה על מות התמוז בקינות לתשעה באב על חורבן המקדש, אבל עדיין, במשך אלפי שנים, חודשי הקיץ של ארץ ישראל מלווים בריטואל קבוע הקשור בבכי, אבל וקינה. האין זה דבר מדהים כשלעצמו? כשמסתכלים על זה נדמה כאילו הצורך הפנימי בשחרור הבכי הינו עמוק יותר מכל הארועים ההיסטוריים, והוא יוזם לו מושאי בכי. כאילו אנחנו פשוט צריכים לייחד זמן לבכי התמרורים העונתי, ואנחנו גם נמצא לכך סיבה ראויה. מות התמוז, חורבן הבית, מלחמת לבנון השניה – יהיה מה שיהיה – אנחנו את הבכי העונתי נבכה ויהי מה!

למה לבכות?

אבל האם בית המקדש שנחרב הוא משהו כה חשוב ומשמעותי ששווה לנו לבכות עליו בכלל? את מי באמת זה מעניין, אותו בית שנחרב לפני אלפי שנים? יש אומרים שבית המקדש לא היה אלא בית מטבחיים אחד גדול שבו "דם הקרבנות זרם עד קרסוליהם של הכהנים". ישוע בברית החדשה זועק כי בית המקדש הפך למאורת פשע וכי עליו להיחרב. אולי באמת טוב הדבר שנחרב אותו בית שחיתות, בו שחטו הכהנים את הכבשים האומללות והציעו מחילה בדמן הניגר לאנשים החוטאים ששבו לחטוא וחוזר חלילה?

אולי. אבל אלו היו ימיו האחרונים והמנווונים של אותו מקדש. חז"ל אכן הודו ואמרו כי המקדש נחרב מבחינה פנימית עוד לפני שהחריבו טיטוס הרומאי חורבן חיצוני. "מקדש חרוב החרבת" טענו כלפיו חכמי ישראל.

מה היה המקדש באמת?

מה היה אם כן המקדש לפני שנחרב מבחינה פנימית? במילים פשוטות – המקדש היה נקודה של חיבור. מקום שאליו בא האדם לבקש אלהים, ומוצא. כך נתפסה בעת העתיקה מהותו של אוהל מועד (= אוהל ההתוועדות): "וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה…וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם משֶׁה". (שמות לג, ז'-ט').

אוהל מועד, שהוא הבסיס הרעיוני עליו נבנה מאוחר יותר המקדש בירושלים, היה מקום להתוועדות פשוטה וספונטאנית בין האדם ואלהיו. בתפיסה הקבלית רואים זאת כמקום של זיווג ואהבה בין הקדוש ברוך הוא והשכינה. זה היה אוהל האהבה הלאומי. אבל אחר כך, בשלבים, הלך אותו מקום של מפגש והסתאב, הלך והתקלקל, עד שהביא על עצמו את חורבנו.

גירושי האל והאלה העבריה

בתפיסה הקבלית המקדש הוא מקומה של השכינה – "האלה העבריה". היא שוכנת בו. זהו ביתה, ובו מתייחדת היא עם אהובה האל היורד מן השמים, מן המופשט. לשון אחר – במקדש נוצרת האחדות מלאת האהבה בין הנוכחות האלהית הנקבית לזו הזכרית, בין השמים והאדמה, בין המופשט והקונקרטי, בין הטרנסצנדנטי והאימננטי.

לכן את חורבן הבית רואים המקובלים הקדומים כסוג של פירוד בין האל והשכינה. בספר הזוהר מובאים מספר תיאורים מטפוריים של החורבן כמו היה זה אקט של גירושין בין האל והשכינה, אשר לוקחת את מטלטליה ואת ילדיה (עם ישראל) ויוצאת לנדודי הגלות.

אם ניקח זאת ברצינות, נבין שמה שנאמר פה הוא שמאז החורבן יש כביכול ליהודים "אל גרוש", בודד, ואם מנודה וגלמודה. לכן אמרו חז"ל במדרש כי מאז החורבן "אין שמחה לקדוש ברוך הוא" (מדרש איכה זוטא, א') ,בדיוק כמו שאמרו על גבר השרוי בלא אישה: "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב/ב).

מה שאני מדבר עליו הוא כמובן הדימוי הפנימי, הנפשי, והרוחני של האל – זה שמעצב במודע ושלא במודע את האווירה הדתית בקבוצה המאמינה בו. בימי קדם היתה תחושה שהאלהים שורה במשכן, ויש אהבה ושלום ורעות בין "אבא ואמא" – בין הקדוש ברוך הוא והשכינה, בין האלהות הטרנסצנדנטית והאלהות האימננטית, אבל מיום החורבן והלאה נוצר משבר אמוני גדול, שיצר דימוי חדש, אחר ושונה של העולם האלהי ויחסיו עם המציאות בה אנו חיים, מציאות הגוף והחומר – לא עוד יחס של זיווג ואחדות אוהבת, אלא יחס של משבר, געגועים, סבל, שאלות גדולות חסרות מענה, תסכול וזעם.

יהדות טו-גו (take away)

היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום היא תוצר של חורבן הבית. רק לאחר החורבן הראשון התערערה תפיסתם הקדומה של שבטי ישראל כי אלהים איתם בכל אשר יעשו. לאחר אבדנם של עשרת השבטים בחורבן הממלכה הצפונית של ישראל, התעוררה בבני ממלכת יהודה השבים בשיבת ציון הראשונה התחושה שצריך להתארגן מחדש באופן אחר, ולארגן באופן שונה את חיי הדת שלנו.

כך החל מפעלם הגדול של עזרה ונחמיה, אשר יחד עם "אנשי כנסת הגדולה" החלו לגבש את מה שנקרא כיום "יהדות". הם ערכו את התנ"ך, החליטו מה נכלל בקאנון ספרי הקודש ומה לא, החלו לגבש נוסחים קבועים לתפילה, וליצור את הדת היהודית הממוסדת.

החורבן השני החריף את המכה האנושה הזו, ורבן יוחנן בן זכאי לקח על עצמו את המלאכה של סיום אותו מפעל גדול בו החלו אנשי כנסת הגדולה חמש מאות שנה לפניו – עיצוב התפילות ונוסח בתי הכנסת ויצירת היהדות כדת המסוגלת להתקיים ללא מקדש, בכל מקום אליו יגלו היהודים על פני תבל.

אז למדנו לשרוד. וכמאמר הידוע "יותר מששמרו היהודים את השבת שמרה השבת את היהודים". הדת הגאונית הזו הצליחה לשמר אותנו בכל מאורעות הגלות המרה. אבל זוהי דת שעובדת אלהים שנמצא במצב פרוד, ושכינה עצובה.

מערך הדימויים הזה מעצב את דמותה של היהדות באופן פנימי, ואם תשאלו אותי על מה ראוי לבכות בקיץ החם הזה תשובתי היא שעל כך ראוי לבכות – על חורבן הקשר העתיק והספונטאני של "אוהל מועד" שהיה בעם בעת העתיקה, ויצירת המבנה הדתי, הממוסד, שהיה אמנם נחוץ, ו"ההכרח לא יגונה" אך אין בו שמחה גדולה.

הנחמה בזרע האהבה

אבל הצמח הירוק והרענן שמת משאיר אחריו זרעים. הם עטופים במוץ ובקליפות הגנה, אך בתוכם נמצא הצופן התורשתי שיודע לפרוח מחדש. וכך גם כאן – היהדות אותה יצרנו כדי לקחת בתרמילי הנדודים של הגולה מכילה אמנם גם מוץ ועטיפות חיצוניות, אבל טמון בה מידע שיכול לחדש ימינו כקדם, מידע שיש באפשרותו להביא ללבלוב מחודש – אם נטמון את הזרע באדמה, נניח לקליפות לנרקב ולהתמוסס ולנבט החדש לנבוט.

נביטת האהבה המתגברת על טראומת הגירושין והפירוד בין הזכרי והנקבי נחגגת במסורת העברית מיד אחרי ימי העילפון של הקיץ – בירח המלא של חודש אב – ט"ו באב. ועל כך – ברשימה אחרת.

—

מאמר נכתב עבור אתר מהות החיים. יוני 2007.

שלום עליכם

אי אפשר להתכחש לכך שתחת עינינו הולכת ונוצרת כיום בישראל תרבות עברית חדשה. זו תרבות רוחנית שוחרת שלום שיש לה גם קשר חזק לאדמה ולטבע, זו תרבות חובבת יהדות וקבלה, אך יחד עם זאת גם בלתי הלכתית בעליל. יש לה אמנם שוליים שאינם חזקים דיים בהגדרתם העצמית ולפיכך מתמוטטים אל תוך שורות הדת הממוסדת, אך זה חלק מהעניין עצמו. לכל תופעה יש שוליים. אך טבעי הדבר.

לתופעה הרוחנית-תרבותית הזו יש כבר די הרבה שנים ביטויים מוזיקליים מובהקים, שהחלו אולי בבוסתן אברהם ובברירה הטבעית, והמשיכו עם להקת שבע, דיוואן הלב, מרכבה ואפילו מוזיקאים ומשוררים כמו שי בן צור, שקושר את הרוח העברית להשפעות הודיות-סופיות חזקות מאד. אלו תופעות מוזיקליות יחודיות לסוג התחיה הרוחנית שמתרחשת בישראל דווקא. אני מכיר היטב את היהדות האמריקאית למשל. הרבה מאד שנים היא היתה בעלת הבשורה של ההתחדשות הרוחנית. החל מהרב קרליבך ועד הרב זלמן שחטר-שלומי ותנועת ההתחדשות היהודית, יהדות אמריקה סימנה תמיד סמן שמאלי, ליבראלי, פתוח בדעותיו וקשוב להלכי הרוח בעולם הרחב, בעוד ישראל דשדשה מאחור, כשהיא סוחבת איתה משקולות כבדות שקשרו לרגליה החרדים והדתיים הלאומיים, משקולות שעשו את כל העניין היהודי מה זה כבד.

אבל בעשור האחרון משהו חדש קורה כאן. דברים מתעוררים במרחב הזה שלנו כסוג חדש של תרבות רוחנית יהודית. אני קורא לתופעה הזו שבטיות עברית, ואני רואה אותה כתופעה חשובה וגדולה. היא חשובה בציר ההיסטורי של התפתחות הרוח בעם ישראל לאורך הדורות כולם. יש משהו בשבטיות העברית הכנענית משהו שאיננו מתרחש אלא כאן. אף כי הוא עומד בקשר ובקשב למה שקורה באמריקה, מקור ההתחדשות הזו הינו דווקא כאן, בארץ כנען.

על הדברים הללו ארחיב בהרצאה שאעביר בכנס האקדמי השני לחקר הרוחניות העכשיוית שיתקיים השבוע ביום ב' מהבוקר ועד הערב באוניברסיטת חיפה. ראו פרטים נוספים כאן. בכנס יהיה שפע רב של נושאים והרצאות (120 במספר!), ואני מאד ממליץ לכם לקחת זמן ולבוא. (תלמידים שלי יכולים גם לקבל הנחה מסויימת בהרשמה, דברו אתי). ההרצאה שלי בכנס תתקיים במושב א1. אשמח לראותכם!

אור עברי

ומי שרוצה לא רק ללמוד על זה באופן אקדמי אלא אף לחוות את הדברים מוזמן לצאת עם ידידי שמואל שאול ואתי לסוף שבוע מופלא בבקעת תמנה (11-13 לחודש. החל מחמישי בערב ועד שבת אחה"צ). פרטים כאן. זה הולך להיות סמינר מרתק. האזור מקסים. מזג האויר נראה טוב והחומרים שאיתם נעבוד – הן לימודית והן מדיטטיבית נראים משגעים. בקעת תמנה היא אחת מנקודות החיבור בין תרבות מצריים העתיקה והתרבות העברית שנולדה ממנה ומרדה בה. נמצא שם מקדש לאלה המצרית חתחור, אלת היופי, האהבה והמוזיקה. בקעת תמנה קשורה גם לאנרגיה של הצ'קרה השניה של ארץ ישראל, האחראית על מיניות האדם. בסמינר נחקור את הנושאים הקשורים למפגש הזה דרך לימוד תיאורטי ומפגש ישיר וחוויתי עם אמא טבע, שהיא ממילא המורה הגדולה מכל. אני מאד ממליץ לכל מי שאוהב טבע ורוח להרשם. שמואל הוא מורה דרך ומורה רוחני מיוחדת במינו, והמפגש בינינו מוליד גם שת"פ בעל איכות מרתקת. הסמינר הקודם השאיר אצל כולנו טעם של עוד, ואכן לא מעט אנשים שהיו בסמינר הקודם נרשמו גם לפעם הזו.

ההרשמה עומדת להסגר. פרטים כאן.

הודעה: בעקבות הכנס- לא יתקיים השבוע השעור השבועי ברמת גן. השיעור יחזור למסלולו בשבוע הבא.

פסטיבל זורבה הבודהה – הפסטיבל הכי מוצלח שיש (לדעתי)

השבטיות העברית ובית הספר "הגן" ייוצגו בפסטיבל השנה עם מתחם בפני עצמו, שיהיו בו הרבה פעילויות של מורים הלוקחים חלק בהתחדשות השבטיות העברית: עומר ודריה פלג, הדס אופק, ד"ר ויקראם, לילך שמיר, אייל בן דב ודון ואני כמובן גם. יחד ולחוד נעביר הפעלות ושיחות, הרצאות וסדנאות. ותוכלו גם פשוט לבוא ולשבת איתנו לכוס תה ולשיחה בלתי אמצעית. זה המקום שבו אנחנו נותנים מקום לזמן איכות, סתם ככה על מחצלת ומעגל קטן של אנשים. פרטים על הפסטיבל תמצאו כאן.
פרטים על הפעילויות שלנו בפסטיבל זורבה תמצאו כאן.
ואתם גם מאד מוזמנים לרכוש דרכנו את הכרטיסים לפסטיבל! עדיין ניתן לרכוש בהנחה של הרשמה מוקדמת. תתקשרו להדס: 052-8815533

ואחרון חביב – ליל הסדר – ההרשמה בעיצומה! פרטים כאן. הרשמה אצל זואי 054-4540276

להתראות!

אוהד

המתחם העברי בפסטיבל זורבה 2010

יקיים מגוון פעילויות יחודיות (ראו לו"ז כאן למטה)

לרכישת כרטיסים לפסטיבל התקשרו להדס 052-8815533 !

יום חמישי:

21:00 עומר ודריה פלג – מדיטציית האותיות העבריות

יום שישי:

09:00 עומר פלג – מעגל בוקר – פתיחה בקלפי הטאו

11:00 עומר פלג – ציור אינטואיטיבי 1 – מסע אל המקור היוצר

17:00 הדס אופק – יוגה לזוגות

18:30 עומר ודריה פלג – מרחב אהבה לזוגות

20:00 (בבודהה הול) רבי אוהד אזרחי, דון שרי אזרחי ויקראם רונן – טקס קבלת שבת מרכזי

22:00 (במתחם אינטימיות) אוהד ודון אזרחי – KABALOVE

יום שבת

10:00 DAWN דון שרי אזרחי – EMOTION INTO MOTION סשן ריקוד ותנועה

12:00 אייל בן דב – אומנות טרנספורמטיבית

13:30 עומר פלג – ציור אינטואיטיבי 2 – מסע בקבוצה אל המקור היוצר

14:30 הדס אופק – זהות והזדהות – סדנה לבני נוער (גילאי 13 ומעלה)

16:00 ד"ר ויקראם רונן – שיחה על "מסילת ישרים" לרמח"ל

17:00 אוהד ודון אזרחי – שיחה פתוחה על יחסים פתוחים

יום ראשון

08:00 ענת אסיה – צ'י גונג. התחברות למדבר ולאביב

09:30 עומר פלג – מעגל בוקר – פתיחה בקלפי הטאו

11:00 רבי אוהד אזרחי – הרוח העברית

15:30 DAWN דון שרי אזרחי – נשים נעות נאות

18:00 עומר ודריה פלג – בעיניים עצומות לרווחה

20:00 DAWN דון שרי אזרחי – מה נשים רוצות? – מפגש עם דון לגברים בלבד

21:30 רבי אוהד אזרחי – פסח וספירת העומר בעבודה הפנימית

יום שני

08:00 ענת אסיה – צ'י גונג – התחברות למדבר ולאביב

10:30 לילך שמיר – פסיכולוגיה יהודית (סדנה)

הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית באוניברסיטת חיפה

כנס רב משתתפים, עם 120 הרצאות שונות ומגוונות במגוון נושאים מרתקים!

לתכנית הכנס ראו כאן

הרצאתו של אוהד אזרחי בכנס תתקיים במושב א1, בשעה 10:45 בבוקר
ותעסוק בשבטיות העברית החדשה בארץ ישראל כתופעה חדשה בנוף היהודי

10 עצות לחיים טובים

אוהד אזרחי

(נכתב לבקשת "ערוץ החיים הטובים". בעקבות הסדרה "התחדשות" 2004)

1. להביט כל יום לשמיים לפחות פעם אחת ולהיזכר במרחב הפתוח. לנשום אל מול השמיים ולהרחיב את בית החזה.
2. לדבר עם האלהים, להתפלל, לא מהסידור אלא בשפה מדוברת, פשוט לשפוך את הלב לפני השכינה הכי באמת, על כל מה שקורה לי בחיים, על הלבטים ועל השמחות ועל הצער. לא להסתיר דבר. לדבר מהלב, ולהסכים גם לקבל תשובות.
3. כשמדברים עם מישהו – לא לפחד ליצור קשר עין, ולחייך אליו או אליה. זה משנה מיד את כל אווירת השיחה.
4. כמה פעמים ביום לשים לב לנשימה, ולנשום במלאות ובקלות. להודות על החיים שבתוכנו – "כל הנשמה תהלל יה"…
5. כל יום עלול להיות יומנו האחרון עלי אדמות. לכן חשוב לשים לב מה הייתי רוצה לעשות ביומי האחרון ואיך הייתי רוצה להתנהג בו עם הסובבים אותי, ולתת לזה להשפיע על התנהגותי ועל מעשי במשך היום.
6. לחפש בכנות גמורה מהי המתנה שאני יכול לתת לעולם, ולתת אותה כל יום הכי טוב שאני רק יכול לתת; לתת ללא שיור. כשנותנים כך זה גורם להתחדשות עצומה של כל כחות החיים.
7. אם אינני יודע מהי המתנה הייחודית שלי לעולם – כדאי לעצור כל פעילות אחרת ולהקדיש זמן איכותי לשאלה הזו ממש. ולבקש עזרה.
8. לא לרדוף אחרי מותרות כי הן ממש לא מועילות לנו, ובעצם מרחיקות אותנו מעצמנו האמיתי. בדברים הפשוטים נמצא סוד הקסם של החיים: לגעת באדמה, לנשום אויר, לשתות מים ולהתחמם באש. בדברים הפשוטים יש הרבה שמחה, ורדיפת מותרות גורמת לעצב וחוסר סיפוק מתמיד.
9. לקחת יום אחד בשבוע שלא עובדים בו ולא עושים בו תכניות ולא דואגים ליום המחר. יום שמוקדש לאהבה ולעונג ולפשטות. במסורת העברית קוראים לזה – יום שבת. זוהי תזכורת שאפשר לחיות גם אחרת, בקדושה, בכיף, באהבה ובאינטימיות.
10. לשים לב לכל אברי הגוף, להסתכל עליהם אחד אחד בבוקר (במקלחת למשל) ולומר להם "בוקר טוב רגל, מה שלומך הבוקר? בוקר טוב בטן יקרה, אני מקווה שיהיה לנו יום טוב ביחד…" וכן הלאה, ולא לשכוח שום איבר בגוף כי כולם אהובים וכולם יקרים וכולם משרתים אותנו ללא הפוגה. אם נתיחס אליהם באהבה הם יחזירו לנו אהבה. ככה זה.

שלא כהלכה, הפוכה, בדוגי-סטייל \ אוהד אזרחי
(נכתב באהבת התורה ושגיונה. 31 לדצמבר 2009, מדבר יהודה)

כבר שנים שאת רושמת בי פסוקייך
פסוק פסוק באברי ללא פיסוק נקודותייך
בדמותך עשית אותי, גוויל קלף שמנמן ככל לומדייך
דיו שחור מצייר בי ציורייך
והלבן שסביב אותיותיך
ראשי סובב בהגיגייך
כבר שנים שאת פוסקת בי פסוקייך
מפשקת לי חוקייך
בעד עורי חקוקים לעד עדייך
וטעמך אכן לא פג, כדברי מעריצייך

ואז פתאום אמרת לי, סיננת מבין שינייך
כמו אהובה מתמסרת בשדייך
תן בי אותיות וגלה בי פנים
שלא כהלכה, הפוכה, בדוגי-סטייל
כך אני רוצָה, מושך קלות שערותייך
ואת צוחקת, כמו שֶׁדה, כמו ילדה תמימה
נאנקת בבתי כנסיותייִך
ואני בהם חזן
פיוטים אכתוב בך
ואז פתאום, ללא כל חוק, אחשוף פנייך
וכך אשיב לך נעורייך.

אז כתוב אותי – את אומרת בדשן ירכייך
כתוב אותי אחרת, כתוב אותי סוערת
כתוב בי דברי דודים, כתוב בי שירי נדודים
כתוב אותי כמו אהובה בשוק
כתוב אותי כמו מטבע שחוק
שְׁיִדֵיי רבים נגעו בו והחליק
כתוב מילים שהקורא יסמיק
כך כתוב בי מגע
כתוב אותי משוגע
כתוב לי כתובה חדשה

ואני בדמות פסוקיך הטבולים באברי
טובל קולמוס בדם וזרע הגיגיי
מצייר בך אהבה משוגעת למדי
זו תורה וזו שכרה בסוד קדושה לאל שדי

ואני כאשר אבדתי – אבדתי

מאמר לכבוד פורים, לאתר מהות החיים, פברואר 2010

אוהד אזרחי

לפעמים ישועה גדולה צומחת ממעשים שממש קשה לנו נפשית לעשותם. מעשים שיש לנו הרבה התנגדות פנימית לקום ולעשות אותם – כי הם עומדים בניגוד למקובל, בניגוד למה שנתפס בעינינו כראוי, או אפילו כמותר. פורים הוא זמן שכזה, שמזמין אותנו לצאת רגע מהתלות שלנו במערכת של אסור ומותר, ולהרגיש מה באמת צריך ונכון לעשות, מעבר לשיקולים הרגילים של חוק ומוסר.

האסון של הדסה

הדסה התחילה את חייה כבחורה יהודיה מבית טוב. היא היתה יתומה מאביה ואמה והדוד שלה – מרדכי – אימץ אותה, גידל אותה, ויש אומרים אף נשא אותה לאישה (תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף יג\א). כשהמלך אחשורוש אסף בתולות צעירות לארמונו נאספה גם היא איתן. אמנם לא בדיוק ברור כיצד היא היתה גם בתולה וגם אשתו של מרדכי, אבל עובדה.

הפרסים שינו את שמה של הדסה היהודיה ל'אסתר' – וקראו לה על שם האלה איסתהאר, היא עשתורת הצידונית, היא אשרה הכנענית, היא ונוס הרומאית, היא אפרודיטי היוונית – היא המזוהה תמיד עם כוכב הנוגה – היא אלת האהבה היופי והתשוקה. הדסה היתה כך מסתבר בחורה יפה ומושכת עד מאד.

יופיה של הדסה היה לה לרועץ. בגלל צורתה המושכת היא נלקחה מחיק עמה ויהדותה, אולצה לחיות בארמון פרסי, לתנות אהבים עם מלך רודף שמלות, ולהשתתף בחיי הארמון שנימוסיו ומנהגיו שונים משלה. חז"ל כבר תוהים האם לא היתה אמורה הדסה למסור את עצמה למיתה ובלבד שלא לשכב עם אחשורוש, שהרי היתה אישה נשואה, ועונים ומתרצים ש"אסתר קרקע עולם היתה" – כלומר היא לא ממש שתפה פעולה. בהיותה אישה יכולה היתה אסתר להניח לאחשורוש לעשות בה כרצונו בעת המעשה המיני מבלי לשתף פעולה. פשוט להיכנע לו ולתשוקותיו, וכך לשמור על תומתה:

"אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה …שהרי מקרה אסתר גילוי עריות היה, אם משום שאסתר אשת איש היתה … ואם משום שעברה על לאו של 'לא תתחתן בם'…" (חדושי הר"ן על פסחים דף כה ע/ב, בתרגום לעברית)

הדסה עשתה מה שרבים מאתנו עושים פעמים רבות – היא התחמקה מאחריות. הניחה לעצמה להיות פסיבית ולא לקחה אחריות מלאה על מה שמתרחש בחייה.

הקץ לפסיביות

אולם לא לאורך זמן יכולה היתה הדסה לשחק את המשחק הכפול הזה. לחיות כאנוסה ולא ממש לשתף פעולה עם גחמותיו של אחשורוש. כדי לבטל את גזרת המן היה צורך בפעולה. לא עוד פסיביות. הגיע העת לאקטיביות. הדסה מפוחדת מהאפשרות לנקוט פעולה אקטיבית, ומרדכי עונה לה: "אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד' יד'). מרדכי דוחף את הדסה לקום ולעשות מעשה – ללכת מיוזמתה אל המלך.

הדסה מבינה את הנקודה. אם עד עכשיו היא היתה פסיבית, עתה הגיעה העת להיות אקטיבית. עכשיו עליה לגשת אל המלך מרצונה היא וליזום קשר אירוטי בינו לבינה. עליה להזמין אותו למשתה היין, לשחק איתו את משחקי החיזור המקובלים ולהשתמש בכח הפיתוי המיני שלה כדי להציל את עמה. זו הכרעה לא פשוטה עבור הדסה. היא הולכת לעשות משהו שנתפס בעיניה כאיסור גדול וחמור: "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".

"מה פירוש 'אשר לא כדת'? כל יום ויום באונס ועכשיו ברצון". (ילקוט שמעוני אסתר ד' רמז תתרנ"ו)

על כל הקופה

בעקבות דברי מרדכי מבינה הדסה שכדי להציל את כלל הציבור עליה לסכן את עצמה. עליה להקריב את תומתה המינית-רוחנית כדי להביא לישועה גדולה, למרות שלדעתה המעשה הזה עלול לעלות לה לא רק בחיי גופה אלא אף בחיי נשמתה:

"…על כן לא רצתה אסתר תחילה, וגם כן אחר כך אמרה שהוא 'שלא כדת', אבל נתרצית לעשות שלא כדת ולאבד אף עולם הבא בשביל הצלת ישראל. וזה פירוש 'כאשר אבדתי' רצה לומר בעולם הזה שנטמעה בין העמים, 'אבדתי' בעולם הבא גם כן" (רבי צדוק הכהן מלובלין, ליקוטי אמרים, אות טז)

ואכן בפורים יש הארה רוחנית מיוחדת שנקראת, לפי קבלת האר"י "הארת יסוד אבא". ההארה הזו קשורה ביכולתו של האדם לקחת אחריות אישית, ולעשות מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם מסגרת החוק והמוסר הרגילים[1]. אסתר לקחה אחריות אישית והשתמשה בכח הפיתוי הנשי שלה מיוזמתה, כדי להביא לישועה כללית, ואמרה "ואני כאשר אבדתי אבדתי".

היציאה מחוץ למסגרת החוק והמוסר המקובלים והידועים מעוררת בנו לעתים פלצות, ותחושה של "כאשר אבדתי אבדתי". חצייה של גבולות הטאבו היא אחד הדברים המפחידים שאדם יכול לעשות עם עצמו. בטרגדיה 'אדיפוס' חציית גבולות הטאבו מביאה את אמו של אדיפוס לקחת את נפשה בכפה. אבל האמת היא שלפעמים יש צורך לעשות דברים שהן בגדר "מצווה הבאה בעבירה", כי כמו שאמרו חז"ל בתלמוד "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה" (בבלי, נזיר כג\ב).

בפורים הקרוב מומלץ לצאת ממסגרת ההתנהגות הרגילה של מה שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות בדרך כלל, ולחשוב – האם אני מונע מעצמי לעשות דברים מסוימים שמרגישים לי כנכונים מצד עצמם רק בגלל ש"אסור", והאם יש מצב שעשייתם, אולי באורח חד פעמי, תביא לנפשי או לאנשים אחרים סוג מסוים של ישועה?

בפורים לפי קבלת האר"י יש הארה מיוחדת שנקראת "הארת יסוד אבא", והוא קשורה, (כפי שלימדתי הן בשיעור ברמת גן והן בבית המדרש "שערים"), ביכולת האנושית לקחת אחריות אישית, שאיננה במסגרת החוק והמוסר הרגילים. לכן אסתר לקחה אחריות אישית, להשתמש בכח הפיתוי הנשי שלה מיוזמתה, כדי להביא לישועה כללית, ואמרה "ואני כאשר אבדתי אבדתי". תמיד היציאה מחוץ למסגרת החוק והמוסר המקובל והידוע כמותר מעוררת בנו פלצות, ותחושה של "כאשר אבדתי אבדתי". אבל לפעמים יש "מצווה הבאה בעבירה", וכמו שאמרו חז"ל בתלמוד "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה". אני מזמין אתכם בפורים הקרוב לצאת מהמסגרת הרגילה של מה שאתם מרשים לעצמכם לעשות בדרך כלל, ולחשוב – איך אני מונע מעצמי לעשות דברים מסוימים בגלל ש"אסור", והאם יש מצב שעשייתם אולי באורח חד פעמי, תביא לסוג של ישועה "ששון ושמחה משתה ויום טוב"?

* ואצלנו לכבוד פורים יש סדנא מיוחדת. אם בא לכם לא רק לדפוק ת'ראש באיזו מסיבה על אלכוהול ותחפושות, אלא להוסיף לזה גם תוכן ועומק ומשמעות ולימוד ועבודה פנימית (עם אלכהול ותחפושות) וקהילה של אנשים כלבבכם, שבאו למטרה כזו בדיוק – אז זה הרגע האחרון להרשם ולהצטרף. פרטים כאן. הרשמה אצל זואי 054-4540276

את הסדנא אני אעביר יחד עם ירון סנצ'ו גושן ואדוה לוי גושן – ליצנים רפואים,  שחקנים, יוצרים ומורים דגולים – ואני ממש שמח על כך!

* ביום שני לא יתקיים השיעור שלי ברמת גן – לכבוד פורים

וכמה דברים לקראת פסח

* ערב הכנה לליל הסדר: ביום רביעי (3. למרץ) לעומת זאת – ארוע חד פעמי : הכנה לליל הסדר בגדר "עשה זאת בעצמך באופן מרתק". אין שום סיבה שליל הסדר יהיה לילה משמים, של מחויבויות משפחתיות ובישולים עד אין קץ. זהו לילה של חירות! תוכלו לקרוא כאן מאמרים שלי על פסח, וביום רביעי אלמד על האיכות של ליל הסדר, אענה על שאלות שעולות לכם, וגם אתן הדרכה לרעיונות רבים של איך אפשר לעשות את ליל הסדר אחרת אצלכם בבית. יום ד' 8 בערב. רח' המעגל 17א. רמת גן. 60 ש"ח בברכה.

* ואם אתם יכולים – בואו לעשות איתנו את ליל הסדר. ביבנאל (ולא באשראם במדבר, כפי שפורסם קודם לכן) עם עוד אנשים נפלאים. בשנה שעברה היינו כ 70 איש ואישה, ומוזיקאים ואוכל מעולה של דריה פלג, וטסנו… אז אם אתם בעניין – תתקשרו לזואי להרשמה מוקדמת 054-4540276 (המחיר יעלה ככל שמתקרבים לאירוע!) פרטים נוספים כאן

פסטיבל זורבה – חוה"מ פסח

קנו דרכנו כרטיסים לפסטיבל! תתקשרו להדס 052-8815533. ניתן לשלם בכ. אשראי בטלפון.

השנה קבלנו בזורבה מתחם שלם – המתחם העברי – שיוקדש בפסטיבל לעבודה שלנו. במתחם תוכלו לבוא לכל מיני פעילויות, משעורים אתי ותנועה עם דון ועד שיעורי יוגה עם הדס אופק וסדנאות ליצירה זורמת עם עומר פלג וריפוי עם דריה. בכל יום נקיים מפגשים פתוחים, פחות רשמיים, לשיחה ושאלות ותשובות, לפעמים על ידי שימוש במשחקים כדי להציף דברים. וכן שיעורים קצרים שיעסקו גם בספירת העומר ובתיקון הספציפי של אותו יום. בנוסף נעביר את קבלת השבת בבודהא-הול, ומספר פעילויות במתחמים הראשיים. נשמח לראותכם שם. בעיני זו ממש עליה לרגל.

אור עברי

שמואל שאול ואוהד אזרחי משתפים פעולה ולוקחים קבוצה לסמינר אור עברי נוסף, והפעם – בבקעת תמנע
*  מהי הדרך הרוחנית העברית, במה היא דומה ובמה היא שונה מהיהדות? וכיצד נולדה בכלל היהדות מערש התרבות הנבואית העברית  הקדומה?
*  האם ניתן לנו להתחבר מחדש לאור העברי?
*  במכתש תמנע נמצא מקדש האלה המצרית חתחור – אלת אלת היופי, האהבה והמוזיקה במיתולוגיה המצרית. מהי נשיות אלהית, מדוע היא נשכחה, הודחקה ונוצלה לרעה? והאם ניתן להשיבה ?
*  "עמודי שלמה" יובילו אותנו ללימוד עמוק על דרכו מיוחדת של שלמה, שהיה נשוי (בין היתר גם) לנסיכה מצרית, מי היה שלמה וכיצד השפיעה אישיותו ודרכו על המיסטיקה העברית?
*  לפי העבודה של שמואל שאול עם האנרגיה של הטבע, בקעת תמנע קשורה לצ'קרה השניה של המרחב הגיאוגרפי של ארץ ישראל. מבסדנא נבחן את הדברים, נחוש אותם ונערוך עבודה, כולל טקסים שונים ותרגילים ומדיטציות לריפוי המקום הכואב הזה בנפש האומה והיחיד.
* בקיצר – מדיטציות בטבע. חיבור עמוק לרוח. לימוד עיוני. תנועה, טיול מדבר באביב, וחברה טובה.

שישי-שבת 11-13  למרץ. להרשמה kabalove@gmail.com לפרטים נוספים: nehara@netvision.net.il (שמואל)

* רדיו

לאחרונה התחלתי להגיש בשת"פ עם אדווה לוי גושן תכנית רדיו חדשה "זיגזוג": תכנית שעוסקת בכל הזיגזוג האנושי שקשור לזוגיות ומערכות יחסים. רוצים, לא רוצים, בורחים, שבים, אוהבים – מה זו אהבה? – מתאהבים  - מה זו התאהבות? מתאכזבים – למה? לומדים להתחדש בזוגיות – איך? תוכלו למצוא את התכניות ברשת בקישור הזה, ברדיו מהות החיים (שהוא הרדיו הטוב ביותר שתוכלו להאזין לו דרך המחשב! באחריות, וגם – בלי פרסומות!)

זהו להפעם

להתראות!

אוהד

איזה מין רב אני?

אוהד אזרחי 2010

הרבה פעמים שואלים אותי איזה מין רב אני, כי הרי אני לא "נראה כמו רב" וגם לא "מתנהג כמו רב". וזה כמובן נכון.. ובכן הנה התשובה:

שנים לא מעטות מחיי עברו עלי בעולם החרדי והחסידי. לאחר ש"חזרתי בתשובה" בגיל 18 נכנסתי לעולם הישיבות ושם ביליתי ימים כלילות, פשוטו כמשמעו, בלימוד תורה. למדתי מקרא ומשנה, תלמוד והלכה, חסידות וקבלה. בשלב מסויים התחלתי להעביר שיעורים בישיבה, ונשלחתי על ידי האדמו"ר מבעלז, שהיה הרבי שלי, ללמוד בישיבת המקובלים "שער השמיים".

לאחר מכן המשכתי ללמד בעולם הישיבות. במשך מספר שנים שימשתי כרב ומורה בישיבות שונות בארץ. במשך כל אותן שנים לא הייתי מעוניין בהסמכה רשמית לרבנות, כי לא הייתי מעוניין להיות פוסק הלכה (אף כי למדתי הלכה בעיון רב, ואף נבחנתי בסמכויות גבוהות).

רק משיצאתי מהעולם האורתודוקסי הבנתי כי עתה טוב יהיה אם אקבל הסמכה. עזבתי את העולם האורתודוקסי כי הבנתי והרגשתי בעומק נפשי שהיהדות ההלכתית איננה תואמת באורחות חייה את הקשר החי עם אלהים חיים, כפי שהוא הלך והתרקם בקרבי.

רבי זלמן-שחטר שלומי, מייסדה של תנועת ההתחדשות היהודית ביקר באותה תקופה בארץ, ואנשים שהכירו את שנינו דאגו כי נפגש. הפגישה בינינו היתה כמו התכה כימית. אני ראיתי בו מייד את הזקן החכם שאשמח לזכות ולהיות חלק משושלת ההסמכה שלו, והוא זיהה בי דברים שיצרו מיד אהבה רבה בינינו.

רבי זלמן בחן אותי בעל פה ובכתב בכל מיני מקצועות שבתורה, קרא חלק מספרי ולאחר מכן ביקש להסמיכני לרבי. הוא הדגיש – רבי, ולא רק רב. כי בתפיסה החסידית התוספת של האות יוד מסמלת את השראת רוח הקודש ו"נביעת האין-סוף" על החכם (והלוואי ולא אשא את היוד הזו לשווא).

לאחר מספר חודשים זכיתי לעמוד בביתו של רבי זלמן בבולדר, קולורדו, ידיו על כתפי, ראשי מורכן וטליתו חופה על שינינו גם יחד. הוא הסמיך אותי לרבי במילים מעצימות וברכות רבות, ונישק אותי על ראשי. דמעות זלגו מעיני וחשמל זרם בכל ישותי, מעלה ומטה כמלאכי אלהים העולים ויורדים בסולם יעקב.

בין היתר אמר רבי זלמן באותו טקס: "וכל מי שתסמיך אתה יהיה מוסמך גם בשמי ובשם רבותי שהסמיכו אותי".

רבי זלמן עומד איתי בקשר רציף, ופעמיים כבר הגעתי לביתו עם קבוצה של תלמידים מישראל שזכו לפגוש את האיש החכם הזה ולשמוע את לקחו.

כשפתחנו את שיטת KabaLove  ואת "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה" נתן לנו את ברכתו לכך, ואמר לדון ולי שלא נשכח לצטט את הדברים המובאים בשם הבעל שם טוב, כי הסיבה לאיחור ביאת משיח היא "משום שלא מאריכים באהבה רבה, לעורר תאוות הנקבה תחילה, בסוד הנשיקין שקודם הזיווג".

דבר אחד שחשוב לומר על גישתי אל היהדות: אני אינני מלמד תורה כדי להביא אנשים אל היהדות. אני בא מתוך היהדות, דולה ממנה אוצרות רבים, כדי ללכת יחד עם אנשים שלומדים אתי במסע אל עצמם, אל החיים, לא "אל היהדות". אינני דובר של שום דת. אני יוצא מהיהדות, יוצא מהקופסה ויוצא מהארון. אני הולך במסע העברי, לחיות פתוח עם אלהים חיים.

תלמידים שלי אמרו אתמול שאולי כששואלים אותי "איזה מין רב אני" צריך לענות שאני לא רב אורתודוקסי, ולא רב רפורמי וכדומה – אלא פשוט רב ממדי.

ובריאות האישה בקבלה

אוהד אזרחי

לפני זמן לא רב הוציאה לאור פרופ' ברכה זק במהדורה מדעית משובחת את "מעין עין יעקב" שהוא אחד מספריו של גדול מקובלי המאה השש-עשרה בצפת – רבי משה קורדובירו הידוע גם בכינויו הרמ"ק.

קיימים כבר מספר רב של ספרי קבלה שכתב אותו מקובל גדול ופורה, אם כך מה כל כך מיוחד בספר הספציפי הזה? מה שמיוחד בו הוא שכל כולו מוקדש לעיסוק בדמותה של השכינה – הלא היא הדמות נשית באלהות.

קורדוברו לוקח מהתנ"ך את פסוקי שיר השירים – שהם שירי דודים בין אהוב ואהובה – ומפרש אותם באופן יסודי על פי סודות הזיווגים ומעשי האהבה המתחוללים בעולם העליון בין הקדוש ברוך הוא והשכינה. כי זאת יש לדעת: בעוד אלהי היהדות העממית כיום הוא אל זכר, שאין לו דבר וחצי דבר עם מעשי אהבה ומין, הרי שאלוהי המקובלים הם זכר ונקבה, והם מקיימים את העולם על ידי זיווג תמידי ובלתי פוסק בין הזכר והנקבה העליונים. אם יפסק חלילה הזיווג הזה, אומרים המקובלים, ולו לרגע אחד, יהיה זה כאילו מישהו הוציא את תקע החשמל למסך שעליו העולם שלנו מתקיים. ללא זיווג – העולם חדל להתקיים. פוף! והכל נגמר.

להרבות תענוגות

אבל יש גם רמה אחרת של זיווג, פחות פטאלית מהקודמת, אבל אף על פי כן מאד מאד חשובה:  זיווג זה, שמתקיים ברמה "נמוכה יותר" בעולם העליון, מוסיף שפע, חדווה ושעשועים לעולמות כולם.

פשוט ככה, אומרים המקובלים ברוב חכמתם – העולם אמנם מתקיים מכוח הזיווג הכי עליון. אבל האם די לנו בעולם שרק מתקיים? האם די לנו להיות בגדר "שורדים"? לסחוב עוד יום ועוד יום ורק להמשיך להתקיים? לא. לא די בכך, ולכן מוסיף הקדוש ברוך הוא ומזדווג עם השכינה זיווגים נוספים, זיווגים שמשפיעים אנרגיה טובה לעולם, ומוסיפים בו אור, ושמחה, וחדווה ותענוג. מזל שהם עושים את זה. איזה יופי של אלהים!

והנה הפתעה נוספת: מה שמעודד את הזוג האלהי להתחרמן ממש ולהשתוקק זה אל זה אלו דווקא מעשי המצוות של בני האדם! והכוונה היא שאם בני אדם עושים מעשים טובים מתוך התעוררות הנפש והתלהבות אמיתית, מתוך השתוקקות פנימית אל הטוב העליון והאמת הצרופה – ההשתוקקות הזו גורמת לנקבה העליונה – היא השכינה – "להירטב", או בלשון הקבלה "לשפוך מים נקביים". ומשם כבר הכל זורם טוב, כידוע.

בעליונים ובתחתונים

על הרקע הזה, של מעשי האהבה האלהיים, המתרחשים בעליונים כפועל יוצא מהתעוררות בני האדם בתחתונים, מגלה רבי משה קורדובירו בספרו סודות גדולים מ"חדר המיטות העליון". וכך ניתן למצוא בספר פרק שלם הדן במה שניתן לכנות "בריאות השד" של השכינה…

בכלל ספר הקבלה הזה עוסק הרבה בסוד השדיים, שהרי שיר השירים לא חסך גם הוא בתיאורי שבח כלפי שדי האהובה: "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה" אומר האהוב בפרק ז', ומוסיף: "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים".

לאחוז בסנסינים

והנה דברים שכתב רמ"ק במאה השש-עשרה על הפסוקים הללו:

"עניין 'אעלה בתמר' ירצה שיתקשרו אבריו, אברים [זכריים] באיברים נקביים. וזהו סוד 'דבקותא דגופא בגופא' [= דביקות של גוף בגוף]".

העליה בתמר איננה אלא משל להתחברות גוף הזכר וגוף הנקבה באהבה גדולה. אך מה היא משמעות האחיזה בסנסיני התמר?

סנסיני התמר משמשים כמשל לשדי האהובה, שהאהוב רוצה לאחוז. אך רמ"ק מוסיף ואומר דבר מעניין: "הנה השדיים הנזכרים אינם מתתקנים אלא מבין ידי הזכר המשתעשע בהם" ! (מעין עין-יעקב, תמר ד' פרק ד').

שימו לב: לדעת רבי משה קורדובירו, המקובל הגדול מצפת של המאה השש-עשרה, שדיה של הנקבה מקבלים 'תיקון' מידיו של הזכר המשתעשע בהם. אמנם גם הזכר מקבל מזה תיקון גדול, כי כדבריו "יש בהם תועלת לזכר – שנהנה בהם", אבל המעניין הוא ששדיה של האישה צריכים למשמוש הידיים של האהוב!

"כולנו זקוקים למגע", מסתבר – וגם שדיה של השכינה. כי אחרת לא נעשה בהם ה'תיקון' שהם כה זקוקים לו.

מאות שנים מאוחר יותר יערכו חוקרים צרפתיים מחקר שיגלה כי אחוזי השכיחות של סרטן השד גבוהים בהרבה אצל נשים שאין להן פרטנר מיני, או כאלו שקיימו יחסי מין פחות מפעם בחודש (ראו http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3614262,00.html). האם יש לדבר קשר לענין "ידי הזכר המשתעשע בהם"? אני חושב שכן.

והרמ"ק דרך אגב לא מתבלבל ומסביר כי התפקיד של השדיים כלפי התינוק שניזון מהם איננו זהה לתפקידם כלפי הזכר הנהנה מהם מחד, אך גם "מתקן שדי הנקבה וממלא אותם משפעו, כדי שיהיו מניקים אל התחתונים" (פרק ה').

כמובן – הרמ"ק מתייחס כאן בעיקר לשדיים באורח סימבולי ורוחני, שהרי השכינה עניין רוחני הוא, ולא בעניני גוף-הבשר עסקינן כאן, אך בכתבי הקבלה קיימת כל הזמן התרוצצות מרתקת בין האדם התחתון והאדם העליון, על פי הכתוב בספר איוב "ןמבשרי אחזה אלוה". וכך התבוננו המקובלים בזיווג התחתון וממנו למדו על סודות הזיווג העליון – ולהיפך. דבר קשור בדבר ללא הפרדה באמת. ובכלל – הסוד האמיתי של האהבה הוא לראות את התגלות השכינה העליונה באישה בשר ודם שחיה לצדך ממש, ולאהוב אותה ככזו – כהתגלות אלהית.

אהבה שכזו בודאי מוסיפה מאור פנים לאישה, ותורמת לבריאות הגוף והנפש. וכשהאישה מאירה וזורחת, כי היא נאהבת כראוי – הלא העולם כולו נראה טוב יותר, הלא כן?

————-

אוהד אזרחי הוא רבי ומורה לקבלה בתנועה ליהדות מתחדשת Jewish Renewal, ועומד בראש "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה" www.kabalove.org. המאמר נכתב לפי בקשת מוסף הבריאות של עיתון 'הארץ' – לקראת יום האישה הבינ"ל 2010.

בואו לעשות איתנו את הפורים הזה

שישי אחה"צ עד מוצ"ש

עם ירון סנצ'ו גושן (ליצן רפואי, שחקן), אדוה לוי גושן (שחקנית וליצנית) ורבי אוהד אזרחי

את הפעילויות של פורים תכננו כך שנוכל להיכנס לעובי הקורה של פורים על פי הקבלה הרדיקאלית, דרך לימוד – ואז – דרך מעשה. יהיה הרבה כיף. מובטח.

פורים זהו זמן למחקר של הלא מודע, של העצמי ושל הפערים והמתחים שבין ה'אני' והעצמי. לפי החסידות זהו גם זמן גדול של תשובה – במובנה העמוק – 'שיבת הנפש לשורשה' – והתחדשות רעננה של המקורות הבלתי רציונאליים של הקיום.

ההרשמה – עכשיו!

אצל זואי 054-4540276   ו\או במייל חוזר

יש שאומרים "אני לא יודע\ת לשחק" – והאמירה הזו עצמה היא משחק גדול. כי תמיד אנחנו משחקים. יום יום בחיינו אנחנו מגלמים דמות מסויימת. אלא שחלק מהבעיה שלנו זה שנכנסנו ל"אובר-אקטינג", כלומר הפכנו כה מזוהים על ה'דמות' הזו שלנו עד ששכחנו מי אנחנו באמת מעבר לדמויות שעטינו על עצמנו.

אז בפורים הזה בואו איתנו למסע הקסום בראש טוב, עם קהילה של אנשים כלבבנו, שאוהבים להתבונן ולחקור לעומק, ומסוגלים גם להומור, לפשטות, לזרימה, להתנסות ולשטויות כבירות למכביר.

אז מה יהיה ועל מה נעבוד?

נטפל בעמלק הרוחני של כל אחד מאיתנו. הספק הפנימי שיושב לך בפנים ועל כל מה שתעשה הוא אומר לך "איזה פספוס! אתה בטוח שלא היית צריך לעשות בדיוק ההיפך?". אם העזת וקמת ועשית ולקחת סיכון – הוא אומר לך שאתה אידיוט, ואם לא העזת ונתת לרגע לעבור, גם אז הוא אומר לך שאתה אידיוט. בפורים הזה אנחנו נתפוס את הממזר!

יש דברים 'לא מכובדים' שעשיתם ואתם חושבים שאתם לבד בהם? שזה איזה פאק שלכם שממש ממש יסלדו מכם אם רק ידעו על זה, כי כולם בטח לא ככה? בפורים הזה אולי תתפלאו לגלות אחרת. סשן ערק-מדיטיישן יגלה לכם נפלאות על העולם ויפקח לכם את העיניים..

כל אחד והפגם האישי שלו. לכל נפש יש את העיוות שלה, שעל פי החסידות קשור דווקא למעלתה היחודית של כל נשמה (דברים מתורתו של רבי צדוק הכהן מלובלין). כל אחד מנסה ללא הרף לכסות על ערוותו, להסתיר את הפגם הקיים בו ולהעמיד פנים של 'אני בסדר'. אבל מה יהיה אם דווקא נכנס למקום הזה בתוכנו ובמסגרת בטוחה של "סדנת הבופון הפנימי" נאפשר לו להתגלות, בהפרזה, בהומור, בקריקטורה עצמית, עד שאולי הקווזימודו הפנימי שלנו ילחש לנו באוזן סוד גדול על עצמנו שלא ידענו קודם, כי עסקנו כל הזמן בלהחביא אותו באיזה מגדל פעמונים? כן – בפורים הזה – (נכנס יין) יצא סוד.

ואז נפנה למגילת אסתר – זו שמגלה את ההסתר. איזה אוסף של דמויות יש בה…. ראו מאמר על הארכיטיפים של מגילת אסתר. הדמויות של המגילה קיימות בתוכנו פנימה, ומגיבות כל הזמן לעולם. נכנס דרך הזוית הזו למגילה, ונחשוף את הפנתיאון הפנימי שלנו, שיש בו גם זרש וגם המן גם ושתי וגם אחשורוש וגם מין מרדכי כזה ואסתר והדסה, כוווולם משחקים את משחק החיים. יהיו קטעים.

לסיום נקיים טקס קריאת מגילת אסתר, ועד אז היא תהיה כבר משובחת לעילא ולעילא (וגם אנחנו).

אוכל – תוצרת דריה פלג, שכבר יצא לבישולים שלה בסדנאות שלנו שם. אוכל עם אנרגיה טובה.

לינה – נלך לישון בטח מאוחר. יש מזרונים וחלל גדול. תביאו שק"ש. יהיה בסידר. (ומי שרוצה חדר מסודר – אפשר גם).

ההרשמה – עכשיו!

אצל זואי 054-4540276   ו\או במייל חוזר

עלות: 560 ₪ כולל לינה וארוחות.

מה להביא?

בקבוק משקה אלכוהולי. שק"ש. כלי כתיבה – רצוי. איפורים, ואביזרי תחפושת – כל מה שבא לכם.

איפה: יבנאל (שעה וחצי מהמרכז – צפונה. ליד כפר תבור). בגסט-האוס של דורית בת שלום

מתי? שישי 26 לפברואר. מתכנסים בשעה 15:00.

שבת שלום – ולהתראות!

חידושים ושינויים!

שימו לב – יש כמה שינויים. למשל סדר פסח חזר לצפון הארץ, ועוד כל מיני שינויים שיפורטו בהמשך

פורים – נתחיל עם סדנת פורים: ההרשמה בעיצומה! יש כבר קבוצת אנשים איכותית ומשמחת לבב שנרשמה, אבל אנחנו עוד לא מלאים. יש מקום. אז מה יהיה בסדנת פורים? נתחיל ביום שישי בעבודה על הספק הפנימי (בגיחמטריה 'עמלק'). כן כן, זה שמחלחל בלב ואוכל כל חלקה טובה ועל כל מה שאתה אומר הוא אומר לך "ואולי לא??". נגלה כמה הספק הוא חשוב לפעמים, אבל כמה הוא מזיק לפעמים גם. נלמד על משמעותו של כח עמלק ככח רוחני הקשור לספירת הדעת, ולרבדי האשליה של הקיום על פי הקבלה הרדיקאלית. ומייד נעביר את הלימוד הרוחני לעבודה פנימית בניצוחם של סנצ'ו ואדווה ליצני החצר שלנו, שבדרכים שונות יעזרו לנו לפגוש את עצמנו באופנים מפתיעים… (ראו תמונה של מורדילו בדף הארוע באתר). אחר כך ביום שבת נכנס לעומק הארכיטיפים של מגילת אסתר, (ראו מאמר) ושוב לימוד חברותות, ובעקבותיו סדנא ששוב בצחוק גדול (כנראה) תפגיש אותנו עם עצמנו בהפתעות מרובות.   בין לבין – גם ערק ויין ותחפושות ומדיטציות מונחות על ידי, בקיצר – פורים זה חג חג, ולא לחינם ספרות הזוהר רואה את יום כיפור כמשהו שרק מתקרב לקדושת פורים..

לפרטים על סידורי לינה והרשמה – כנסו לאתר.

אור עברי – יחד עם אחי ורעי שמואל שאול נצא הפעם לבקעת תמנה הקסומה לסמינר "אור עברי" נוסף, לאחר שהקודם השאיר לכולם טעם של עוד. על האיכויות של המקום והסדנא – קראו באתר. 11-13 למרץ. ההרשמה כבר החלה.

ערב הכנה לליל הסדר – שימו לב – התאריך זז! הערב יתקיים ב 3 למרץ בשעה 8 בערב, ברחוב המעגל 17א. רמת גן. מה יהיה? יהיה לימוד על משמעותו של ליל הסדר ועצות מעשיות כיצד אפשר להפוך את הסדר אצלכם בבית, עם המשפחה, לערב נפלא ומרתק, מלא משמעות ועניין, ולא רק לסעודת שחיתות עם כל המשפחה שבה ממלמלים איזה טקסט לא מובן. הערב יעלה 50 ₪. ואם במקרה אתם לא מתכוננים להצטרף אלינו לליל הסדר ביבנאל – אולי תשקלו לבוא…

פסח זז – כן אז גם ליל הסדר עצמו זז. לא התאריך אבל המקום… נערוך אותו ביבנאל ולא באשראם במדבר כפי שפורסם בעבר. אפשר יהיה לבוא ולהישאר ללון, אפשר יהיה לקום ולנסוע הביתה אחרי הסדר – כרצונכם. לפרטים מלאים והרשמה – כנסו לאתר.

זורבה – בשמחה רבה אנחנו נלמד כרגיל בפסטיבל הזורבה בחוה"מ פסח, והפעם אפילו נפעיל מתחם מיוחד של בית הספר "הגן". בעינינו להגיע לזורבה זה סוג של עליה לרגל. גם העליה לרגל הקדומה היתה סוג של פסטיבל מפואר (ראו מאמר), והיום אנחנו עולים לרגל לאשראם במדבר. בנוסף אפשר השנה לרכוש כרטיסים דרכנו. וזה יהיה נחמד ומפרגן אם אכן תעשו זאת דרכנו. תודה.

לסביות ורבנים – אתמול שמעתי על מה שאמר הרב פרומן מתקוע על הלסביות, וזה העציב אותי עד מאד, והרגיז את חדרי בטני. לכן ישבתי אל תוך הלילה וכתבתי מאמר שהתפרסם כאן, כתגובה לדבריו.      אשמח לטוקבקים…

בית המדרש – בבית המדרש לקבלה נתחיל ללמוד החל מהשבוע, במין חברותא גדולה, טקסט משובח ומיוחד במינו שזכיתי זה עתה להחשף אליו. מדובר בספר של רבי משה קורדובירו (רמ"ק) שיצא לאור לראשונה מכתב יד לא מזמן על ידי פרופ' ברכה זק מאוני' בן גוריון. זהו ספר שלם אותו הקדיש רמ"ק למהותה ועניניה של השכינה, כהתגלמות המהות האלהית הנקבית. בין היתר סוקר רמ"ק את  כל"גופה" של השכינה, שפתיה, לחייה, צוארה, שדיה, בטנה וירכיה – על פי דרשות קבליות בסודות פסוקי שיר השירים. בעריכת הספר לקחה גם חלק חברה טובה שלי הזכורה לרבים מימי קהילת המקום – ד"ר מלילה הלנר-אשד, שכתבה בו מאמרים עם פנינים רבות. כל הכבוד על הספר המשובח הזה! וכל מי שרוצה להצטרף לבית המדרש – מוזמן. כל יום ג' ב 4:30 עד 22:00 ביבנאל.

פרפרים – זוהי קריאה אחרונה לנוסעים בטיסת 'פרפרים'. אנחנו עומדים לסגור את ההרשמה, ואם עוד לא נרשמתם אבל רציתם – זה הזמן. 'פרפרים' למי שלא יודע אלו קבוצות קטנות ואיכותיות שעובדות עבודה מתמשכת של לימוד ותרגול בתחום הרוחני-מיני. כל קבוצה היא של בני גיל דומה, והקבלה לקבוצה רק לאחר מילוי שאלון וראיון אישי איתנו. אם מעניין אתכם – זה הזמן האחרון לפנות אלי המייל חוזר לפני שסוגרים את השער וממריאים אל הגן.

כנס לחקר הרוחניות העכשיות – ולסיום – ביום שני ה 8 למרץ אקח חלק בכנס אקדמי לחקר הרוחניות העכשיוית שיתקיים באוני' חיפה. הכנס מלא וגדוש כל טוב! הרצאות שונות שבאמת קשה לבחור ביניהן, כל היום כולו על ידי אנשים מה זה מענינים…  אני מאד ממליץ לקחת יום ולהגיע לכנס. תלמידים שלי שרוצים הנחה של סטודנטים (אפילו שגם ככה זה לא יקר) – תפנו אלי.

זהו להפעם

אה – עוד משהו

נ.ב. – WAYN – האתר המעצבן הזה שלח הודעה (לפחות אחת) לכל מי שקיים אצלי בספר הכתובות כאילו אני מזמין אתכם להצטרף ל WAYN. אם תפתחו את ההודעות כדי להתעניין בענין – זה מה שאני עשיתי לתומי כשקיבלתי אחד כזו מחבר שהערכתי את דעתו…. – זה ישלח הודעות דומות לכל מכריכם בשמכם… אז קודם כל סליחה ומחילה. הצליחו לעבוד עלי עם איזה כפתור או V שכנראה לא שמתי לב שלא ביטלתי את ההרשאה שלו.. ודבר שני אני לא מזמין אתכם להצטרף. להיפך. אם אדע איך – אוריד את עצמי משם. שוב סליחה, ותודה אם קראתם עד פה.

אוהד

בואו לערוך איתנו לילה של חירות – ליל סדר עולמי חדש 2010

כבר יותר מעשר שנים שאנו עורכים ליל סדר רוחני, פנימי, קהילתי, יפה, מצחיק, טעים ומעניין

וגם השנה נערוך את ליל הסדר ביבנאל, בגסט-האוס של דורית בת שלום

נתראה בשעה 18:30 להרשמה והתארגנות

ומיד אחר כך נפצח בליל סדר

שירים, ניגונים, תפילות, וחפלה מתובלת היטב בדברי חכמה וחסידות

אין לדעת כמה זמן ימשך ליל הסדר. רוב הסיכויים שעד חצות נסיים את החלק הראשי

ואז- כמיטב המסורת – אם תצלח עלינו רוח אלהים חיים – נפליג בשירים וסיפורים, בשיר השירים ובפיוטים עד שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית

לינה: המחיר כולל אפשרות "להשפך" על מזרון בגסט-האוס.

ניתן להזמין חדרים פרטיים וצימרים במקום או סמוך לו

להרשמה התקשרו אל זואי 054-4540276

מחירים: בהרשמה מוקדמת (עד 7 למרץ) 350 ש"ח

מ 8 למרץ ועד 28 בו 400 ש"ח + 10% הנחה לבני זוג

* מי שרוצה לקחת חלק באפיית מצות מצווה על סאג' אחרי הצהריים – מוזמן ליצור קשר ולקבל פרטים

* מומלץ לא להגיע מאד רעבים, כי עד שמגיעים ל"שולחן עורך" לוקח זמן…

אור עברי (סדנא)

להתחבר לשורשי העבריות בדרך של מפגש ישיר ובהתאמה לזמן הזה

והפעם סדנה בבקעת תמנע

בהנחיית אוהד אזרחי ושמואל שאול

תאריכים: 11 – 13 למרץ 2010, כ"ה – כ"ז באדר

שיתוף הפעולה בינינו, אוהד ושמואל בסדנת "אור עברי" שהתקיימה במדבר יהודה, היה כה טוב ופורה, עד שאנשים הפצירו בנו לעשות עוד יחד, ולא היו צריכים להפציר הרבה – כי גם אנחנו הרגשנו ככה.

הפעם בחרנו לרדת לבקעת תמנע, שעכשיו, אחרי כל הגשמים, מדהימה ביופיה עוד יותר מתמיד. בקעת תמנע היא מרכז אנרגטי חשוב בארצנו, היא קושרת את האור העברי עם האור של הרי סיני, והאור של ארץ מצרים. ברובד הגיאומנטי היא חלק מהרצף המשמעותי של תל אל עמרנה, הפירמידות, הר סיני וירושלים, שזהו האיבר בכדור הארץ שמביא אור אחדות, ולכן היא גם מקום מצוין להעמיק ולחקור את שורשו של האור העברי, הקשר העמוק שלו עם הרי סיני, והקשר המהותי שלו עם מצרים.

על ציר האנרגיה של ארץ ישראל בקעת תמנע היא הצ'קרה השניה של המין ושל מערכות היחסים, גם המבנה שלה, כשל הר המזדקר מעלה. הר תמנע ועמודי שלמה במרכז משולים לאיבר הפאלי, כשמסביב חצי מכתש המזכיר בצורתו את איבר היוני הנשי יוצרים תצורה מושלמת. עבודה אנרגטית עם המקום אם כך יכולה להביא ריפוי לפונקציות של הצ'קרה השניה, מין, מפגש זכרי נקבי, מערכות יחסים, ריפוי זה הוא בעל ערך הן ברמה האישית, ובאזורנו במיוחד – גם ברמה הכללית הקבוצתית.

השילוב של מה שבקעת תמנע מציעה, מרכז אנרגטי חשוב, מקום היסטורי מרתק כולל מקדש מצרי לאלה חתחור, וטבע שכולו הוד בריאה ביחד עם העיתוי המושלם – ממש לפני ראש חודש ניסן ולקראת הפסח נראה לנו מעניין ומוצלח במיוחד, הזדמנות מצוינת להביא את האור העברי כרבנו משה, במדרגה של 'קרן אור פניו – קרן עור פניו'.

בקעת תמנע היא מקום מרהיב ביופיו, עמודי שלמה, הפטריה, אגם נסתר, שלל צבעי הסלע, והנוף הם בהחלט אחד המקומות היפים והמרהיבים בישראל.

את הרשום למטה כתבנו לכבוד הסדנה הראשונה, שווה לקרוא שוב.

כבר שנים רבות שכל אחד מאיתנו, אוהד ושמואל, חוקר ומנסה לגעת באור העברי ובשבטיות העברית הקושרת אור זה, לא מתוך דרך ההלכה והמסורת שהתקבעה במהלך השנים אלא בצורה של נגיעה ישירה במקור, בשורש ובאור היחודי לקבוצת העברים.

אנו חווים שהאור העברי מחובר לטבע ולעבודה רוחנית עם הטבע, אנחנו חווים שאור זה שייך למעגל שבטי שחי ופועל בהרמוניה ובאיזון עם אימא אדמה, ובעיקר אנו חווים שכדי להתחבר אל הידע, החכמה והאהבה הגלומים באור זה אין הכרח לעבור דרך ההלכה היהודית, אלא בעיקר דרך המפגש האותנטי של כל אחד מאיתנו עם מקור האור, עם השפה הייחודית לו – השפה העברית על כל סודותיה – עם הידע והיופי שבחכמה הקבלית ובחכמה החסידית, ועם האדמה, המקומות המקודשים שעליה, והאנרגיה היחודית של ארץ ישראל.

היהדות התגבשה כדת מתוך הדרך העברית הקדומה, שלא היתה "דת" אלא מרחב עברי-כנעני רחב של חיים עם אדמה ועם אלהים וגם כיום היא פשוט רחבה יותר ממנה. התגבשות הדת הצרה מתוך הדרך העברית הרחבה כמוה כאריזת מזון לשעת חירום, לימי הגלות והחורבן. אך שעת החירום הזו עברה, ואם לא נתחיל לאכול מזון אמיתי הדרוש לבריאות נשמתנו, נחסר ויטמינים חשובים ואז באמת תהיה זו שעת חירום… ואולי בעצם שעת החירום הזו כבר פה…

בעבודתנו אין ניסיון להחזיר עטרה ליושנה, או לחיות את העבר בהווה, אלא ניסיון כן ואמיץ למצוא שייכות אמיתית, להרגיש חלק אמיתי מהאור העברי ולקחת אחריות כדי להלביש אור זה בהתאמה מלאה לחיים במאה ה-21. יש לנו רצון לאפשר דרך פשוטה ואמיתית לרבים המחפשים את הקשר והשייכות לאור זה.

הפעם החלטנו לשלב כוחות. לכל אחד מאיתנו ניסיון רב בהנחיית קבוצות וכל אחד ממקומו שלו מביא את האור העברי לציבור הרחב במשך שנים רבות בנגיעות שונות ובכיוונים שונים, הכוונה שלנו ששיתוף פעולה זה יביא עימו משהו חדש, גדול מ 'אחד ועוד אחד שווה שניים', ובעיקר ששיתוף פעולה זה יביא ברכה לתועלת הכלל.

מבנה הסדנה

נצא אל בקעת תמנע, ונבקר בנקודות המרכזיות שלה: נחל ססגון, הדיונה האדומה, האגם הנסתר, עמודי שלמה, מקדש האלה חתחור, הקשתות.

במהלך הסדנה נעשה עבודה רוחנית ואנרגטית עם המקומות השונים, ונלמד בעזרת הנחייה וכלים כיצד להתחבר לשורש העבריות וכיצד ניתן לחבר אותה באופן נכון לחיינו שלנו בעידן הפוסט-פוסט-מודרני.

הסדנה תהיה כולה בטבע, הלינה והבישול בתנאי שדה

תוכנית

ניפגש ביום חמישי בערב בשעה 20:00 בפניה לכיוון בקעת תמנע על כביש הערבה, משם ניכנס אל חניון נחל ססגון.

ביום שישי נבקר בדיונה האדומה, באגם הנסתר, מקום מרהיב ביופיו, שם גם נעשה טבילה, אחר כך ניכנס אל מרחבי הבקעה ונבקר בחלק מאתריה. במהלך יום זה נשלב עבודה עם הטבע ולימוד עמוק של הנושא.

ביום שבת ניכנס שוב אל הבקעה נעשה הליכה רגלית יפה שתסתיים בביקור בעמודי שלמה ומקדש האלה חתחור.

גם במהלך יום זה נשלב עבודה עם הטבע ולימוד עמוק של הנושא.

על המנחים

אוהד אזרחי הינו רבי בתנועה ליהדות מתחדשת (Jewish Renewal), מורה לקבלה וממחדשי הדרך העברית. בשנת 2000 הקים את "קהילת המקום" שפעלה כאשראם עברי במצוקי דרגות עד 2005 ואת "השבט העברי" שמקים כיום מרכז פעילות בגליל. הוא עומד בקשרי עבודה עמוקים של שנים רבות עם שמאנים ואנשי ריפוי אינדיאנים, ועם מורי זן ואנשי רוח מתחומים רבים. אוהד כתב ספרים ומאמרים רבים בחקר בקבלה והמיתוס העברי. הוא מלמד ומנחה קבוצות בארץ, בארה"ב ובאירופה.

שמואל שאול לומד ומלמד שאמאניזם עברי, מחבר את העבודה והפרקטיקה השאמאנית לתחומים רבים:  עבודה עם התבונה של הטבע  , מסעות רוחניים בארץ ובעולם, עבודה עם תודעת החלימה, סוד האותיות העבריות , דרך החניכה המצרית וטכניקות שונות של ריפוי.

עלויות

מחיר: 750 ₪

המחיר אינו כולל כניסה לפרק תמנע ועלויות אוכל, את האוכל נארגן במשותף ונתחלק בעלותו ללא כל רווח.

תנאי תשלום: דמי הרשמה (בלתי חוזרים) 150 ₪ בתשלום באינטרנט. את היתרה ניתן לחלק לשלושה תשלומים.

פרטים והרשמה: שמואל 054-6678999,  nehara@netvision.net.il,

אוהד 052-6109713, kabalove@gmail.com

* לביצוע תשלום דמי הרשמה, היכנסו לקישור הזה, שלמו 150 ₪ לאדם, וכתבו בשורת הטקסט החופשי "אור עברי".

מי ייתן וכל היצורים הברואים יהיו מאושרים

____________________________________________________________________________

אל תשבו שבעה על לסביות!

רבי אוהד אזרחי * (אדר תש"ע, פברואר 2010)

לאחרונה התבטא הרב מנחם פרומן מתקוע בתכנית טלוויזיה כלשהי, ואמר להוריה של בחורה דתיה, שיצאה מהארון כלסבית, שאילו היתה היא ביתו היה יושב עליה שבעה, כי בת לסבית זה אסון[1]. יחסים חד-מיניים, טוען הרב פרומן, הם "החמצה אנושית גדולה משום שיחסים בין איש לאישה הם עיקר החיים".

ואני רוצה לחלוק כאן על דבריו ועל דעותיו של הרב פרומן, ולומר – האהבה היא עיקר החיים. האהבה, ולא "היחסים בין איש ואישה".

כשאין אהבה הופכים הרי היחסים שבין איש ואישה למערכת של ניוון הדדי, למוות פנימי של הנפש, לכלא של הנשמה, ולאסון שמשום מה התרגלנו לראות אותו כלגיטימי. "העיקר שהם נשואים", יגידו הרבנים והדודות, ויעלימו עין ממות הנשמה במערכות נישואין מנוונות רבות מספור, שרבות מהן קיימות בתוך עולמם שלהם, בעולם הדתי, הישיבתי, ומחוצה לו.

אבל אני רוצה לומר את מה שבעיני הוא מובן מאליו: כשיש אהבה – אין זה חשוב מה מינם של האוהבים. תמיד זוהי חגיגה גדולה, ונפש האוהבים פורחת, והעולם כולו נשכר מכך.

כשאני אומר את הדברים הללו אני מסתמך דווקא על ספר הזוהר, אשר טוען שיש מילה אחת בת ארבע אותיות שהיא הקדושה מכולם. היא כה קדושה עד שעולמות עליונים ותחתונים תלויים בה. היא כה קדושה עד שאפילו השם הקדוש של ה' בן ארבע האותיות י – ה –ו – ה תלוי גם הוא בה.! ומהי אותה מילה קדושה בת ארבע האותיות הקדושות? "אלף, הי, בית, הי" אומר הזוהר – אהבה.

שימו לב: אלו אינם דברים שכתב איזה רבי היפי בשנות השישים, אלא דברים שכתבו המקובלים שחיברו את הזוהר במאה הי"ג בספרד. ויש להבינם לעומקם: שם ה' תלוי באותיות המילה "אהבה", ומשמעות הדבר היא שהאהבה היא השורש העמוק של הקיום, העומד למעלה אף מהדתיות עצמה! למעלה מהכרת האל דרך שמו הקדוש נמצאת הכרת האחדות המופיעה בנפש דרך חוויית האהבה.

לבחור את השיח' הנכון

הרב פרומן, כידוע, מנסה כבר שנים רבות להשכין שלום באזורנו, ובמסגרת זו אף נפגש פעמים רבות לא רק עם יאסר ערפאת, אלא אף עם השיח' אחמד יאסין, אביו הרוחני ל החמאס. לדעתו של ר' פרומן ישנה שפה משותפת לאנשי הדת, המוסלמים והיהודים, ועל בסיס זה ניתן לייסד שלום במקום לחרחר מלחמה. ובכן – אני בטוח שאכן יש הסכמה בקרב אנשי הדת של החמאס לדעותיו של פרומן ביחס להומואים ולסביות, והם אפילו יהיו מוכנים לעזור קצת בצדדים הפרקטיים הקשורים לעניין ה'שבעה'…

מה שחבל לי זה שהאיחוד הדתי בין רבנים ושיחים מופיע על בסיס השמרנות המשותפת אכן לרוב אנשי הדת, ולא על בסיס אחר, נעלה יותר. אפשר היה למשל להתאחד סביב הדברים מופלאים שכתובים בזוהר על עניין האהבה כערך מקודש ועליון מכל, כשבמקביל כתובים דברים דומים גם על ידי גדול השיחים הסופיים, בן המאה הי"ב, הלא הוא השיח' אבן ערבי, שכתב את הדברים הבאים:

"לבי נעשה מסוגל לכל צורה: הוא כר מרעה לאיילות, מנזר לנזירים נוצרים, מקדש לפסלי האלילים. הוא הכעבה של עולי הרגל המוסלמים, הוא לוחות הברית וספר הקוראן. אני הולך בעקבות דת האהבה! לאן שגמל האהבה יישאני – זאת דתי וזאת אמונתי". אבן ערבי, תרג'ומן אל אשוואק[2].

איזה דברים נפלאים! עם כל היכרותי עם הספרות הרבנית לדורותיה, לא זכיתי למצוא קטע דומה לזה של אבן ערבי ברמת הפתיחות שלו ובהצהרה שדתו האמיתית היא דת האהבה, וזה לא ממש חשוב אם היא לובשת צורה מוסלמית, נוצרית, פגאנית או יהודית.

אני שותף לאבן ערבי ואיתו רוכב ומקרטע בעקבותיו על גמל האהבה. משום כך אני בוחר לחתן זוגות שאוהבים זה את זה, ולא אכפת לי אם הם בני אותו מין או בני אותו עם או לא. מה שמשנה זה אם יש קשר עמוק של אהבה בין נשמותיהם.

זכר ונקבה בראם

ועוד דבר הייתי ממליץ להפנים: זה נכון שהשלמות נתפסת בתורה כאיחוד של זכר ונקבה. בסיפור הבריאה הלא נאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". אבל – וזה אבל גדול – ההבנה הקבלית של הדברים איננה מצמצמת את ה'זכר' לגבר דוקא, ואת ה'נקבה' לאישה. בכל אחד מאיתנו יש גם זכר וגם נקבה, ולמען האמת בכל מפגש של זוג הומואים או לסביות שיש בו משיכה מינית, אחד מבני הזוג מגלם באופן טבעי אנרגיה זכרית יותר והשני מגלם אנרגיה נקבית יותר. לכן יש שם משיכה, ולכן מבחינה פנימית גם שם מתקיים האיחוד הקדוש של "זכר ונקבה".

אכן לפעמים דווקא הקבלה יכולה להמציא מזור לבעיות שללא הבנה קבלית של הסוגיה נתקעים אנשי ההלכה ברובד החיצוני של הדברים, שבו נוצר הקונפליקט, ולא מוצאים פתרון. אבל כמו שאמר אלברט איינשטיין – הפיתרון נמצא תמיד ברובד אחר מהרובד בו נוצר הקונפליקט.

ואני מצדיע בהזדמנות זו לרב בני לאו שהתראיין באתה תכנית והזדעק כנגד דעותיו של פרומן. אני מצדיע לו על הבנתו האנושית הפשוטה, שמשיכה של גבר לגבר או אישה לאישה איננה מחלה (כדברי רבה של צפת, שגם הוא הביע את דעתו בעניין) ולכן אין היא זקוקה לרפואה, ואיננה גם משהו שניתן "להתגבר" עליו ולהתאהב בבן המין השני. היא פשוט מציאות, ועם המציאות לא מתווכחים, אלא מנסים ללמוד אותה בענוה ולראות מה יש לה ללמד אותנו.

לא מעט פעמים באו אלי בחשאי אנשים מהמגזר הדתי שאולצו על ידי מוסכמות החברה להתחתן עם אישה, למרות שבאמת הם נמשכים לגברים. עבורם לחיות עם אישה זה ממש סיוט! גם עבור האישה זה סיוט לא קטן, כמובן, לחיות עם גבר הומוסקסואל שכפו עליו לחיות איתה בגלל מוסכמות חברתיות שמרניות. הנורא הוא שעל הסיוט המתמשך הזה לא יושבים הרבנים שבעה ואפילו לא "שבעה נקיים". את הסיוט הזה הם מוכנים לטאטא מתחת לשטיח, ולהעמיד פנים שהכל ממש נהדר "שידוך משמיים". וזו הרי צביעות נוראה ואכזריות גדולה מאד!

ועוד דבר על ריפוי הומואים

אני כן מכיר מקרים שבהם עקב טיפול רוחני עמוק בנושא המיני השתנתה אצל אנשים מסויימים הנטיה המינית. אני מכיר הומואים שעבודה רוחנית נכונה, מקבלת, חוקרת, אמיצה ואוהבת הביאה אותם להימשך לנשים. אני מכיר לסביות שאותו כנ"ל הביא אותן להפסיק להדחות מגברים ואפילו להמשך אליהם. אבל – זה אף פעם לא החליף את הנטיה החד-מינית אלא רק הוסיף עליה!

כלומר – ההומואים הללו למדו להמשך גם לנשים, והלסביות למדו להימשך גם לגברים. הם הפכו לבי-סקסואלים. למה? כי בניגוד לדעתם המלומדת של רבנים רבים, משיכה מינית לבני אותו מין איננה סטיה כלל ועיקר מטבע האדם. להיפך – בני האדם הם יצורים מיניים עד מאד, וללא תכנות חברתי של איסורי טאבו היינו כולנו נמשכים מדי פעם לבני שני המינים. מן הסתם היתה לנו העדפה כזו או אחרת, אבל בטבע האדם קיימת המשיכה לכל מה שמשדר אנרגיה מינית, המקוטבת לאנרגיה שיש בי באותו זמן. אם יש בי אנרגיה נקבית – אמשך לאנרגיה זכרית, ואם יש בי אנרגיה זכרית אמשך לאנרגיה נקבית. זהו טבע האדם מבחינה מינית, ואינני הראשון לומר זאת. ולכן כשהומו עובר תהליך רוחני ונפשי עמוק, שבוחן את החסימות והפחדים שלו וכולי וכולי הוא עשוי למצוא עצמו נמשך גם לנשים פתאום, אבל היות ובטבעו מצויה האפשרות להימשך לבני שני המינים – המשיכה לנשים לא תבוא במקום המשיכה לגברים, אלא תתווסף עליה, וכן להיפך אצל לסביות.

בקיצר – לדת הכתובה יש בעיה רצינית של התנגשות חזיתית בין הקודים השמרניים שלה ובין המציאות הגאה שטופחת על פניה. היא היתה מעדיפה לסתור על לחיים של החד-מיניים ושיסבלו בשקט – כמו שסבלו במשך דורי דורות, בשקט ובבושה. אבל ברוך השם תודה לאל כשם שתורת הנסתר מתגלה בדורנו ואי אפשר לעצור אותה, כך נסתרות הנפש ונסתרות החברה מתגלות, ואי אפשר כבר להכניסם בחזרה לארון. מה שנותר זה רק להתבונן בענווה בבריאה אותה ברא הבורא – בריאה שוקקת חיים, מינית, אירוטית, הומואית, לסבית והטרו-סקסואלית גם יחד – ולזכור שבצלם אלהים ברא את האדם… ואם האדם ככה – מה זה אומר על האלהים?

ואולי המושגים הדתיים שלנו הם שצריכים להשתנות, כמו שהציע הרב קוק בסוגיות דומות, ולא הטבע? שהרי ידוע אצל המקובלים כבר מזמן שהמילה "הטבע" שווה בגימטריה "אלהים"?

—

* רבי אוהד אזרחי עומד בראש "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה" www.kabalove.org . הוא מוסמך לרבנות על ידי רבי זלמן שחטר-שלומי שליט"א, וחיבר מספר ספרים ומאות מאמרים בהגות קבלית חדשה. לשם הבהרה – ר' אוהד איננו נמנה על הקהילה הגאה, אך תומך במאבקם הצודק לחיות חיי אהבה מלאים ושמחים כאחד האדם.

[2] למאמר שלי המרחיב את הדברים ראו  http://kabalove.org/articles/ibn-arbi . המקור מצוטט אצל רחל גורדין – "מלאכים אינם חולמים – משנתו של אבן ערבי, השיח הסופי הגדול ביותר", הוצאת כרמל 2007, עמ' 11.

פוריM שפיL

בואו לקחת את פורים ברצינות הראויה לו

עם רבי אוהד אזרחי

וליצני החצר: ירון סנצ'ו גושן ואדווה לוי גושן

שישי-שבת 26-27 לפברואר, בעיר הקוידש יבנאל

• כל הדמויות של מגילת אסתר הן ארכיטיפים פנימיים (ראו מאמר), בסדנאות ומשחקי תיאטרון נחשוף אותם בתוך כל אחד מאיתנו, ונגלה כל מיני דברים מפתיעים על עצמנו
• סדנאות ליצנות לעבודה עם כל הסמטוכה שבפנים (או לפחות עם חלק…)
• לימוד של הסודות הנסתרים של המגילה
• המן בא מזרע עמלק, ועמלק בגימטריה הוא ספק. איך עושה בנו הספק הפנימי שַמות, ואיך עוברים מספק לסיפוק ללא פיקפוק?
• ערק מדיטישן -נכנס יין יצא סוד
• למה למה למה לרצוח את כל הווייזתות??? נקים קול מחאה על הרצח הנורא! לא עוד! רוצים שיקום לוייזתא ושלום עם שונאי היהודים! לא עוד טבח בשושן הבירה או בחברון!
• קבלת שבת בראש טוב
• ועוד…

זמן: מתחילים בשישי 26 לחודש בשעה שלוש, מסיימים במוצ"ש.

מיקום: יבנאל. בין כפר תבור וכנרת.

ממון: שוקלים 560 שקלים לגנזי המלך על יד שומרי הסף (שמקבלים גם תשלומים)

שוחד: מביאים בקבוק אלכוהול לטובת הציבור

הוראות מיוחדות: תקבלו במייל מיוחד

הרשמה: אצל האחשדרפנים במייל חוזר kabalove@gmail.com או בטל' 052-6109713

הארכיטיפים של מגילת אסתר בנפש האדם

אוהד אזרחי

במאמר קצר זה אני מבקש לעמוד על מספר קוי דמות של כל אחת מהדמויות המרכזיות של המגילה. כפי שכבר עמדו על כך גדולי מחשבת ישראל לדורותיהם – בכל אחד מאיתנו יש "המן פנימי". אבל לא רק המן יש בנו, כי אם ייצוג של כל הדמויות כולן יש בתוכנו. מגילת אסתר היא סיפור שמסופר כבר אלפיים שנה, ללא הפסקה, שנה בשנה. ולא לחינם. במגילת אסתר נאבקות זו בזו הדמויות הפנימיות שלנו. אחשורוש ומרדכי, המן ואסתר – שבתוכנו. בואו נראה מה הן מסמלות.

אחשורוש:

אחשורוש כדמות משחק תפקיד כפול במגילה: מצד אחד הוא "המלך" בהא הידיעה – ומן המקום הזה הוא מייצג עבור נתיניו ועבור הקוראים במגילה את הארכיטיפ הגדול של המלך היושב על כסאו בהיכל מלכותו ושולט ברמה. אך מצד שני קיים גם אחשורוש האיש, על חולשותיו האנושיות מאד ועל הפכפכותו. חז"ל ראו זאת וטענו שכשהכתוב מזכיר את שמו הפרטי, מדובר בו אישית, אך כשהכתוב לא נוקט בשמו ואומר פשוט "המלך" הדבר מרמז לא רק על אחשורוש, אלא גם על המלך האבסולוטי – מלך מלכי המלכים הקב"ה^[1].

כאישיות פרטית אחשורוש הינו אדם רודף תענוגות, מפונק מאד והפכפך. הוא נתון מאד לגחמות רגשותיו, ששולטות בכל התנהגותו, מטוב ועד רע: בשעת כעס הוא שולח אנשים אל מותם (עין ערך ושתי) ובעת רצון הוא נותן ומעניק לאהובתו עד חצי המלכות (עין ערך אסתר).

אחשורוש סובל מנדודי שינה, אך את רוב לילותיו הוא מבלה בחיקן של נשים אשר מתכוננות לשם כך וסכות לכבודו את בשרן שנה שלמה בשמנים ארומטיים שונים. את משתאותיו הוא עורך כיד המלך ומשתאות אלו עורכים ימים רבים והשולחנות עמוסי כל טוב. מי שמכיר את אחשורוש היטב יודע במה ניתן לשחד אותו: כסף ותענוגות. הכנסת ממון לאוצרותיו חשובה עבורו יותר מחיי אלפי בני אדם, ובפרט כשהללו מאיימים במשהו קל על המשך שליטתו. חשוב לו להיות בשליטה – כביכול.

גם ביחסיו עם נשים משחקת השליטה תפקיד חשוב: מצד אחד הוא מלך, וכולם נכנעים לרצונו, אך באופן פרדוקסלי הוא נמשך ביותר לנשים בעלות אופי חזק שלא רועדות מפניו: ושתי איננה עושה את דבר המלך ודתו, ואסתר שנבחרה במקומה להיות האישה הראשונה, איננה מגדת את מוצאה למרות הפצרותיו החוזרות ונשנות. סביר שדווקא אי יכולתו לשלוט באותן נשים שליטה מוחלטת היא זו שמגרה אותו.

אך כאמור, קיים גם צד שבו הוא "המלך", ולא רק המלך אחשוורוש:

"המלך" כארכיטיפ מסמל את המרכז, את הלב של הממלכה, כדברי ספר יצירה (פרק ו) "לב בנפש כמלך במלחמה". המלך היושב על כסא מלכותו מייצג הן את המרכז השקט של הממלכה, ממנו נמשכים כל החוטים אל כל המתרחש בעולם החיצוני, והן את המוחלטות הבלתי מעורערת של חופש הרצון. זהו רצון מלכותי, הפועל מתוך חירות מוחלטת שאין עליה עוררין. למלך באותם ימים היתה סמכות מוחלטת, ופעולתו חופשיה ובת קיימא. בהגות החסידית נתפס "המלך" כ"כח המניע הבלתי מתנועע" – הוא יושב בהיכל מלכותו, אך מכח סמכותו ודברו הממלכה כולה זזה. נקודת המלך קיימת בכל אחד מאיתנו, ב"נקודה הפנימית".

בתור "מלך" אמיתי אחשורוש אמור היה לפעול מתוך סדר הזרימה הנכון של "מוח-לב-כבד" (ראשי תיבות מל"ך), סדר המייצג את אחדות המחשבה הרגש ויכולת הפעולה. אולם כאישיות רגשנית ומפונקת אחשורוש האמיתי פועל בעיקר מתוך הבטן. אצלו הסדר התהפך והוא מביא לכלימה – כל"מ ראשי תיבות של כבד-לב-מח. האינסטינקטים משפיעים על הרגש והרגש הגואה מוליך את השכל לחשוב בעקבות האמוציות.

ושתי:

ושתי המלכה איננה רואה את עצמה כרכושו של בעלה, או ככלי שעומד לרשותו על מנת להתפאר בו. ושתי, במגילה, אומרת דבר אחד ברור למלך: היא אומרת "לא!"

ושתי היא זו שעומדת בראש "משתה נשים", המקביל למשתה הגברים אותו עורך המלך. מה עושה או אומרת ושתי עם חברותיה במשתה הנשים? הדבר איננו מדווח במגילה, וניתן להשערה. מה לדעתכם קרה במשתה הנשים של ושתי?

ושתי מסמלת את האישה יפת המראה, שאיננה נענית לתכתיבי העולם הגברי. ושתי מבקשת עצמאות, גם אם היא יודעת ככל הנראה מה מחירה של דרישה שכזו בדתי פרס ומדי. לאחר דיכויו של מרד ושתי יוצא "דבר המלכות" לכל מדינות המלך אחשורוש "להיות כל איש שורר בביתו" – כלומר לייצב את סמכות הגבר במשפחה.

ושתי, אשר על כן, מסמלת את אחת מנקודות המפנה ביחסי גברים-נשים בעולם הקדום. אולם ושתי נשאבת אל משחקי הכוח והשליטה, והיא מורדת בבקשת השלטון של בעלה בדיוק באותם כלים בהם הוא מכיר היטב את כללי המשחק, משחקי-הכח: היא איננה מערימה עליו, היא איננה משתמשת בכח הפיתוי הנשי כדי לשלוט דרכו בבעלה, ושתי איננה מנצלת את חולשותיו של אחשוורוש. היא פשוט מסרבת לפקודתו באופן ישיר, והדבר עולה לה בחייה.
מרדכי:

מרדכי הוא הסמל של האיש הטוב, הצדיק, הישר, הנאמן ובעיקר – האחראי! הוא מאמץ את בת דודו הדסה לאחר שהוריה נפטרו, ומגדל אותה בנאמנות כאילו היתה בתו. גם לאחר לקיחתה של הדסה אל ארמון המלך, מרדכי לא מרפה מאחריותו. הוא דואג לה ומסתובב ליד שער הארמון יום יום "לדעת את שלום אסתר". כשבגתן ותרש מנסים לרצוח את המלך – מרדכי מדווח על כך לרשויות. הוא לא מקבל על כך כל תמורה, אך לא מתלונן. כשמגיעה השמועה על האסון הקרב בא על ידי גזירת המן מרדכי ולוקח אחריות לאומית. הוא מאיץ באסתר לנצל גם היא את מעמדה ואף לסכן את חייה לטובת הכלל. מרדכי בטוח בעצמו ובאמונתו לאורך כל הדרך, ואיננו משתחווה להמן. הוא מאמין בטוב ובז לרוע. אך כשמגיעה לידו האפשרות להנקם במי שהוא מזהה כרע, מרדכי איננו חס, ודואג לכך שהנקמה תהיה מוחלטת וחסרת רחמים.

לשיטתו של מרדכי הטוב לא מרחם על הרע, כשם שהרע לא ריחם על הטוב. מרדכי מבקש צדק, ודואג לכך שהוא יתגשם. מרדכי חפץ בעולם טוב יותר, הוא "דורש טוב לכל עמו", ואכן גורם לכך שרבים רוצים להיות פשוט בצד שלו – "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"… האם כאן מתגלה הצד האפל של מרדכי?

הנקודות הגופניות עמן מזוהה מרדכי הן העיניים, האזניים, הכליות ואזור הגב התחתון. מרדכי שומע ורואה בבהירות את מה שקורה, כמו העינים והאזניים, ואכן הוא נחשב גם בספרות חז"ל כחלק מן הסנהדרין, שנחשבים ל"עיני העדה".

הכליות דואגות לנקות את הגוף מרעלים ומוכיחות את האדם ב"מוסר כליות", והן שקשורות ל"בֶּסֶדֶרִיוּת" לצִדְקוּת של מרדכי, אותה הוא דורש בתובענות גם מן האחרים.

הגב התחתון ואזור הכסליים הוא שאחראי לזקיפות הקומה המלאה של מרדכי, לבטחונו העצמי, לגאותו הלאומית והדתית ולאמונתו בצדקת דרכו.

אין להתעלם גם מהעובדה שהשם מרדכי נקרא על שם האל הבבלי מורדוך. מורדוך בעלילות האלים הבבליות הוא אל זכר, הנלחם בכאוס של הנקבה הגדולה תיהמאת (מקור השם 'תהו') ומייסד סדר בעולם, על ידי שהוא הורג אותה ומבתר אותה לשניים, מחלקה מייסד הוא את הארץ ומחלקה האחר את השמיים.

חולשותיו של מרדכי אינן גלויות. הוא מופיע כצדיק שהכל בסדר איתו, כצדיק שמייסד סדר בכאוס, אבל ראוי לנו לבדוק היכן בתוכנו נמצא מרדכי שכזה ומה מניע אותו לפעולה מתחת לפני השטח, ומהם הצדדים הפחות נעימים של הארכיטיפ הזה, אולי הצדדים שגרמו לו להיות "רצוי לרוב אחיו" ולא לכולם, כפי שכבר חשו בכך חז"ל במסכת מגילה.

אסתר:

לאסתר יש במגילה שני שמות: שמה העברי הוא הדסה, ושמה השני, הפרסי, הוא אסתר. כבר בתלמוד טענו חז"ל שהפרסים הם שקראו לה בשם זה, על שם האלה איסתהר, משום יופיה הרב: "רבי נחמיה אומר הדסה שמה, ולמה נקראת אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אִסְתְּהַר" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/א).

האלה אִסְתְּהַר היא אישתר הבבלית, היא אשרה הכנענית, היא עשתורת הצידונית, היא ונוס הרומאית והיא אפרודיטי היוונית – כולן מסומלות על ידי אותו כוכב: כוכב נוגה. כולן נשים מנוגה. לאלות אלו מיוחסות תכונות של אהבה, יופי, ארוטיות אך גם קשר עמוק אל הטבע, אל היופי הקדוש שבטבע.

כמו אלה אמיתית אסתר גם היא שומרת על מסתריה. היא איננה מגלה לאחשורוש מי היא באמת. לאסתר יש חוש לסתרים, והיא יודעת להשתמש היטב בסוד הקטן שלה כדי לתמרן את אחשורוש ואת המן לכיוון הרצוי לה. עבור המלך היא נשארת לעולם סודית ובלתי מושגת. היא משחקת היטב את דמות האהובה המיתולוגית ואחשורוש ושאר הגברים שסביבה מגיבים מיד לקסמיה, כי היא משדרת על התדר הבלתי מודע של האנימה הפנימית שבנפשם. אחשורוש משליך על דמותה של אסתר את דימויי האישה הפנימית שבו, ואסתר הופכת להיות לסמל של האישה האהובה, היפה, הנאצלת, הרגישה, החכמה, הטהורה והמסתורית, זו שכל אחד רוצה לתת לה מיד הכל – "עד חצי המלכות"…

לפי חז"ל אסתר לא היתה סתם בת מאומצת אצל מרדכי, אלא גם בת זוגו, ואפילו כאשר הפכה להיות מלכת פרס עדיין היתה מבלה חלק מלילותיה עם מרדכי וחלק מלילותיה עם אחשורוש^[2] (אמנם נשאלת השאלה אם היתה כדברי חז"ל בת זוגו של מרדכי כיצד נשארה בתולה? שהרי כתוב במפורש שהמלך אסף בתולות אל ארמונו, אך שערי דרשנות לא ננעלו…).

חז"ל גם טענו כי כשאסתר שכבה עם אחשורוש היא היתה פסיבית לחלוטין ולא שתפה פעולה, או בלשונם "אסתר קרקע עולם היתה" (תלמוד בבלי, סנהדרין עד\ב). אך האם באמת ניתן לחשוב שעם בת זוג שכזו יחפוץ המלך אחשורוש לבלות את מיטב לילותיו??? ואולי עלינו להניח כי לאסתר, היא הדסה, היו לא רק שני שמות אלא גם שני פנים? אולי מה שחז"ל מספרים לנו זה מה שהיא עצמה ספרה למרדכי, בכל פעם שחזרה אל חיקו היהודי והבסדרי כל כך?

בקבלה ישנה מסורת שאסתר היתה שולחת שדה בדמותה לשכב עם אחשוורוש: "והיתה יודעת היא ומרדכי להשביע השד היצר הרע שלה על ידי שם המפורש שיתלבש בדמות גוף וילך אל אחשורוש" (עץ חיים, שער מ"ט פ"ו). בהבנה פסיכולוגית של הדברים ניתן להרהר על יחסיה של הדסה הצדקת עם היצר המיני שלה עצמה, אותו היא שולחת כאילו כישות עצמאית, אולי מנותקת מהאישיות הראשית שלה, ללילות האהבה האסורים עם המלך הנוכרי. האם אנו מכירים מצבים שכאלו בתוכנו? בהם תומתנו נשארת חפה מכל רבב בעוד "הצד האחר" שלנו עושה בשליחותנו דברים שנתפסים בעינינו כשליליים, או מנוגדים לאתוס המוסרי בו אנו חיים, אבל הוא "לא ממש אנחנו"?

המן: המן הוא האיש הרע של המגילה. על פני השטח הוא מופיע כאדם מניפולטיבי, אפוף באגו-טריפ, מרושע, גאוותן, אכזרי וצמא דם. מאידך, כמו כל ילד פגוע ונטוש – הוא באמת חסר בטחון עצמי. זו הסיבה שבגללה הוא זקוק לכך שהעולם כולו ישתחווה לו, ועוד יותר מכך – זו הסיבה שהוא יוצא מדעתו רק בגלל אדם אחד שאיננו משתחווה לו – מרדכי. המן הוא טיפוס שזקוק לשליטה באופן יוצא מגדר הרגיל, וזאת דווקא בגלל חוסר בטחונו העצמי ופגיעותו הרבה.

בתוך עצמו המן נוטה לדכאונות ואשתו זרש יודעת, כמובן, לרדת עליו בדיוק בנקודות שהכי כואבות לו.

המן איננו אדם שמבטא רגשות. הוא יודע להתאפק כדי להשיג את מטרותיו, ככתוב: "ויתאפק המן". הוא מחזיק בבטן את הכעס, העלבון וההשפלה ומפתח בתוכו כתוצאה מזה אלימות ואכזריות שבאות לפצות על האכזריות שבה הוא מתאכזר בראש ובראשונה אל עצמו.

מה שמניע אותו זו לא האכזריות לשמה, הוא איננו סדיסט, מה שמניע את המן הוא הצורך בכבוד ובשליטה על אחרים, שבא מהצורך העמוק להוכיח לעצמו שהוא שווה משהו באמת.

מבחינה גופנית המן פועל מתוך מקלעת השמש שלו, מאזור הסרעפת שבה הוא אוצר ועוצר את כל המתח העצום שבו הוא חי, ומתוך הכבד, המדמם והכועס, ומתוך כיס המרה המנטף טיפות של מרירות של ארס אל פצעיו הנפשיים ומעכיר את ראייתו.

זרש:

זרש היא אשתו של המן, שילדה לו 11 בנים. מה שאנחנו יודעים על זרש זה שכשהמן אסף את אנשיו להתיעצות היא היתה שם, ולקחה תפקיד חשוב, ויחד עם זאת היא גם זו שידעה בדיוק לרדת עליו בנקודה הכי חלשה שלו: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". זרש מסמלת את היכולת שיש לכמה אנשים טובים הנמנים על "אוהבנו" ללחוץ לנו על כל הכפתורים, לגעת בפצעים הכי רגישים, ולחדור אל הפחדים הכי מבהילים שלנו, שתמיד ניסינו להסתיר מעין רואה…

ויזתא:

מי יודע – אולי הוא היה בחור טוב ורגיש, אבל משהו שדוני נקשר כבר בשמו של ויזתא הזה – בנו של המן האגגי. ויזתא נתפס אצלנו בדרך כלל כמו שדון קטן, עמלקי ממולח וחלקלק, בלתי מסוכן בעליל, אף כי אולי טורדני. ויזתא כזה… אבל כאמור – מי באמת היה ויזתא? אולי היה משורר מדוכא? אולי היה ילד מוכה? אולי אהב לשחק כדורגל עם בגתן ותרש? או אולי התחבא מתחת לסינור של זרש? אך, ויזתא ויזתא – מי יגלה לנו מי היתה באמת?

בגתן ותרש:

מי לא חלם פעם להרעיל את הממנוים עליו? להפטר מן הסמכות הגדולה? להשתחרר מן הרודן? בגתן ותרש עשו זאת בשושן הבירה לפני אלפיים חמש מאות שנה בערך. בגתן ותרש חוסלו מיד על ידי הפרסים, אבל זכרם לא ימוש לעד מספריהם של היהודים! בגתן ותרש השתייכו לסדרת המורדים של ההיסטוריה, סדרה לא חינוכית במיוחד, שלא תמיד זכתה דווקא לרייטינג גבוה. בכל מקרה – מרדכי היהודי חשב שצריך להוריד מיד את הסדרה ממסכי המציאות והלך לספר לממונים על מרדנותם של המורדים הבלתי זהירים הללו. יכול להיות שהם לא שמו לב לכך שמרדכי בסביבה, ויכול להיות שהם כן שמו לב לכך, אבל לא העלו על דעתם שמרדכי, שבת זוגו נחטפה על ידי המלך, יחפוץ להסגיר אותם ולהשאיר אותה בידיו.

בכל אופן – בגתן ותרש יכולים לסמל שני תככנים קטנים או לחלופין שני מורדים אמיצים, חסרי מורא, או אף שני אזרחים המגלים אזרחות טובה וחפצים לשחרר את פרס מהרודן השולט בה, להשיב את השלטון למקומו הראוי לו, ולהסיר את המלך הקפריזי מכיסאו. מה שבטוח זה שמרדכי, למרות העובדה שמעולם לא השתחווה לשררה של המן, לא צידד מאידך גם בחיסולו של המלך. אפשר שהוא ידע, כמו זקן חכם, שגם המורדים האידיאליסטים ביותר סופם שיהפכו לרודנים לא פחות גדולים מהרודן הנוכחי, ומן הסתם אף גרועים ממנו.

^[2] "אמר רבה בר לימא: שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/ב).

סקס ושושן הבירה

על מערכות היחסים במגילת אסתר

אוהד אזרחי (2008)

איך לא ראינו את זה קודם? מגילת אסתר היא בעצם סיפורם של שלושה זוגות ומערכות היחסים המורכבות הנוצרות ביניהם. מה שאומר שאילו רצינו לכתוב פרומו לסיפור המגילה כמו לדרמה קולנועית היה אפשר לכתוב זאת כך:

"זהו סיפור גבורתה של אישה, אשר השכילה להשתמש בכח המסתורי של נשיותה כדי לתמרן גברים בעלי כוח ושליטה, שהתכוונו להמיט אסון על משפחתה, עמה ועולמה. רצח, אימה, זימה, תחכים ובגידות מעמידים במבחן את מידת הנאמנות, האמונה והאומץ של גיבורי העלילה הנרקמת בין שלושה זוגות: המן וזרש, אחשוורוש וושתי ומרדכי והדסה, היא אסתר". משהו כזה…

יש אמנם מי שיתחסד ויאמר שאסתר לא היתה בת זוגו של מרדכי, כי אם בת אחיו או אחותו, ושהוא היה רק דוד שלה ולא יותר. אבל אל לנו להיות יותר צנועים מחז"ל, שמבינים היטב ש"דוד" במקרא זה לא רק האח של אחד ההורים אלא גם אהוב, וכותבים במפורש כמה וכמה דברים על מערכת היחסים הכפולה שניהלה בסופו של דבר אסתר, עם מרדכי אהובה ועם אחשורוש בעלה, כמו למשל:

"שהיתה (אסתר) עומדת מחיקו של אחשורוש, וטובלת, ויושבת בחיקו של מרדכי". ופירש רש"י: "טובלת – מחמת נקיות, שלא תהא מאוסה לצדיק משכיבתו של אחשורוש".^[1]

מגילת אסתר, אם כן, היא מגילה שלימה, שמתנהלת במערכת היחסים והמתחים שבין שלושה זוגות הקשורים זה בזה בקשרים סבוכים של אהבה ושנאה, כאשר גורלו של עם ישראל נשזר אל תוך העלילה הזו כעניין צדדי, בעצם. העם כמעט שנכחד כשכתוצאה מהתככים המן זומם לרצוח את כל עמו של מרדכי, שאיתו יש לו עסק של קנאה, עלבון אישי וזעם כבוש, ואחר כך העם כולו ניצל כשאחשורוש מחסל את המן כשנדמה לו שהמן מתעסק עם אסתר המלכה מתחת לאף שלו. מרדכי ואסתר עסוקים אמנם בגורל העם, אבל מבחינת הפרספקטיבה של שאר משתתפי הסיפור העם וגורלו הם עניינים צדדיים, בתוך דרמה סבוכה של מערכות יחסים משובשות.

אז בואו נתחיל לבחון את מערכות היחסים של גיבורי הסיפור:

אחשורוש וושתי

איזה מין זוג הם אחשורוש וושתי? מה קורה ביניהם? המלך אחשורוש הוא איש רודף תענוגות שממש אוהב לערוך משתאות, לחגוג ולהנות מיופיין של נשים ערומות. יש בו משהו ילדותי באחשורוש הזה. לא נראה שהוא מונע על ידי איזה חזון או מטרה גדולה, כמו המלכים הגדולים של העבר. הוא אמנם חולש על ממלכה גדולה אבל הוא עסוק מאד פשוט בעצמו ובהנאותיו המידיות. לכן גם ושתי אשתו לא נותנת בו אמון. המגילה נפתחת בבקשתו של המלך שושתי תבוא להראות לכולם את יופיה כשהיא חובשת כתר מלכות (בלבד – על פי חז"לנו), אך ושתי מסרבת.

ושתי מגלה את עצמה כאישה בעלת עמדה עצמאית. נמאס לה לושתי להיות התכשיט של בעלה, היא לא מוכנה לצמצם את עצמה לתפקיד האישה היפה של המלך, והיא אומרת "לא!". על הסירוב הזה משלמת אמנם ושתי בחייה, אך אותו סירוב מהדהד לאורך ההיסטוריה עד לתנועה הפמיניסטית של ימינו, בה נשים עמדו על זכויותיהן כיצורים אנושיים שוי ערך, לפחות….

מבחינה פנימית אחשורוש הוא גבר שחי בתנומה עמוקה. הוא ישן – וכשקשה לו להרדם מקריאים לו סיפורים – על עצמו, כמובן, – וזה עוזר לו להתכרבל בין השמיכות ולשוב וליפול לתרדמתו. ושתי לא מסוגלת יותר. היא אישה נבונה, עצמאית, היא אישה שמעריכה את עצמה ולא מוכנה להיות קוצי-מוצי. ושתי בזה לגבר שלצידה, שממש לא מעורר בה (וגם בנו – כקוראי המגילה) כל אמון. אחושרוש הוא גבר שאי אפשר לסמוך עליו בכלום, הוא טיפוס הפכפך, ובודאי שהאישה שלו לא נפתחת אליו. היא אמנם חיה איתו באיזשהו הסכם נישואין ממלכתי, אבל לא נותנת לו את מה שהוא בעצם באמת מחפש. אחשורוש אוהב נשים, יפות, סקסיות וזורמות, נשים  שנכנעות אליו, גונחות ומעריצות אותו, ובעיקר – נותנות לו את התחושה שהוא – הוא, ורק הוא, המלך!

אולם ושתי לא מוכנה לשחק את המשחק הזה שלו, שנראה לה אידיוטי ומשפיל, והיא עושה לה "משתה נשים" נפרד ב"בית הנשים". ושתי רוצה ליצור לה עולם משלה, רק עם נשים, עולם עצמאי ובלתי תלוי בעולמם המטופש משהו של הגברים.

כשושתי מסרבת לבוא ולהיות הקישוט החמוד של אחשורוש היא מבטאת בזה את כל הזעם האצור בבטנן של נשים רבות על הגברים שלהן, שלא רואים אותן בכלל, שרוצים אותן חמודות ויפות, ופעמים רבות מחפשים בהן את האימא האבודה שלהם, שתנחם ותרגיע אותם, תכיל ותעודד ותתן להם את מנת התענוג הגופני הנחוץ.

כשושתי אומרת את דברה אחשורוש נבוך. הוא זועם, אבל לא יודע מה לעשות, ומבקש את עצת יועציו, וכאן נכנס המן לתמונה.

המן הוא פריק של שליטה, ומבחינתו סירובה של ושתי מהווה איום רציני מאד. מהן טוען באזני המלך שמשמעות סירובה של ושתי עלולה להתפתח להתקוממות של כל הנשים כנגד השליטה של בעליהן^[2]. המן חשש מפני מהפיכה פמיניסטית שתתפוס תאוצה מהודו ועד כוש, והציע לפתור את העניין בקלות על ידי הוצאתה של ושתי להורג.

וכאן מתחילה העלילה שלנו להסתבך. עד עכשיו חיו להם מרדכי והדסה בנחת כיהודים טובים, המן וזרש אימללו זה את זה – כפי שעוד נראה – ואחשורוש וושתי איכזבו זה את זה. אבל כאשר ושתי הפמיניסטית יוצאת, בעצת המן, מהתמונה, הענינים מתחילים להסתבך, כי המלך מתחיל לחפש לו את האישה שתעשה לו את זה סוף סוף, את זו שתתן לו את מה שושתי לא הסכימה אף פעם לתת.

היות והמן הוא הטריגר של כל העלילה^[3], אנחנו חייבים להבין מי הוא המן ומה קורה אצלו בבית?

המן הוא קונטרול פריק. הוא זקוק לשליטה באופן אובססיבי. למה? כי בתוכו הוא מרגיש שהוא אימפוטנט, שהוא לא שווה כלום ולא מסוגל לכלום. המן מנסה לפצות על רגשי הנחיתות שלו באמצעות שליטה באחרים. המן רוצה לשלוט במציאות כולה, ובהתחלה נראה שהוא גם מצליח כי בעצם גם את המלך הוא מתמרן כרצונו. המלך לא יודע מה הוא רוצה מעצמו ומי שבאמת מושל זה המן.

המן מבקש לשלוט במציאות, שהיא השכינה בעצמה, הגבירה  הגדולה, ולכן גם בבית היחסים שלו עם אשתו הם יחסי שליטה. המן דורך על זרש. היא צריכה להיות כפופה לקפריזות שלו ואמורה לשרת את הקריירה של ההתקדמות הפוליטית שלו. חייה שלה הינם חסרי חשיבות. אבל בזוגות תמיד כל אדם מושך את בן או בת הזוג שנמצאים באותה מדריגה רוחנית, ולכן גם זרש היא אדם שממוקד באגו של עצמו. כלפי חוץ היא מקבלת את מרותו של בעלה, היא אפילו יולדת לו עשרה ילדים, אבל באמת היא קלפטה רצינית. היא זו שיודעת בדיוק רב את נקודות החולשה של בעלה, וכשהוא מרגיש קצת חסר בטחון היא זו שאומרת לו שבאמת הוא אפס גמור.

בהתחלה, כשהמן מתוסכל ממרדכי יועצת לו זרש להציע למלך לתלות את מרדכי, ולהתקדם הלאה בקריירה הפוליטית שלו, אבל כשהדברים משתבשים מבחינתו של המן ומרדכי עולה לגדולה מיד באה זרש ואומרת לו "כאשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפול תיפול לפניו". ממש מעודד.

זרש יודעת איפה זה ממש כואב להמן שלה. איפה הנקודות הכי פחות מוגנות שלו ושם היא מכניסה לו ברגע שהיא יכולה, כי היא כועסת עליו בעצם וגם כועסת על עצמה, היא לא אוהבת את החיים, שהם חיים של ניצול הדדי, ואת המרירות הזו היא שופכת עליו – מתי שרק אפשר.

המן, שמקבל בבית ביקורת ותחושה של אפס, יוצא אל החיים עם זעם כבוש על האישה שכאילו כנועה לו אבל באמת היא הרבה יותר חזקה נפשית ממנו, ועם ופחד נורא שכולם יגלו שהוא באמת אפס. לכן הוא צריך להוכיח לעצמו ולעולם כולו שהוא לא אימפוטנט, להיפך, הוא רוצה להוכיח שהוא כל יכול (אומניפוטנט), שהוא חזק והוא המנצח. האם אנחנו מכירים כמה אנשים כאלו….? לא מעט מלחמות ואסונות נגרמו בגלל "המנים" אומללים שכאלו, שמחפשים להוכיח לעצמם בשדה הקרב, בשדה הפוליטיקה או הכלכלה (הכל מבחינתם זה "שדה קרב") שהם יכולים, שהם שולטים, ושהם שווים. ולכל המן שכזה יש זרש קטנה מאחורה, שמתוך המרירות האישית שלה יורדת עליו בכל הזדמנות אפשרית. יתר על כן, מי שהולך ומתחתן עם זרש, הוא כזה שבדרך כלל כבר גדל עם אמא שהראתה לו כל הזמן כמה הוא מאכזב אותה. את הדפוס הזה, של המרירות וההכאבה, המן מזהה כאהבה, ולכן הוא מחפש לו זרש, קלפטה שכזו, שאותה הוא ישא לאישה, ממנה הוא יברח ואליה הוא ישוב שוב ושוב לבקש אישור לקיומו האומלל.

המן וזרש זה סיפור של אימלול הדדי. סיפור עצוב של שני אגואים פצועים, המחפשים בדרכים שגויות לפצות על הכאב הנורא של הקיום.

מרדכי ואסתר

כקונטרה גמורה לשני הזוגות הקודמים מופיע במערכה הזוג המופלא של מרדכי והדסה, המפורסמת יותר תחת שמה הפרסי "אסתר".

הדסה היא טיפוס שכשהוא מהלך בעולם הוא מפיץ ניחוח טוב סביבו, כמו ענף של הדס. כשהיא הולכת ברחוב יש בה משהו שגורם לאנשים להרים לרגע את הראש ולהתעלות מעבר לטרדות היום יום. יש בה משהו אלהי, בהדסה, יש בה משהו שגורם לה להראות כמו האלה הגדולה בעצמה, ולכן, יש אומרים, כינו אותה האנשים "אסתר", על שם האלה הפרסית איסתהאר:

"רבי נחמיה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/א).

המעניין הוא שגם השם מרדכי הינו בעצם שם של אל מסופוטמי, הלוא הוא האל מורדוך, האל הראשי של בבל, זה שנלחם בכחות התהו ומצליח ליסד את הסדר של הקוסמוס על כנו^[4]. ובאמת, הכינוי הזה מאד מתאים לאופיו של מרדכי – הוא האיש שחי לאור ערכים רוחניים ברורים, ומצליח, בכח אישיותו ומסירותו, להביס את כחות התוהו שיצר המן ולהשיב את הסדר על כנו. למרדכי יש מרכז פנימי יציב, והוא נותן לנו, ולאנשים שסביבו, הרגשה שאפשר לסמוך עליו. הוא לא מחפש כבוד לעצמו ואפילו כאשר הציל את חייו של אחשורוש ממזימת הקשר של בגתן ותרש לא חיפש כל תמורה על כך. בניגוד גמור להמן ולאחשורוש גם יחד, מרכדי איננו מונע על ידי דפוסי האגו, הוא מסור למטרה גדולה יותר, הוא חי מתוך מסירות לאלהים^[5].

מבחינת מרדכי ואסתר מה שחשוב בחיים זה מה שבאמת נכון בכל רגע ורגע. הם יתנו את כל מה שיש להם כדי לשרת את המטרה שלשמה הם חיים, ולכן כשהמציאות אומרת שאסתר צריכה להיות פתאום כאילו אשתו של המלך אחשורוש – הם לא מתנגדים. אם מה שנכון הוא שאשתו תהיה עם גבר אחר – זה בסדר גמור מבחינת מרדכי, כי דפוסים של קנאה לא שולטים עליו. מרדכי ואסתר נשארים מאד יחד, גם כשהיא צריכה להתגנב אליו בלילה, בלי שאף אחד ידע, אחרי ששכבה עם אחשורוש: ""שהיתה (אסתר) עומדת מחיקו של אחשורוש, וטובלת, ויושבת בחיקו של מרדכי". ופירש רש"י: "טובלת – מחמת נקיות, שלא תהא מאוסה לצדיק משכיבתו של אחשורוש".^[6]

היו מי שאמרו שאסתר לא שיתפה פעולה מבחינה מינית עם אחשורוש, או בלשון חז"ל "אסתר קרקע עולם היתה" (בבלי סנהדרין עד\ב), כלומר – היא היתה פריז'ידית. חז"ל נזקקו כמובן לומר זאת כדי לתרץ כיצד זה אסתר הצדקת שוכבת עם גבר אחר שאיננו בעלה, ועוד עם גוי… לכן היו מתוכם כאלו שאמרו שהיא היתה לגמרי פסיבית ולא שיתפה פעולה, כך שהיא בעצם כאילו לא עשתה כלום, זה פשוט נעשה בה. אבל ברור שזה לא נכון. ברור שאסתר היתה אישה שמסוגלת להקסים ולמשוך את המלך אחשורוש יותר מכל אלפי בתולות פרס ומדי יפות המראה, יותר מכל נשות הממלכה העצומה המשתרעת מקמה-סוטרה ועד כוש. אסתר ידעה כיצד להעניק לאחשורוש את מה שושתי, הלוחמת הפמיניסטית, לא ידעה. היא נתנה לו את קסם הנשיות שלה בחן כה רב, ובתבונה אינטואיטיבית כה עמוקה תוך שהיא מתמסרת לו בהכנעה רבה אך יחד עם זה נשארת תמיד גם מסתורית ובלתי ידועה עד תום. אסתר, לא יורדת על המלך ולא מתמרדת כנגדו, היא לא מנסה להוכיח לעצמה או לאף אחד אחר את הערך שלה, זה לא מה שמעסיק אותה. אסתר מתמסרת עד תום לאלהים, ומוכנה לתת בשביל זה הכל, את גופה ואת נפשה, את העולם הזה ואת העולם הבא, את הערך שלה ואת חוסר הערך שלה, כפי שהיא אומרת כשהיא מכניסה עצמה לסכנה "ואני – כאשר אבדתי אבדתי".

אסתר נותנת את עצמה עד תום, ויש בה את אותה איכות בלתי מנוצחת של ההתמסרות הנשית המלאה, שאף גבר לא מסוגל לעמוד כנגדה. אסתר מתמסרת בעומק נפשה לאלהים, אך ההתמסרות הזו מוליכה אותה לתת את עצמה לאחשורוש, והיא עושה זאת במלאות וללא שיור. אין מלך שיוכל לעמוד בפני העוצמה הנשית הזו באמת, ולכן כשהיא הזמינה אותו שוב ושוב אל המשתאות שהיא עורכת לו הוא בא, כי הוא לא יכול שלא לבוא, כי יש בה משהו שמהלך עליו קסם, עד ששרביט המלכות שלו מזדקף למולה בכל פעם כמו מעצמו:

"אמר רבי תחליפא: מצינו שהאריך השרביט שתים ושלשים אמה, והנס האחרון גדול מן הראשון  - כל זמן שהיתה נכנסת השרביט היה קופץ". (ילקוט שמעוני תהלים – פרק כב – רמז תרפז )

חז"ל כבר אמרו שכשמדובר על אחשורוש כאישיות מוגבלת הוא מוזכר בשמו, אך לפעמים אחשורוש הקונקרטי איננו אלא לבוש, שדרכו מתגלה ופועל "המלך" האמיתי – מלך מלכי המלכים, ואז לא נזכר שמו של אחשורוש כלל, ונאמר רק "המלך":

"ר' יודן ור' לוי אמרו משמיה דר' יוחנן" כל מקום שנאמר במגילת אסתר 'מלך אחשורוש' באחשורוש הכתוב מדבר, ובכל מקום שנאמר 'מלך' סתם במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר" (מדרש אבא גוריון פרשה א, וכן הוא במדרש אסתר רבה ג,י)

וככה אסתר חווה זאת – דרך ומבעד לגוף הבשר של המלך אחשורוש, שאיתו היא שוכבת ברובד הקונקרטי, היא עושה אהבה באמת עם כל הזמן רק עם "המלך" האחד הגדול, שלו היא נותנת בכל רגע פשוט את הכל. היא עושה איתו אהבה כמו שהאדמה עושה אהבה עם השמיים, שהיא נפתחת ושותה אותם אל תוכה והם באים אליה בברקים ורעמים. וככה יש להבין באמת את מה שנאמר על אסתר ש"קרקע עולם היתה" – אסתר עשתה אהבה עם "המלך" כמו שקרקע העולם עושה אהבה עם השמים. ולכן קראו לה על שם האלה הגדולה – איסתהאר.

^[1] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/ב. ועל כך שאסתר היתה אשתו של מרדכי כותב התלמוד בשם רבי מאיר: "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, תנא משום רבי מאיר אל תקרי לבת אלא לבית". תלמוד בבלי מסכת מגילה שם עמוד א.

^[2] במגילה נאמרים הדברים על ידי איש בשם "ממוכן", אך גם תרגום יונתן וגם התלמוד הבבלי במסכת מגיה דף יב\ב טוענים ש"ממוכן הוא המן".

^[3] ולכן הוא נקרא "ממוכן" כי הוא "מוכן לפורענות" בלשון חז"ל בתלמוד (שם), כלומר – הוא זה שמיועד להתחיל ולבחוש בקדירה, לחולל את העלילה ולחטוף בסוף. הוא הילד הרע של הסיפור שגורם לכל הענינים לזוז.

^[4] ראו בעלילות "אנומה אליש", מהמיתולוגיה המסופוטמית הקדומה.

^[5] והיפה הוא ששם האלהים לא נזכר ולו פעם אחת במגילת אסתר כולה, כי אנשים כמו מרדכי ואסתר אינם צריכים לקרוא לאלהים בשם, אין הם זקוקים להגדרות דתיות, הם חיים אלהים, הם נושמים אלהים, הם בעצמם אלהים, ואת זה הם נותנים לכל מי שסביבם, ולכן אין אלהים נקרא בשם בפני עצמו במגילה שכתבו. כל האותיות של המגילה הם השם הקדוש בעצמו, כי כך תופסים מרדכי ואסתר את המציאות כולה, שכולה שם קדוש.

^[6] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/ב. ועל כך שאסתר היתה אשתו של מרדכי כותב התלמוד בשם רבי מאיר: "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, תנא משום רבי מאיר אל תקרי לבת אלא לבית". תלמוד בבלי מסכת מגילה שם עמוד א. ובספר "אור חדש" (עמוד קכב) מסביר: "כי חכמים באו להגיד שלא היתה אסתר בת זיווג של אחשורוש רק במקרה, ולפיכך היתה עומדת מחיקו של אחשורוש ויושבת בחיקו של מרדכי, כלומר כי היה מרדכי בן זוג הראוי לה לאסתר ולפיכך הטבילה היא רמז לסילוק הטומאה שזרק בה, וישבה בחיקו של מרדכי, כלומר שהיה לה חבור למרדכי שהוא בן זוגה ומזה תבין כי היתה לאסתר שתי בחינות הא' לאחשורוש שהיתה אסתר זיווג שלו, אמנם עיקר בן זוג בעצם היה מרדכי ורמזה בזה שלא פירשה אסתר ממרדכי".

———-

הזוגות של המגילה, בקיצור:

אחשורוש וושתי:

גבר נהנתן וחסר חוט שדרה
עם אישה עצמאית וחזקה שלא באמת זקוקה לו ובזה לו בסתר ליבה.

המן וזרש:

גבר אגואיסט וקונטרול-פריק, עסוק בעצמו ובקריירה שלו, נוטה לבאסה כבדה ועלול להיות אלים,
עם אישה שעל פני השטח מקבלת כביכול את מרותו, מעריצה אותו ויולדת לו ילדים, אבל באמת "מכניסה לו" בכל הזדמנות אפשרית, יורדת עליו ומוכיחה לו ששוב ושוב שהוא אפס.

מרדכי ואסתר:

גבר עם ערכים, נאמן וישר, צנוע, אחראי ויציב, מסור לגמרי למטרה רוחנית גדולה, אכפתי ואוהב, אבל גם לוחם חסר פשרות
עם אישה שמהלכת קסם על כל רואיה, שנתפסת כאילו היא אלה, גברים נופלים שדודים בפני נשיותה, היא עושה אהבה עם מי שצריך (אחשורוש) ונותנת שם את הכל, אך בפנימיותה מסורה לגמרי לאלהים, בכל רגע, בכל צורה שזה נדרש.

כשנכנסת בנו שנאת הגוי – עמלק מנצח אותנו מבפנים

אוהד אזרחי. לקראת פורים 2008 . נכתב עבור אתר "מהות החיים".

בשנים האחרונות כתבתי לא מעט על המשמעות העמוקה של פורים. כתבתי על היכולת לעבוד עם דמות הצל דרך ההתחפשות, וכתבתי גם הרבה על ניתוח הדמויות שבמגילה ויחסי הגומלין שביניהן. אבל יש נושא אחד שעוד לא נגעתי בו, והוא נושא הטבח ב"אויבי היהודים" שנעשה בסוף המגילה, והקשר שלו למצווה המאד לא צמחונית ולא פציפיסטית של מחיית זכר עמלק המופיעה בתורה.

לכן, הפעם אני מפשיל שרוולים והולך לגעת במקום הקשה הזה. אך עלי להקדים ולומר: אני רוצה להתייחס במאמר זה לנושא בשתי פנים: בתחילה – בביקורת, ואחר כך בכניסה לסוד הדברים בקבלה ובחסידות.

למה להתחיל בביקורת? כי כאדם שוחר שלום לא נוח לי עם אותו פן במסורת שלנו שרוצה לעשות ל"רשעים" את מה שהם רצו לעשות לנו, או אף עשו. אני יודע שלפעמים אין ברירה ואנו נאלצים להתגונן על חיינו, ואף להרוג ולפצוע לשם כך. אך למרות שכדברי הפתגם "ההכרח לא יגונה",  אני מצפה שההכרח גם לא ישובח. אדם שוחר שלום איננו יוצא במחולות כאשר הוא נאלץ לפגוע באויביו. הוא מתאבל על כך. אין הוא מתאבל רק על נפש אויביו שאבדה, אלא על עצמו הוא מתאבל.

אדם שוחר שלום יודע שהכאת היריב איננה מביאה לתיקון המצב באמת. היא רק מעבירה את הבעיה למגרש של הצד השני, ודוחה את התפרצותה המחודשת בכמה שנים טובות. אבל מי שהינו שוחר שלום באמת איננו מתייחס ל"צד השני" כאילו הוא באמת "צד שני". אין צד שני. אין צד שלי וצד שלך. יש במציאות הזו רק צד אחד – הצד של אלהים – ואלהים מצוי בכל. ולכן אדם שוחר שלום מעוניין לצאת מכל בעיה באופן שמביא תיקון לכולם. לא רק באופן שמגלגל את הבעיות למגרש היריב. בעסקים אדם שוחר שלום מחפש עסקאות שמוגדרות כ"Win-Win" – עסקה שבה כולם מרויחים. כאדם שוחר שלום אני מעוניין בחגים שיש בהם win-win situation. למה לא?

המסורת שלנו מלאה בחגים שבהם אנו חוגגים את המכות שנחתו על ראש אויבינו, ופורים הוא אחד מהם. למה שלא נחגוג הסכמי שלום? למה שלא נחגוג רגעים שבהם הבננו, סוף סוף, שאין "הם" ו"אנחנו", כי יש רק "אנחנו" שכולל את כולם?

גישה שכזו אפשר למצוא במדרש חז"ל שמספר על הקב"ה שאסר על המלאכים לומר שירה כשישראל חגגו את מפלת פרעה בים סוף. על פי מדרש זה אמר הקב"ה למלאכים: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה???"

רבי יונתן מביע שם את דעתו ההומניסטית ואומר "שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, לט\ב). גם הרשעים הנם מעשי ידי האחד הגדול, ומי שיש בו רגישות של אחדות איננו שמח על הצרות שפוקדות אף אחד בעולם, גם אם אותו אחד כל כך מבולבל ומטושטש עד שהפך ל"רשע".

חכמה נשית

אני אוהב את חכמתה של ברוריה – אשתו החכמה של רבי מאיר: התלמוד מספר שלרבי מאיר היו שכנים רשעים שעשו לו את המוות. רבי מאיר רצה להתפלל שיאבדו אותם רשעים מן העולם. שמעה זאת אשתו ואמרה לו – התפלל עליהם שיחזרו בתשובה, וציטטה את הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ" והסבירה שהכתוב אומר שהחטאים יתמו, ולא החוטאים. (תלמוד בבלי, ברכות י\א).

כאשר אנו נמצאים בעת צרה עלינו לחפש דרך לא רק להנצל פיזית, אלא כיצד יהפוך העולם כולו לטוב יותר. האם נוכל לעשות צעדים שיאפשרו לנו ולאויבינו לצאת ממעגל הדמים? האם נצליח להשתחרר מהצורך להיות תמיד נורא צודקים? האם נצליח להביא אותנו ואת אויבינו לטרנספורמציה ("התפלל עליהם שיחזרו בתשובה")? הצלחה משמעה שהצלחנו לא רק להציל את עורנו, אלא ששני הצדדים גילו שאין הם שני צדיים בלתי תלויים זה בזה, ושהאושר האמיתי יבוא רק כששני הצדדים יהיו מרוצים. Win Win.

פורים איננו חג של WIN WIN. בפורים רצו להשמיד אותנו ובמקום להיות מושמדים – הפכנו למשמידים. כל הכבוד לנו. לדעתי ראוי היה לנו להתאבל על שכך קרה לנו. על שלא הצלחנו להביא את אומות העולם לאהוב אותנו, ונאלצנו להגיע למצב של "נפל פחד היהודים עליהם" – ככתוב במגילת אסתר. מאזן אימה איננו מביא לתיקון עולם. ואולי בשל כך אומרת המסורת שלנו שמרדכי לא היה לגמרי פופולרי בקרב חכמי היהודים דווקא. על הפסוק שבסוף המגילה, בו נאמר שמרדכי היה "רצוי לרוב אחיו" מדגישים חז"ל ואומרים שלא לכולם היה רצוי, רק לרובם. אולי המיעוט שלא חיבב את מעשי מרדכי היה מיעוט שחרה לו שאנחנו, היהודים, קמים ומכים באויבינו "מכת הרג וחרב ואבדן"?

כרבי, וגם כיהודי פשוט, אני מבקש למחות כאן על חגיגת שפיכות הדמים של סוף המגילה. אני מבקש לזכות לחגוג חגי WIN WIN. חגים שהם תזכורת לטרנספורמציה שהאנושות יכולה לעבור, כל האנושות, כל "מעשה ידיו" של הקב"ה.

ועד אז – בכל פעם שאני קורא את מגילת אסתר בקהילה המתחדשת שנאספת אתי בפורים אני מזכיר לכולנו שהקב"ה איננו שמח במפלתן של רשעים. שאנחנו יכולים להתפלל לסיומות טובות ונכונות יותר, ולא להסתפק בשמחה של הצלת עורנו, הכרוכה בהרג "האחרים" בכל מדינות המלך אחשורוש.

ועכשיו לחלק השני של המאמר

בחלק השני אני רוצה להתיחס לכל העניין התיחסות סימבולית. התפיסה הרווחת בספרות המדרשית רואה את המן האגגי כהמשך של העם העמלקי, שבימי שמואל הנביא הונהג על ידי המלך אגג. התורה מצווה בכמה מקומות על מצוות חיסול העם העמלקי. ומדובר בחיסול אתני מובהק – מדובר בהרג של זקנים נשים וטף. לא רק של לוחמים. את המחאה שלי על כך כבר הבעתי בחלקו הראשון של המאמר. אינני שש ושמח שיש בתורה של העם שאל תוכו נולדתי מצווה שכזו. אבל הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא על ידי הבנה של הנושא כמצווה סימבולית. כך נוהגים המיסטיקאים הסופים להתמודד עם מצוות הג'יהאד הידועה – עם מלחמת הקודש בכופרים – הם מבינים זאת כמלחמה פנימית, המתחוללת בנפש היחיד כנגד הכופר הקטן שבו. ולא כמצווה למלחמת קודש במישור הפיזי, שמביאה רק הרג והרס וצער ואבדן. שום דבר קדוש לא נולד ממלחמות קדושות. אבל אם מעבירים אותן לתחום הפנימי – לפעמים יש לזה מקום.

אז מהו עמלק כסמל, ולמה יש למחות אותו מתחת השמיים?

הארכיטיפ של עמלק

במיסטיקה החסידית עמלק נתפס כסמל לניתוק ולפירוד. המציאות האמיתית היא המציאות של אחדות. הויה אחד והוא שורה בכל. ללא שיור. אין מקום ללא שכינה. אבל התודעה האנושית איננה תופסת את זה באמת. יש בנו צורך לראות את המציאות דרך פריזמה של נפרדות. יש לנו צורך לראות את העולם כאובייקטים נפרדים. לראות את עצמנו כישות נפרדת מהורינו, מאחינו, מן הטבע ומאלהים. התודעה המפרידה הזו היא תודעת האגו האנושי, שעובד בשיטת "הפרד ומשול". כדי לשלוט בעולם ולהתמצא אנחנו נזקקים ליצור הפרדות. אבל כאשר הנפרדות משתלטת עלינו אנו הופכים אומללים מאד ומחפשים נחמה. אותו כח שמבקש להפריד את המציאות הנתפסת לאובייקטים נפרדים, הניתנים לשליטה והתמצאות, נוטה להגזים ולהפוך את האנשים שסביבנו לאובייקטים, אותנו עצמנו לאובייקט, ואפילו את אלהים בעצמו – לאובייקט דתי. רוב האנשים חושבים על אלהים כעל משהו שקיים. אבל אלהים איננו משהו שקיים. אלהים איננו עוד משהו או מישהו שקיים בשדה התודעה שלנו הממפה אובייקטים. אלהים הוא המציאות בעצמה. הוא איננו עוד משהו שקיים במציאות, אבל כך נוח לנו לחשוב עליו, או עליה, וכך נוח לנו ליצור לנו אלילים, פסל ומסכה. אבל פורים הוא חג הורדת המסכות גם מפני האלהים. והורדת המסכות הזו כרוכה בשחרור מתודעת הנפרדות.

"עמלק" מייצג את הנתק שאנחנו מייצרים בין הראש והלב. הלב יודע את האחד. הלב האנושי בעומקו יודע אהבה. אבל הראש שלנו צריך לסדר את המציאות, ויוצר תודעה מונחית אובייקטים. "עמלק" מייצג – כסמל – את הכח המולק אותנו. מליקה היא הפרדת הראש מן הגוף. רבים מאיתנו הולכים "מלוקים" בעולם. הולכים כאילו הראש איננו בכלל חלק מן הגוף ומן הלב. ראשים מהלכים. חושבים מחשבות – בין אם הן חכמות או לא – ומספרים לעצמנו סיפורים. אבל הראש מנותק מהלב ומהגוף. וכשהראש חי בנתק, אנחנו מנותקים לא רק מעצמנו אלא גם מהטבע, מהעולם ומאנשים אחרים. אנחנו חווים ניכור. בדידות. זרות. ואף חשד, ואף עוינות. והניכור, החשד והעוינות מולידים בתוכנו גם כעס ואלימות, כלפי "האחרים". עמלק הסימבולי איננו נלחם בנו מבחוץ – הוא מייצר בנו את המלחמה מבפנים.

מבחינה זו ניתן לומר שגם במגילת אסתר לא נוצח עמלק. המן הפיזי אמנם הוכחד. הוא ואשתו ובניו נתלו על העץ, אבל המן חדר אל תוכנו, כמו וירוס אל תוך המערכת. המן ניצח בדיוק באותה נקודה שבה הוא הביא את העם היהודי למצב מלחמה, פחד, עוינות חשד ואלימות. המן ניצח כי הוא הפך אותנו להמנים קטנים. המן האישי נכשל והומת, אבל עמלק נשאר. הוא לא רק נשאר – הוא חדר אל תוכנו.

רבי צדוק הכהן מלובלין (פולין, המאה הי"ט) מסביר בכתביו כי היות ועמלק הוא הוא כח הפירוד, ובאמת אין פירוד, נמצא שבאמת אין עמלק. ולכן יש מצווה למחות אותו מתחת השמים. כי הוא איננו קיים באמת. הוא אשליה. עמלק ההיסטורי היה עם, והיו בו ילדים ששיחקו תופסת וצעירים שהתאהבו ובכו ושמחו – כמו כל אומה אחרת. כמו כל אדם אחר. סיני או טיבטי. יהודי או ערבי. אבל עמלק הסימבולי הוא אחיזת עיניים. הוא משחק ה"לילה" (LILA) עליו מדברת המסורת ההינדית, הוא אשליית הפירוד עליה מדבר ספר הזוהר, ומן האשליה ראוי להתעורר.

כל עוד נתפוס את העולם במושגים של ניכור ופירוד – בין אדם לאדם ובין אדם לעצמו ובין אדם לטבע ובין אדם לאלהיו – לכוליות הגדולה של האחד הגדול השורה בכל – עצבות תשרה עלינו, ועמלק ישלוט בנו.

דווקא המצווה של השתיה בפורים – זו שאמורה להביא את האדם להתבסמות גדולה, עד שתודעתו משתנה והוא כבר לא יודע את ההבדל בין אנחנו והם – בין "ארור המן וברוך מרדכי" – היא זו שיכולה להזכיר לנו לפחות איך נראה העולם ללא מסכת האשליה הגדולה של עמלק על עינינו ועל לבבנו. השכרות של פורים היא המצווה שבאה לשנות את התודעה ולהחלץ מתודעת הפירוד ולגעת עמוק באחדות הגדולה של אלהים.

לחיים!