קבלה – הפער בין החויה הישירה והמילים

זהו השיעור הראשון שנתן רבי אוהד אזרחי בסדרת השיעורים באזור המרכז על

"דמויות ונקודות מפתח במיסטיקה העברית משחר ימיה ועד היום"

השיעורים יצאו בעתיד לאור תחת השם

"כנפי שחר"

הקלידה – מיכל גילה. עזר בעריכה יונתן מנחם.

שיעור מספר 1.

29.09.2005

מבוא: קבלה – הפער בין החויה הישירה והמילים

הקדשה

אני רוצה להקדיש את השיעור לזכרה של ליאת ברמן. כל מי שהיה מעורב בשיעור שלי בירושלים, מכיר את הקרבה הנפשית שלי אליה. היא נפטרה לפני שנה וחצי, ורציתי להקדיש את השעור לזכרה של ליאת גם הוריה הגעו.  לי ברור שליאת גם פה. אדליק לה נר.

הכוונה המכוננתDawn_wings_a

ברוכים הבאים וברוכות הבאות. הכותרת של סדרת השיעורים הזו היא: "דמויות ונקודות מפתח במיסטיקה העברית משחר ימיה ועד היום". זו משימה מאד גדולה ואינני יודע מתי אזכה לסיים אותה.

רציתי להתמקד בדמויות מפתח לא כשעור היסטוריה אלא כדי להכיר סיפורים על האנשים והדמויות שעצבו את מה שנקרא לאורך ההסטוריה "המיסטיקה העברית". המחקר האקדמי מבדיל בין תחומים שונים בחקר המיסטיקה העברית. תקופת הנבואה ותופעת הנבואה המקראית איננה נתפסת כחלק מהמסורת המיסטית באקדמיה. כמו כן קיימת חלוקה בין מה שמכונה "המיסטיקה העברית הקדומה" לבין מה שמכונה "קבלה", אך אני בוחר להתייחס לכל אלו כרצף אחד גדול של זרם התודעה המיסטי במסורת העברית. מבחינה זו – אני הולך בעקבות התודעה המסורתית שרואה, לפעמים באופן פשטני מידי, את הדברים ברצף אחד של מסורת. בשיעורים הללו אתייחס כמובן להבדלים וליחודיות של כל דור וכל תופעה מיסטית שונה ולמורכבות שהעולם המסורתי לפעמים בוחר להתעלם ממנה, אך בכל זאת – אני כן סובר שיש אמת בטענה שאחרי ככלות הכל יש נהר אחד של מיסטיקה עברית-יהודית-קבלית, ובנהר הזה יש יובלים שונים, והתפצלויות והתאחדויות של הזרם – אך הוא אותו נהר.

צריך להבחין בעולם המחשבה היהודי בין שני אפיקים מרכזיים: אפיק ההלכה ואפיק האגדה. אפיק אחד עונה על השאלה של 'מה צריך לעשות?' זהו האפיק הלגאלי של היהדות – אפיק ההלכה – הפונה לציבור הרחב וקובע שכך וכך ראוי לעשות בסיטואציה מסויימת, למשל האם להדליק אש בשבת או לא, או כיצד לחלק ירושה באופן הוגן או כיצד להכשיר בשר לאכילה וכדומה

מאידך יש את האפיק השני, שבתלמוד ובמדרשים נתפס כאפיק ה'אגדה', שהוא האפיק הפנימי, ובו מדובר על נושאים לא הלכתיים. יש באפיק הזה סיפורים על חכמים וגיבורים ואנטי-גיבורים, יש בו מרחב גדול של מה שניתן לכנות "מיתולוגיה יהודית" ויש בו גם עיסוק בנושא המרכזי של העניין הדתי כולו – "קרבת אלהים". לא מה צריך לעשות, אלא כיצד להיות קרוב, ומה משמעות הקרבה הזו ומי זה "אלהים" בכלל, ומה יחסנו עם הממד האלהי ומהי ההחויה של המפגש הישיר או ההתנסות הישירה עם האלוהים? אחרי האפיק הזה אני אבקש לעקוב במהלך השיעורים הבאים, כפי שהוא התבטא במהלך הדורות בעם ישראל.

מעניין לגלות מהו האלוהים שמתנסים בו? מיהו האלוהים שאני מתנסה בו? מיהו האדם המתנסה בחוווית המפגש? איך זה משליך על יצירת התרבות?

כיצד לאורך הדורות השונים חוו אנשים ש"נגע אלוהים בלבבם", אם נשתמש בלשון המקרא, את ההתפתחות הפנימית של האדם? מהו האדם? כיצד הם התנסו ב"אלהים"? ומה היתה השפה המיוחדת בה הם דווחו על זה, והאם מה שהם דווחו עליו הוא בעצם אותו דבר, או לא? האם זה אותו האחד עליו אנו מדברים בצורות שונות, או שזה כל כך שונה שלא מוצדק לראות את הדברים כזרם מיסטי אחד?

מתי התחילה "הקבלה"?

הקבלה כזרם מיסטי ידוע הופיעה לראשונה במאה השתיים עשרה והשלוש עשרה כחומר כתוב. רק בתקופה הזו התחילו להופיע ספרים בהם ראשוני המקובלים כותבים את תורתם ומתייחסים לכך כ"קבלה".

הם אמרו: "אנו קיבלנו את הדברים מאבותינו שקיבלו מאבותיהם שקיבלו מאבותיהם" כלומר שזו תורה עתיקה שעברה אליהם בקבלה. המחקר האקדמי טען בראשיתו שהקבלה היא "התפרצות מיסטית שהופיעה במאה הי"ג בתוך העולם הרבני". אך יש לשים לב לכך שלא זו היתה הטענה של המקובלים עצמם, וכיום גם המחקר האקדמי עצמו מתייחס לכך ביתר חשיבות.

יש למשל ספר קבלי קדום מימי הביניים שנקרא "ברית מנוחה". הספר מיוחס לרבי אברהם הספרדי שחי בגרנדה שבספרד. בתחילת דבריו הוא מתייחס לחכמת הקבלה אותה הוא מביא כחכמה של "ידיעת השם הגדול" שנמסרה בקבלה מדור לדור, לא רק מימי משה ומתן תורה אלא בעצם מימי אדם הראשון, כלומר לדעתו – זו תורה מיסטית עתיקה שימיה כימי האנושות עצמה! וכפי שתראו – התורה הזו לא התקבלה במתן תורה בסיני, אלא אפילו משה קבל אותה מהחכמים שהיו לפניו במסורת המיסטית. בואו נקרא קצת מדבריו בהקדמה לספרו:

"ואשרי אדם שחננו בוראו שכל ודעה להבין סוד השם הגדול הזה, שכל החכמים אנשי השם אשר האירו תורתינו שמשו בו, בזה השם הגדול, והיו מוסרין אותו זה לזה חדר בחדר בסוד גדול ובכוונה שלימה פה אל פה.
ואלה שמות ראשי הדורות שבשם הזה היו משתמשין וכאשר תראה גדולת האנשים ההם וכיצד היו פועלים בכובד ראש לדברים הצריכים. הראשון שמש בו אדם ימים רבים לדעת חכמה ושכל, ומסרו לשת. ושת עשה עליו ספרים לאין חקר לרוב חכמתו וסדר כל סדורי המרכבה על תבונת השם הזה. ושת מסרו לאנוש, ויצא מן הדרך והטעה את בני דורו. ומשם החלו אנשי דור המבול לצאת מן הדרך ולהתפשט בזנות, מפני שהיו רואים הרכבת הכוחות ברוב התאוה, ואומרים כך 'כמו שאלו מתאוים להרכיב אלו באלו כך נעשה אנחנו'. ואנוש מסרו לירד ונתחכם בו מאד. וירד מסרו למתושלח, וחנוך אביו של מתושלח לא רצה למוסרו לו מפני שהיה מתיירא שיוציאוהו לכף חובה. ומתושלח מסרו ללמך ולמך לנח. ונח לשם בנו, ושם קבע עליו מדרשות והוציא החכמה לאורה והחזיר רבים לאמונה הטובה ומלך בכל נשיאי הארץ וכל נשיאי העמים היו מביטים אל שולחנו. ושם מסרו לעבר בנו. ועבר מסרו לאברהם ואברהם הוסיף בו חכמה ודעה ומסרו לבנו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב. ויעקב מסרו לבניו, וללוי העיקר נתן, ולוי מסרו לעמרם ועמרם מסרו למשה ומשה עלה בו למעלה שעלה לחכמה נפלאה מאד. ומשה מסרו לאהרן ואהרן לנדב ואביהוא בניו והעמיקו לידע הדבר ונענשו כמו שמורה בתורה. ונשארה הקבלה ביד פנחס וזה העמיק לדעת מכל אשר היו לפניו. ופנחס מסרו ליהושע ואע"פ שיהושע למד ממשה, מזה לקח הסוד הגדול הזה. ויהושע מסרו לכלב. וכלב מסרו לעתניאל בן אחיו והוא נתגבר מאד וזהו שכתוב 'וילכדה עתניאל בן קנז'. ועתניאל מסרו לאהוד. ואהוד לבניו וכולם נענשו. ומסרו למכיר בן יאיר ומכיר לעלי. ועלי לשמואל, ושמואל העמיק בו…"

התפיסה המיסטית נקשרת בדברי ה"ברית מנוחה" לידיעת השם הגדול, השם הקדוש, ולידעה כיצד להשתמש בו, וכיצד לעשות בו נפלאות, לדעת להשתנות על ידו, כיצד לחשוף את סודות פנימיות הדברים. ידיעת שמות האלוהים הוא הסוד הגדול לפי דבריו של ספר "ברית מנוחה", והסוד הזה עבר מדור לדור בסתר, וחכמים "מסרוהו בחדרי חדרים, פה אל פה" לדורי דורות.

יש לשים לב שזו לא היתה הגות עיונית בלבד אלא יכולת שימוש בשם הגדול ככוח מניע. הראשון שידע את הסוד לפי דבריו היה אדם הראשון, שמסרו לשת בנו שנולד לאחר שקין רצח את הבל. משת הושתת העולם, ושת לפי תפיסתו כתב על כך ספרים רבים..

כך מגיע הסוד עד לחכמי הדורות האחרונים דרך אברהם, משה, יהושוע, כלב, חז"ל ולבעלי הקבלה עצמם.

מה שחשוב לי להראות באמצעות דברי ה"ברית מנוחה" הוא לא הדיוק בשלשלת המסירה וכולי. בעיני זה עצמו חלק מהמיתוס של היהדות, אך מה שחשוב לראות זה שהחקירה האנושית אחר סודות קיום הבריאה וקשר האדם עם האלוהי גם בעיני המקובלים עצמם איננה משהו שהופיע פתאום בהסטוריה אלא היא אינהרנטית למין האנושי באשר הוא. זו נטיה טבעית ועצמית לאדם באשר הוא אדם. לכן זה התחיל מ"אדם הראשון" הרבה לפני מתן תורה. התשוקה לחקור אחר המופלא וההשתוקקות של המין האנושי אחר ידיעת המסתורין הם דברים עתיקים. הבקשה לכונן מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם האלוהות היא מטבע האדם, ולכן אך טבעי הוא שבכל דור ודור יהיו אנשים בעלי נטיה מיסטית שיחפשו דעת אלהים ויעבירו סודות לתלמידיהם – אם יעלה הדבר בידם

בין החויה הישירה והמילים

יש תורה מאוד יפה ומעניינת שמובאת בשם אחד מגדולי החסידים, רבי מנחם מנדל מרימינוב. הרבי מרימינוב אמר שכאשר עם ישראל עמד במעמד הר סיני, מה שהעם שמע היה שונה ממה ששמע משה. העם שמע רק את האות אָלֶף של אנוכי, זה הדבר היחידי שקיבלו כולם יחד מפי האל עצמו. רק את הצליל אָלֶף. כל אמירה מתחילה בעצם בהוצאת קול אָהה, ועצם הצליל הזה הוא אלף. רק משה שמע את יתר הדברים והעביר אותם לעם.  והנה לנו דוגמה לחשיבות העצומה של הכרת דמויות מפתח בהתפתחות המיסטיקה העברית – מי הוא העומד בין החוויה המיסטית עצמה לביטוי שלה במילים ורעיונות? מיסטיקאים בני כל האומות התייחסו פעמים רבות לקושי העצום הזה של תמלול חוויות המפגש הישיר עם האלוהים. איך להעביר למילים את הדבר שבלתי ניתן לאמירה? מצד אחד האדם רוצה לומר אותו ומאידך הוא לא מסוגל לעשות כן. חלק מהמעקב שלנו בסדרת השיעורים הזו יהיה לראות איך אנשים שונים התמודדו עם הקושי הזה, ואיזה חותם אישי השאירה כל דמות על המיסטיקה רק מעצם העובדה שהדמות הזו עמדה בין החויה הישירה של עצמה והעם, והמילים שבחרה עיצבו את המשך המסורת. כמו משה שהעביר את דברי האל הבלתי ניתנים לשמיעה אל מילים שהעם יהיה מסוגל לשמוע.. כל חכם, מיסטיקאי ונביא הוא בעצם גם  פילטר דרכו עוברת חוית האָלֶ"ף, חוויית הפל"א האבסטרקטית, לובשת מובן וצורה ומתלבשת באותיות ומילים ומשפטים והופכת למסר הכתוב בספרים. עלינו לשים לב אל הפילטר הזה.

בהקדמה לספר קבלה קדום אחר, "ספר התמונה", המחבר מדבר על הנושא של המעבר בין מה שלא ניתן להאמר בכלל בשפה לבין המצב בו התורה נכתבת בלשון בני אדם:

"ובזה התורה הנוראה (כלומר, התורה העליונה שברקיעים העליונים)…הכל כתובים בלשון עליון ונעלם ונשגב מאוד, ואותיות עליונות נוראות ונעלמות אשר לא יבינם מלאך ושר עליון כי אם השם יתברך הנכבד והנורא ברוך הוא, שביארם למשה רבינו עליו השלום והודיע לו כל סודם ועניינם.

ומשה כתבם בלשונו בסדר דרך עליון, אשר רמוז בתורה בתגים ובקוצין ובאותיות גדולות וקטנות שבורות ועקומות לפופות וישרות קריין וכתיבין פרשיות פתוחות וסתומות וכולן רמזים נוראים עליונים נעלמים שלא היה ביכלתו למצוא להם לשון לכותבן ולא שום דרך לפרטן. (ספר התמונה, הקדמה לתמונה שלישית)

התורה העליונה שהוא מתייחס אליה היא החכמה העליונה הקוסמית האולטימטיבית, אשר שום נברא לא יכול להבינה, אפילו לא המלאכים. ואז עולה השאלה מה היחס בין התורה העליונה ההיא לתורה המונחת לפנינו בחמשת חומשי התורה שבכתב? כלומר: אם ניקח את התורה שלפנינו ונשאל לדוגמה מה היחס בין פסוק כמו: "ויאמר יהוה אל משה מות יומת האיש רגום אתו באבנים…" (במדבר ט"ו, ל"ה)  למה שהויה באמת אמר? האם זהו באמת דבר האל? עד כמה מעורבת בדבר תודעתו ותרבותו הרוחנית של האדם משה שהיה הפילטר המגשר בין התורה העליונה לבין התורה הכתובה?

התפקיד שהיה למשה לפי הקבלה של "ספר התמונה" לפיו האל העביר אל משה מסרים לא בשפה דיבורית בכלל, ותפקיד משה היה להיות פילטר, להוריד את דברים לארץ ולכתוב אותם בלשונו הוא, זהו תפקיד עם אחריות עצומה, ומן הסתם הוא מלווה גם בצער גדול. איך אתה לוקח את מה שלא ניתן להאמר כלל וכותב אותו במילים? איך אתה מביא את דבר האלוהים אל בני האדם? זה נראה כמשימה בלתי אפשרית.

לכן, מסביר "ספר התמונה" משה כתב את התורה תוך שימוש מדי פעם בכל מיני אותיות משונות מהרגיל: אותיות גדולות, קטנות, מעוקמות, עם כתרים וכולי. כלומר – יש דברים בתורה שאינם קשורים למשמעות המילולית עצמה. יש חשיבות למשל לצורת האותיות ולכתרים שלהן. הבֵּית של "בראשית" היא אות גדולה, היוד של "ויקרא" היא אות קטנה. יש כל מיני צורות משונות לחלק מהאותיות במקרא. משה השתמש בגרפיקה יחודית כדי לרמוז משמעויות נסתרות, שהמשמעות המילולית לא מחזיקה. לכן קיימת התפיסה שאת התורה באמת לא ניתן לתרגם, כי התרגום לכל היותר מתייחס למשמעות הסמנטית, ואין הוא יכול להביא את עושר המשמעויות שקיימות בתורה הכתובה.

"ומשה כתבם בלשונו בסדר דרך עליון, אשר רמוז בתורה בתגים ובקוצין ובאותיות גדולות וקטנות שבורות ועקומות לפופות וישרות קריין וכתיבין פרשיות פתוחות וסתומות וכולן רמזים נוראים עליונים נעלמים שלא היה ביכלתו למצוא להם לשון לכותבן" – כלומר, התורה מכילה גם את יסורי המיסטיקן שלא מצא לשון לומר בה את מה שרצה באמת להגיד.

וכאן נשאלת השאלה מה מקומה של דמות המתווך בתהליך העברת התורה לכתב? אם ברור לנו שמה שמשה אמר לעם זה לא האופן בו שמע הוא את הדברים, מיד עולה השאלה של מה הלך לאיבוד בדרך? האם הלך משהו לאיבוד? האם כשאני קורא בתורה אני שומע את דבר האלוהים או את דבריו של משה האיש? ואם דבריו או סגנונו של משה האיש נמצאים גם הם לפני – האם אין עלי להכיר מעט את הדמות של משה האיש כדי להבין טוב יותר את הדברים אותם אני לומד?

את אותן השאלות אנחנו נפנה תמיד כלפי כל כתיבה שמתעדת אירוע של התגלות מיסטית: מי היה האדם שכתב את הדברים? עד כמה השפיעה הדמות עצמה על התיאולוגיה שאותה היא כותבת? לשון אחר: מה הקשר בין הביוגרפיה והפסיכולוגיה של דמות ההוגה או הנביא ובין התיאולוגיה שלו?

היהדות החרדית מנסה לגהץ את כל ההבדלים ולגשר על כל הפערים כדי למנוע מאנשים לפול בפער ולהיכנס לספקות ואפילו חס וחלילה לחשוב חשיבה אישית וביקורתית…  לכן הם נוטים תמיד להגיד "אנו מייצגים את האמת כפי שהיא וכפי שתמיד היתה. האמת לא השתנתה מעולם. גם משה רבנו לבש שטריימל ולא הדליק חשמל בשבת…"  אבל אנחנו ננסה לגשת ללימוד שלנו מתוך גישה פקוחת עיניים, בעלת רגישות אקדמית, אך גם פקוחת לב ובעלת רגישות רוחנית ובעיקר – מתוך בקשה כנה להבין את עצמנו, את המסורת ממנה באנו, ואת הנתיבים אותם ירשנו מחכמי הדורות הקודמים כדי להגיע לדבקות באלהים חיים

דעת הרמב"ם לעומת דעת "ספר התמונה"

בואו נראה מה הרמב"ם אמר בנושא. אני קורא מספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" פרק לג:

"במעמד הר סיני לא היה כל המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדיבור – למשה לבדו.. וכתוב בתורה גם כן, 'בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו'" – מורה כי הדיבור היה לו, והם ישמעו הקול ההוא העצום. לא הבדל הדברים. ועל שמוע הקול ההוא העצום אמר, "כשמעכם את הקול", אמר, "קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול" – ולא אמר, 'דברים אתם שומעים'… ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. זהו הנראה מן התורה ומרוב דברי החכמים ז"ל"

מה ההבדל לפי הרמב"ם בין מה שהעם שמע למה שמשה שמע? העם לא שמע דיבור, רק קול גדול, אך משה שמע דיבור. העם שמע את קול האלוהים ללא מלים. זו חוויה חזקה מאד. החוויה של מעמד הר סיני היתה שונה לגמרי ממה שאנו חושבים בדרך כלל. בתפיסת הרמב"ם עם שלם עומד שם מול ההר, וכל מה שהוא שומע הוא קול גדול ללא דברים. העם חווה את קול האלוהים. חוויה ישירה של האלוהים אבל לא של דיבור עם מסר מילולי מסויים. ייחודו של משה, לפי הרמב"ם, זה שהוא מסוגל לשמוע את הדברים, הוא מסוגל היה לשמוע את הדיבור האלהי, ואז לרשום את זה בתורה.

זו כמובן גישה מאד שונה ממה שסובר בעל "ספר התמונה", כי "ספר התמונה" אמר שגם משה לא שמע מילים מפורשות בדיבור כמו דיבור בני אדם. אולי גם משה שמע רק קול אך משה היה זה שידע להעבירם את המסר הבלתי מילולי למילים.

הגישה החסידית

אחד מגדולי ההוגים החסידיים היה רבי אייזיק מהומיל, שהיה מראשוני חסידי חב"ד, תלמיד של "בעל התניא" ושל בנו. ספריו של רבי אייזיק הם חלק מקבצי ההגות העמוקים ביותר שיש בקבלה חסידית. בספרו "חנה אריאל", שהוא פירוש קבלי-חסידי על התורה, בפירושו לפרשת ויקרא מתייחס רבי אייזיק לסוגיה בה אנחנו עוסקים כאן.

רבי אייזיק מצטט את הפסוק בנביא מלאכי (פרק ג', פסוק כ"ב) שאומר: "זכרו תורת משה עבדי", ומקשה: "והלא האומר 'אפילו פסוק אחד משה מעצמו אמרו' – אפיקורס הוא" אם כך – למה נקראה התורה "תורת משה"? כלומר האם זו תורת משה או תורת האלוהים? אם כל מילה בתורה נאמרה מפי הקב"ה למה נקראה התורה 'תורת משה'? וכאן מביא רבי אייזיק את ההסבר שלו לעניין, דרך מדרש חז"ל אותו הוא מצטט ומסביר:

"אמרו המלאכים לקב"ה: נתת רשות למשה לכתוב התורה, והוא יכתוב מה שירצה! אמר להם הקב"ה חס וחלילה שמשה עושה כן, ואפילו עושה – נאמן הוא! הדא הוא דכתיב 'בכל ביתי נאמן הוא', עד כאן לשון המדרש. והיינו כנ"ל היתה טענת המלאכים פן ישנה משה רבנו עליו השלום בהעתקת דבר ה' אל העולם הזה, ועל זה השיבם חס וחלילה שמשה עושה כן, כי מאחר שהביטול שלו לאלקות יתברך שמו הוא שלם בתכלית הזכות והבהירות, אם כן מהיכן ימשך לו שינוי? עוד אמר – שאפילו אם היה טבע וסדר חיי הגוף (של משה) נוטים על איזה עניין מצד מהות טבעו – נאמן הוא שעל ידי זה יומשך פנימיות רצון העליון לבוא אל הפועל על פי דבריו" (חנה אריאל, פרשת ויקרא, עמ' 4).

המלאכים לפי המדרש הזה לא נותנים אמון בבני אדם. המלאכים מודעים לפער בין תורת האל העליונה לתורה שבאה לידי ביטוי במלים. אבל הקב"ה סומך בכל זאת על משה: "אמר הקב"ה חס ושלום שעושה כן ואפילו עושה נאמן הוא". החידוש במדרש הוא בסיומת המשפט, שאומרת שהקב"ה סומך עליו אפילו אם באמת הוא עתיד לכתוב בתורה מה שהוא רוצה. בחלק השני של התשובה קיימת ההנחה שיכול להיות שמשה יכתוב דברים על פי נטיית טבעו, אך למרות זאת האל מאשר זאת.

התורה, כל תורה, עוברת לעולם דרך בני האדם. אסור לטעות בזה, זה לעולם לא משהו אחר. כל תור שהגיעה לידיעתנו הגיעה על ידי מישהו שהיה מעורב בהבאתה. המילים עברו דרכו, התנסחו מבעד לקרומי האישיות המיוחדת שלו. כי קול האלוהים הוא בבחינת קול ללא דיבור. הוא החוויה כשלעצמה, החוויה שלא ניתן לבטא, ותמיד יש מישהו שמתרגם זאת ללשון בני אדם. רק השאלה היא שאלה של אמינות ונקיות. עד כמה שקוף אותו אדם למעבר האור האלהי דרכו?.

לכן רבי איזיק ממשיך ואומר: מאחר והביטול משה אל האלוהים היה שלם בתכלית השלימות "מהיכן ימשך לו שינוי?" אין שם אגו נפרד, אין שם אישיות נפרדת העומדת באמצע. זה החלק הראשון של הדברים, ואין בזה חידוש גדול. אבל בחלק השני הוא אומר שאפילו אם היה למשה טבע אישיותי שנוטה לאיזה כיוון, כמו שטבעם של בית שמאי נטה לדין וטבעם של בית הלל נטה לחסד ובכל זאת נחשבו דבריהם ל"דברי אלהים חיים" גם כשהם טענו טענות שונות וסותרות לגבי משמעות חיי האדם. איך יכול להיות ש'אלוהים חיים' מדבר באופנים שסותרים זה את זה? מכיון שאלוהים חיים מדבר בקול ללא דברים, וזו רק האישיות של הלל ושמאי שמתרגמת את המפגש של הנשמה עם אלוהים לכדי מלים. נשמות הנוטות לחסד התקבצו בבית הלל ובבית שמאי התקבצו הנשמות שנוטות לדין. לכן "אלוהים חיים" שהקליטה הישירה שלו היא מעל המילים מתדבר דרך פה של בני האדם, כלומר דרך הנשמה שלהם וגם דרך האישיות שלהם. דרך הילל נאמרו דברי חסד ודרך שמאי נאמרו דברי דין ושניהם הם דברי אלוהים חיים.

צריך להבין שאין דבר כזה אדם שאין לו אישיות. לכל אדם – גם אם הוא משה, גם אם הוא ה"עניו מכל האדם אשר על פני האדמה", כלומר שהוא בביטול הכי מוחלט, גם אם הוא "איש האלוהים" – כל אלו דברים שנאמרו בתורה על משה – עדיין הוא נשמה שחיה בגוף, ומשמעות הדבר היא שהוא אישיות מסויימת. הוא גדל עם גנטיקה מסוימת. היו לו טראומות מסוימות. האופן בו גידלו אותו הוריו – או בת פרעה – החתים בו חותם. הסביבה התרבותית בה גדל וחונך הטביעה בו חותם, השפה אותה דיבר – מצרית ואחר כך אולי מדיינית השפיעה על דפוסי החשיבה בקליפת המח שלו. כל אלו דברים המעצבים אישיות. והתורה עוברת "למטה" דרך משה, כולל דרך האישיות שלו, ולכן לפי רבי אייזיק היא נקראת "תורת משה". וזה למרות שהיא אכן תורת האלוהים, ממש כמו שתורת הלל ושמאי היא תורת האל וכולה דברי אלהים חיים. כלומר – אין פסול בעובדה שהבלתי ניתן לניסוח מתעצב לכדי ניסוח על ידי אישיות מסויימת – כל עוד היא אישיות נאמנה כמו משה, שהויה אומר עליו "בכל ביתי נאמן הוא". הוא לא יסלף, אבל יחד עם זאת – הדברים יקבלו ניחוח של מי שהוא. של האישיות שלו. אבל מי יצר אותו בדיוק באישיות הזו? מי גרם לו לכך שהוא יוולד להורים הללו, יגדל בסביבה הזו ויחווה חוויות מסויימות בחייו? אותו האל שמדבר דרכו!

משמע – האל מעצב שופרות לקולו בעולם, ואף כי השופר נותן את חותמו ומעצב את הגוון של הקול העובר דרכו – הרי לזאת בדיוק התכוון המשורר.

אבל יש גם פריזמה עמוקה יותר היא הפריזמה של שרשי הנשמה. נשמת הלל שורשה בספירת החסד ונשמת שמאי שורשה בדין. כאן לא מדובר על מה שנקרא בחסידות "לבושי הנפש", כלומר מבני האישיות שלנו, אלא על שורש הנשמה. כי מעבר ללבושים שלנו יש את הצורה הפנימית של הנשמה שלנו, ולא כל הנשמות זהות בשורשן. כל נשמה היא אחרת. כל הנשמות כולן יוצרות על פי הקבלה גוף של אדם עליון שלם. ולכן יש נשמה שבאה מהעין, יש שבאה מהיד, מהנחיר השמאלי, מהכליה הימנית או מאברי המין… האר"י אמר ששורש נשמת הרמב"ם היה בפאת הראש השמאלית של האדם העליון ושורש נשמתו של הרמב"ן שחלק עליו בתפיסת האלהות וסודות התורה הוא בפאת הראש הימנית ולכן כל אחד מהם ראה את התורה קצת אחרת. לכל אחד מאתנו שורש קצת אחר, והוא קובע את האופן שבו נשמתנו תופסת את הדברים בשורשם. ואז, מעל כל זה, ברובד חיצוני יותר – לכל אחד מאתנו יש גם מבני אישיות שונים, המושפעים מהביוגרפיה של כל אחד מאתנו.

ניתן להמשיל ולומר שיש את האור האלהי הלבן, שהוא אחד ואחדותי ואין בו שניות, והוא עובר אל העולם דרך פריזמות שונות. יש את הפריזמה של הנשמה, והיא עצמה עטופה בעוד מערך של פריזמה נוספת, פחות זכה מהראשונה, וזו הפריזמה של הפרסונה, של האישיות, של מבנה האגו בעולם הזה. רק אחר כך וצא האור האלהי החוצה דרכנו אל העולם. זה נכון כלפי וכלפיכם, וגם כלפי משה רבינו, והלל הזקן ורבי שמעון בר יוחאי וחבריהם. תמיד כדאי לשים לב לשתי הרמות הללו.

שאלה: מה משמעות מה שנאמר על משה שהוא "איש האלוהים"?

תשובה: מהיא האלהות המתגלמת באדם עד שהיא הופכת אותו ל"איש האלהים"? שאלה מצויינת. חז"ל התייחסו לכך ואמרו (מדרש רבה דברים פרשה יא פסקה ד): "מהו איש האלהים? אמר רבי אבין: מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים". אתם יודעים שעל הסוגיה הזו נשפך דמם של רבים וטובים בעולם הנוצרי – האם ישוע היה כולו אלהי או חצי אלהי וחצי אנושי, או, כפי שהחליטה הכנסיה בועידה הרביעית שלה, היה לו טבע אנושי שלם וטבע אלהי שלם: "שהוא שלם באלוהותו, שהוא שלם באנושותו, אלוהים אמת ואיש אמת," כדברי ההכרזה של הועידה במאה החמישית…. "ההבחנה בין הטבעים איננה מתבטלת בגלל האחדות, כי האופי של כל טבע נשתמר, ומובא יחד בדמות אחת ובישות אחת, לא מחולק ולא מופרד בשתי דמויות, אלא באותו בן-יחיד האחד,"

אבל למרות ההכרעה הרשמית, ואולי דווקא בגלל שבעולם הנוצרי היה צורך להגיע להכרעות רשמיות על דברים כה עדינים, שהשפה כושלת מלבטא אותם במלואם, נוצרו מחלוקות ופיצולים בגלל זה בכנסיה, ומלחמות עולם נסובו על סוגיה זו בימי הביניים. אנשים עונו למוות על השאלה הגדולה הזו…

ביהדות קיימת גם השאלה על טבעו הכפול, או הנסתר, של המורה האלהי הגדול. "הרבי הוא עצמות אין סוף ברוך הוא, כפי שהעמיד עצמו בתוך גוף", אמר הרבי מלובביץ' על הרבי שקדם לו בשושלת חב"ד, רבי יוסף יצחק. על רבי שמעון בר יוחאי נאמר בזוהר שהוא "פני האדון יהוה" (זהר חלק ב', דף לחא) ושהקבלת פניו היא הקבלת פני השכינה ממש. בתנועה השבתאית נאמרו כמובן דברים דומים על שבתאי צבי, ואצל הפנקיסטים על יעקב פראנק. כיום תמצאו דברים שומים נאמרים אצל הגורו הגדול אדי-דה ביחס לעצמו, ואצל גורואים קטנים יותר שגם הם מתים כבר להיות אלהים…

התלמוד מספר שהילל הזקן בעצמו דיבר כך אודות עצמו כשהיה רוקד באקסטאזה בשמחת בית השואבה בבית המקדש. התלמוד (מסכת סוכה דף נגא) מספר שהוא היה אומר: "אם אני כאן הכל כאן" דווקא הילל הזקן, שנחשב העניו מכולם אמר "אם אני איני כאן – מי כאן?" – לכאורה לא היינו מצפים מהלל להגיד על עצמו דברים שכאלו ולדבר כאילו הוא אלהים. אבל המקורות הקבליים מסבירים שצריך להבין שלא הילל כפרסונה או כאגו דיבר את הדברים הללו, אלא הוא נתן את קולו לאחד הגדול, לאָלֶף הגדול, לדבר דרכו. הזוהר מסביר על כך שהמילה "אני" היא שם קדוש של אלהים, כי היא אחד מע"ב השמות הקדושים, והוא שדיבר דרכו (השמטות הזהר, דף רסאב) ואמר "אם אני כאן הכל כאן, ואם אני איני כאן מי כאן".

ליאונרד כהן, הלב השבור והסדק

ועוד דבר: תודעת האני שלנו בנויה מתבניות, מסוגים שונים של "גשטאלט". דרכי חשיבה, דרכי רפקלסיה מותנית ובעיקר מדרכים שונות של תפקודי האני העונים על הבקשה המרכזית להישרדות. האגו מבקש לשרוד, ולשם כך יש לו תבניות פסיכולוגיות שמיועדות שאפשר לו לשרוד, מבחינה פיזית ופסיכולוגית. אבל הנשמה איננה מבקשת את אותה בקשה. או אולי ניתן לומר – ההישרדות הנשמתית איננה זהה להישרדות האגו, וישנם דברים שעוזרים להישרדות האגו אך מכחידים את הנשמה, ולהיפך. ולכן עולה השאלה עד כמה האגו שלך מאפשר לאור האלוהי לעבור דרכך? עד כמה אתה מסוגל להיות בביטול להויה? האגו מסתיר את האור האלוהי. כך פירש רבי מנחם מנדל מקוצק את הפסוק שמשה אומר: "אנכי עומד בין הויה וביניכם" – האנוכיות היא המבדילה, היא החוצצת בין אלוהים וביניכם.

התהליך הרוחני הוא הניסיון להבקיע דרך מבני האגו, ולאפשר לאחד הגדול לזרוח דרך לבושי הנפש ומבני האגו

כדי לאפשר לאור האלהי לזרוח דרך מבני האישיות צרכים איזה סדק. זה מה שאמר רבי לאונרד כהן: "בכל דבר יש סדק. משם חודר האור". בחסידות נראה את חשיבותו של הלב השבור. אותו רבי מקוצק אמר "אין דבר שלם כלב שבור".

לב שבור זה לב המודע להיותו אנושי. להיותו בסך הכל יצור אנושי, אנושי מידי. בעצם היותי אדם יש לי אגו, ולכן אני הוא זה שמונע מעצמי לחוות את האור האלוהי. המודעות לכך סודקת את קשיות הלב, ודרך הסדק הזה יכול להתגנב קצת אור אלהי אל המציאות.

בעיית הסמכות הדתית

מהמקום הזה נובעות כמובן שאלות של סמכות. כיוון שכל מי שחווה את אותה אחדות עם האלוהים ומתוך מקום זה הוא מדבר יאמר לנו משהו שנשמע כך: "זה לא אני המדבר. לא האגו מדבר כאן. אלא האחדות האלהית הגדולה מדברת מגרוני. לכן מה שאני אומר לכם זו האמת לאמיתה"… הבעיה היא שגם אם זה נכון, ואני דווקא מאלו שלא ציניים כלפי העניין הזה ויודע בעצמי שיש מצב שאדם מגיע לדבקות כזו באלהים חיים, אבל גם במצב הזה צריך לזכור את התורה של רבי אייזיק מהומיל – שהפרסונה של האדם המדבר את דבר האלהים צובעת את הדבר לפי מי שהוא, אלא שגם זה חלק מהכוונה האלהית… וכך יוצא לפעמים שהשכינה מדברת דברים שונים כל כך דרך אנשים שונים המדברים בשמה, עד שחסידיהם של אותם אנשים הורגים ורודפים זה את זה בשל ההבדלים הללו.

בעיני יש מקום גדול לעודד חוויות של דבקות מיסטית אצל כולנו, וכמו שאמר משה "ומי יתן כל עם יהוה נביאים כי יתן יהוה את רוחו עליהם". שתהיה דמוקרטיזציה של חוויית הנבואה. של הדבקות באלהים חיים, אבל הבעיה מתחילה כשהדבקות הזו הופכת לטענה של סמכות רוחנית ואף פוליטית. שם זה מתחיל להסתבך… וצריך להזהר מאד ולדעת שמה שחווה האדם הוא בלתי ניתן לניסוח, וההורדה של החוויה הנבואית למילים עוברת דרך הפילטר של האישיות שלו. לכן – אולי ניתן לנסות ולהקשיב מבעד למילים! לא להקשיב לתוכן המילולי כמו לקול האחד הגדול שבא מבעד למילים. במובן מסויים כל מיסטיקן יהיה מאושר אם מאזיניו יקשיבו לא למה שהוא אומר אלא למה שמתוכו הוא מדבר. להקשיב מבעד למילים אל האלף הגדול, אל ה'קול ללא חיתוך דברים' שאף מילה לא תוכל להכילו באמת.

אם נלמד להקשיב ככה – השאלה הכוחנית, הפוליטית, של הסמכות, לא תהיה בעלת משקל גדול.

פרומו שלמה

במהלך השיעורים הבאים אני אבקש להתחקות אחר האופן בו דמויות שונות במהלך ההיסטוריה של העם העברי יצרו תיאולוגיה ונתנו מילים וכתבו תורה שבאה מהמפגש החד פעמי של נשמתם עם הדבר שלא ניתן לביטוי. איך הם ביטאו את הדבר הבלתי ניתן לביטוי?

ניקח למשל את שלמה המלך כדמות היסטורית. נלמד על שלמה כאיש יהודי, עברי, ישראלי שגדל באמונה הישראלית. אבל שלמה הוא האיש שבונה את מקדש הויה ויחד עם זה, לצידו, בונה מקדש לעשתורת ועוד שני מקדשים לאלים שונים בתוך ירושלים.

שלמה הוא דמות ססגונית. יש לו אלף נשים והוא נחשב כחכם באדם. המקרא מדווח עליו כמי שהיה בקיא בכל חכמות הכישוף, חכמות בני קדם, כל חכמת המזרח הקדום, החכמות השמיות, המצריות, הפניקיות וכולי אנחנו נתהה מהי התיאולוגיה של אדם שכזה? כלומר – איך שלמה מבין מה זו האמונה של עם ישראל? התנ"ך נוזף בו על כך שבנה מקדשים לאלים אחרים, אבל אני חושב ששלמה לא חשב שהוא חוטא כאשר בנה מקדש לעשתורת. היתה לו פשוט תיאולוגיה שונה משל כותבי ועורכי התנ"ך, ועוד נראה את הדברים בשיעורים הבאים.

היום אנחנו מסתכלים על הדברים דרך הפרספקטיבה של הדת. אבל צריך להבין שעבור העם העברי הקדום אין דבר כזה "דת". בתורה אין מושג כזה "אדם דתי" מפני שאין דת, יש את חוקי האלוהים. התורה העברית מאז ומעולם שאפה לחיות עם האלוהים. הדבר דומה לדג קטן שבא לדג הגדול ושואל אותו "שמעתי את הדייגים משוחחים ביניהם על הים. תגיד דג גדול – מה זה 'הים'?" והדג הגדול עונה לו "אתה חי בים, הים חי בתוכך, כל זה זה הים, אתה הים". כך זה היה עבור האדם הקדום, בתרבות העברית, להיות עם אלוהים היה מצב נפש טבעי. כמו לדג לשחות בים.

דת קיימת רק למי שעומד על החוף וחווה מצב דואלי של יבשה וים. דת זה דבר חדש באופן יחסי. בתפיסה העברית הקדומה השאלות הנשאלות הן איך לחיות עם האלוהים? איך ללכת בדרכי האלוהים? השם שלנו לדבר הזה של הדרך עם האהלים הוא "ברית", לכן ארון הקודש נקרא "ארון הברית", הוא מעיד על כריתת ברית עם אלוהים, אך מהם חיי ברית עם אלוהים? כאשר שלמה בנה מקדש לעשתורת הוא לא חשב שהוא עושה משהו רע. בעיניו זו היתה הברית עם האלוהים. לעומתו יאשיהו המלך, שהרס את המקדשים שבנה שלמה והרג את כל הכהנים שעבדו שם סבר שהוא רוצח אנשים בשם הברית הזו עצמה… יאשיהו יצא לג'יהאד מונותיאיסטי, והכחיד את פולחן האלה בתרבות העברית. וגם הוא חשב שהוא עושה את הדבר הנכון על פי הברית שלו עם אלהים.

בשנים הקרובות אנו נעקוב אחר דמויות כאלה, מימי התנ"ך ועד אחרוני המיסטיקאים במאה העשרים ואחת, ונראה פנים שונות של תפיסות רוחניות שונות. שלמה המלך, אליהו הנביא, אלישע שמקים את האשרם הראשון בארץ. לאחר מכן נראה את התפנית הגדולה שחלה כאשר העם יצא לגלות בבל וחזר מבבל ובעצם אז נוצרה היהדות, אצל אנשי הכנסת הגדולה, שאמרו מה שהיה היה. זה לא עבד, גלינו מביתנו, וכעת צריך ליצור משהו חדש, תרבות חדשה ושונה מהתרבות של ימי הבית הראשון. כך נוצרה היהדות. בהמשך נלמד על אנשים שבשבילם ללכת דרך האלוהים זה לפרוץ כל גבול כדי לגלות אלוהים במקומות שהוא לא מתגלה בם. לגלות בנפש מקומות אסורים. גרשום שלום כבר כותב שעם ישראל הוא עם שלם שטוען שחווה חוויה מיסטית קולקטיבייית. בתפיסה הפנימית שלנו הארוע המכונן שלנו – מעמד הר סיני – הוא חוויה מיסטית, האָלֶף של האחד.  לפי הטענה המסורתית כולנו שמענו את קול האלוהים שמעבר לחיתוך הדיבור. האירוע המכונן של העם העברי הוא אירוע מיסטי קולקטיבי.

וההיסטוריה של המיסטיקאים העבריים מספקת לנו אינספור דמויות שמנסות לדבר את מה שלא ניתן לדבר אותו. אך זהו לא מסע היסטורי חיצוני. זהו בעצם מסע מרתק לתוך עצמנו, כאשר אנו נפגשים עם דמויות שונות ומנסים להתחקות אחרי קוי האופי שלו והתורה שלו. מי היה האדם הזה? מה אהב ומה לא אהב? איך גדל? מי היו חבריו? מי היתה אשתו? מה הסיפור שלו ואיך זה קשור לתיאולוגיה שהוא יצר? ככל שנרבה להכיר את המעבר מהבלתי ניתן לאמירה לתיאולוגיה הספציפית דרך האדם המסויים והפרסונה שלו, נתחיל להבין יותר טוב גם מהי התיאולוגיה שלנו. כי אם כך אז – איך דבר האלוהים עובר דרכי? מהי התיאולוגיה של הדור שלנו? כל דור בונה נדבך חדש בתרבות העברית החיה כבר אלפי שנים. אז מהי התורה שאנחנו יוצרים? איזו שירה אנחנו כותבים על הדבר שלא ניתן להאמר במילים?

איפה הנשים?

ואני רוצה להתנצל ההתנצלות הגדולה בשם ההיסטוריה היהודית על כך שכל ההוגים שנעסוק בהם כולם גברים. אין לנו אשה אחת לדבר עליה שהותירה אחריה ספרות מיסטית או הלכתית. למרות שהיו נביאות בתקופת המקרא וננסה להתיחס אליהן. התרבות הכותבת היתה גברית לעומת התרבות הנשית שהיתה יותר תרבות שבעל פה. אין אף ספר בארון הספרים היהודי המסורתי הנכבד והעצום שנכתב על ידי אישה. זו עובדה מזעזעת!

בתקופה שלנו נשים מתחילות לקחת חלק בלימוד המקורות וביצירת יהדות חדשה. אבל  מיסטיקה נשית חשובה מאד והיא נעדרת עדיין גם בדור שלנו. דרך אגב זהו אחד הדברים ששבתאי צבי ניסה לעשות. הוא היה הראשון שאמר לנשים אתן שוות ולא משועבדות לבעליכם. בתנועה שלו היו נשים נביאות ומיסטקניות שוות ערך לגברים. אבל עם דעיכת התנועה השבתאית הנשים הנביאות נגנזו וכולן ממילא נתפסו כפרוצות. אז בהתצלות זו כלפי הנשים, שהן חצי מהעם היהודי שלא זכה לפה  – נסיים להפעם.

4 תגובות
  1. Eliyahu
    Eliyahu says:

    האם ההוכחה מדברי ר' אייזיק מהומיל איננה בעייתית?
    דברי המדרש "ואפילו עושה – נאמן הוא" נשמעים הרבה יותר כהצהרה תיאורטית, רק כדי להבליט את מעלת ביטולו אל האלוהים: אמר הקב"ה: חס ושלום שעושה כן ואפילו (אם היה) עושה נאמן הוא. זאת אומרת, לפי דבריו של הקב"ה מובן שבפועל אינו יעשה זאת! אחרת איך אתה מסביר את המילים "חס ושלום שעושה כן"!?
    ואפשר לדייק את זה גם מדברי ר' אייזיק עצמו:
    "שאפילו אם היה טבע וסדר חיי הגוף (של משה) נוטים על איזה עניין מצד מהות טבעו – נאמן הוא". אמנם בפועל – "כי מאחר שהביטול שלו לאלקות יתברך שמו הוא שלם בתכלית הזכות והבהירות, אם כן מהיכן ימשך לו שינוי?"

Trackbacks & Pingbacks

  1. […] כמו שיעור שעסק בצייד המכשפות של רבי שמעון בן שטח. או השיעור הראשון שעסק בשאלת היחס בין החכמה האלהית העליונה ומה שיורד דרך […]

התגובות סגורות.