שיעור על תורת המגיד ממעזריטש "צאינה וראינה בנות ציון"

המובא למטה זהו שכתוב התלמידים לשיעור של אוהד אזרחי ב 2008. בלתי ערוך ובלתי מוגה.

21 ואוגוסט 2008/ אוהד אזרחי

 

המגיד -4

בראיון עתונאי עם קרל גוסטב יונג, יונג אמר למראיין: אתה יודע מי הקדים אותי בהבנת נפש האדם כפי שאני מבין אותה? ענה לו המגיד ממזריטש. רבי דוב בר שנקרא המגיד הגדול ממזריץ. מעניין היכולת של יונג לזהות את המגיד כמיסטקאי בעל אמירה פסיכולוגית עמוקה שאיננה פנים יהודית בלבד. חשוב לי בכול השיעורים הללו שיש דברים שחשובים בהתפתחות האומה והעם היהודי, וגם התפתחות המחלות הייחודיות שלה, ודבר שני התפתחות אמירה מיסטית נכונה לנפש האדם באשר היא. יכולת המיסטיקה היהודית לתרום לאנושות. לי חשוב לזהות נקודות אלה. מה המנחה שאנו כיהודים יכולים להגיש לעולם כולו, מתוך העולם שלנו, לכול העולם כולו, לא רק למשפחה שלנו.  יונג זיהה את המגיד כבעל אמירה אוניברסאלית. המגיד לא בא במגע עם חכמי אומות העולם, היה במגע רק עם יהודים יראי שמיים. לבשעט היה יותר מפגשים. כי נסע. המגיד ישב. מי שבא – בא אליו.  אך בתוך זה זיהה את רבדי נפש האדם באשר הוא אדם וקשר האדם עם האלוהות מהמקום בו הוא נמצא.

נתחיל בתורה י"ג בספר ליקוטי אמרים

 

מסביר מה ההבדל בין תפיסה פשטנית של היהדות, לבין מי שחי עפ דרך הקבלה. עושה זאת בהתייחסות לתפילה. מה ההבדל בין תפיסה של יהודי שמתפלל למי שמתפלל על דרך הקבלה (כפי שהבעשט מבין זאת). המון אנשים מדברים היום בשם הקבלה. אך לכול אחד השיטה שלו ואמירה מיוחדת שלו במרחב הזה. "כשמתפלל אדם כפשוטו התיבות אינם חיים. רק השם נותן חיים בתיבות. "ברוך אתה".. אין חיות רק אחר כך כשמזכיר את השם.

נוסח רגיל "|ברוך אתה….שהכול נהיי ה בדברו" בדרך רגילה לראות חיות מרוכזת בשם הקדוש. הוא מקור החיים. ושאר הדברים מתייחסים אליו. יש את מרכז האנרגיה, ושאר המשפט ברוך אתה – מקור החיים.  ש….שאר הדברים נעשים בדבריך זו  התפיסה הרגילה. מקור החיים אחד. והוא מתפשט על שאר החיים. כמו על שאר התיבות במשפט שמקבלות חיות מהשם הקדוש. אך לא כך כמי שמתפלל עך דרך הקלבה.   "אבל כשמתפלל על פי קבלה ברוך הוא שם אתה הוא שם וכן כל התיבות. שהוא עולם הדיבור.

 

מבינים את המהפיכה. במקום שברוך אתה הם אברים במשפט שמתייחסים לעיקר. ברוך הוא שם קדוש. הוא עיקר בפני עצמו. אתה זה שם קדוש. אדוני גם שם קדוש. הוא בונה כל הדרשה על מבנה של משפט. תורה דקדוקית. אך אנו יכולים להבין זאת על עולם ומלואו. יש לזה השלכה מהם החיים הדתיים בהם אתה חי. מהם הדרכים בהם מתגלה קדושה בחייך בכלל.  האם הקדושה מרוכזת בדבר אחד והוא אופן מסורתי של תפיסת הקדושה ושאר הדברים מתקדשים במידה שהם מחוברים אליו או שאתה מוצא את הקדושה בכול הדברים כולם.  כמו שאמר ברוך הוא שם קדוש. אתה זה שם קדוש.

כל תפיסת הקבלה החסידית נובעת מהתפיסה שאלוהות נמצאת בכול ושהכול אל8והי.ם והעבודה היא לחשוף את זה. בעוד תפיסה רגילה חיה בחולין ויש קודש במקום אחר. אלוהות במקום אחר ועולמנו מתקדש עד כמה שמקרבים אותו לקדושה. לעומתו תפיסת המגיד לחלו8טין אחרת.

 

מצוי בחסידות לדוגמא.

כאן דרשתו לינגוויסטית, בתורת מבנה המשפט. אם נקח זאת החוצה לאורחות חיים.  בהלכה בשולחן ערוך,  מופיע הלכה שאומרת כל מעשיך יהיו לשם שמיים. מעט אנשים זוכרים לקיים הלכה זו, אך עדיין זו הלכה בשולחן ערוך. כל מה שאתה עושה צריך להיות למען עבודת השם. אוכל לא כדי להינות אלא כדי שיהיה לך כוח לעבודת הבורא. כנל שינה. כנל כשעושה עסקים. עשיר כדי שיהיה לך כסף לקנות לולב אתרוג וחלות לשבת ולשלוח ילדיך ללמוד תורה. זו גישה מסורתית. הכול לשם שמיים. גישה יפה מאד. נתסכל עליה כפשוטה.

יש הפרדה בין האמצעי והמטרה. עבודת הקודש לרתום כל מה שאתה עושה למטרה. עבודתך קודש. מטרה ברורה של התקדשות וכל שעושה לטובת העניין הזה. יש מעט אנשים גם בעולם הדתי שאכן הולכים לישון כדי לקום לעבוד השם בשמחה. פגשתי כאלה, אך הם נדירים. דינוזאורים. אך הגישה החסידית אומרת לא ד י  בכך. לאכול כדי לעבוד השם זה חשוב וטוב. אך אנו רוצים ללמוד לאכול כך שהאכילה היא עבודת השם.   בגישה רגילה בשולחן ערוך יש הבחנה בין הדבר כשלעצמו המשמש כאמצעי. עובדת השם בתפיסת שולחן ערוך זה תפילה ומעשה.  אם אוכל כדי שיהיה לך כוח ללמוד תורה אז קישרת זאת לקדושה.    זו גישה שמחלצים אותה מהשפה המאד מסורתית.  בסופו של דבר מגיעים לדברים שפוגשים היום בעידן הרוחניות הניו איגגית. האם הדרך היא העיקר אומטרה. כאשר בגישה יהודית מסורתית המטרה היא העיקר והדרך מקבלת חשיבות רק כשהיא רתומה למטרה. לעומת גישה חסידית צריך שכל נקודה בדרך היא עצמה תהיה מטרה בפני עצמה.

זו גישה שניתן ןלמצוא בזן בודהיסטי.  הרבה דברים שמוצאים בחסידות בעומק התובנה מוצאים בשפה אחרת במושגים אחר בזן בודהיזם. לא בודהיזם כללית בפרט זן בודהיזם.  דווקא בתורת הזן. ממש בעולם תרבותי שונה מה שמראה שנפש האדם היא נפש האדם. אנשים עם נטייה נפשית מסויימת ימצאו עצמם מוצאים תובנה מסוימת נפשם תגיע לאבחנה הארה מסוימת לא משנה באיזו תרבות חי. כל אחד יבטא בכלי התרבותי בה הוא פועל.

 

הדרך המסורתית היא יותר זכרית. לינארית. הדרך של החסידות קידשה היא יותר נקבית. המיסטקה היהודית היא המקום שבו אט, אט הגיע העקירון הנקבי מחדש. דרך המיסטיקה. ובפרט החסידות. כל הדברים שמזהים בחסידות יש להם הרבה קשר לרוחניות נקבית יותר. כמו מתן מקום לרגש בעובדת השם, חיבור ללב. הכרה בכך שכל נקודה היא הדבר כשלעצמו. תפיסה מעגלית לעומת המסורתית שהיא לינארית.

לחלקם היתה מודעות שהכניסו  נשיות. חלקם לא היו מודעים. האלה פעלה דרכם ובעבעה דרך נפשם. מי שנתן לזה ביטוי רבי נחמן מברסלב וסיפורי המעשיות שלו על בת מלך שאבדה.

כשנכנסים לשפה הזו אפשר לפתע לומר בה המון מיסטיקה. הפתיע אותי. סוג של מבנה שפה כשנכנסים אליו סודות זורמים. נגיע לזה כשנלמד את רבי נחמן. תכתב מעשה בבת מלך שאבדה שמתאר את העובדה שהאנימה כמו שיונג קורא לה הלכה לאיבוד. העובדה היא לגאול אותה חזרה למשחק. להחזיר ה לבמה.  חלקם גם פעלו באופן בלתי מודע. הקו ההלכתי היהודי הוא זכרי מידי חסר איזון, לכן הצד הנקבי חזר. חזר במיתוס ובמיסטיקה.

שיבת המיתוס דרך קבלה וחסידות – ספר בסוד לוייתן. 0-שיבת המימד הנשי.

מחקר שנוי במחלוקת של ארתור גרין  ארט גרין ה וא רב ופרופסור מראשוני הג'וויש רנואל.   חי בבוסטון.  פרופ לקבלה שם. לאחרונה הקים בית ספר לרבנות מאד מעניין בבוסטון.  כתב מס ספרים מעניין בין היתר את בעל הייסורים. שמו הספרותי זה אברהם יצחק גרין. ספר מומלץ שלו נוסף שיצא בעם עובד "בקשו פני קראו בשמי".  לאחרונה יצא ספר שתורגם לעברית על השכינה ומריה. שבה הוא טוען  שעלית המימד הנשי בקבלה, כשמתחילים לזהותה במאה שתיים עשרה שלוש עשרה ספר בהיר וזוהר. מגלים באותה תקופה באירופה שקמו כל מיני כתות שהחלו להתייחס למריה כמניפסטציה אלוהית בפני עצמה. בצרפת. ספר הבהיר התגלה בצרפת וספר הזהור בספרד. אותה תקופה.  טוען שיש קשר הדוק. רוח הזמן. רוח התקופה.  "זייט גייס" העלה הבקשה לגלות אלוהות נקבית. הופיעה בנצרות בדמות מריה והופיעה ביהדות כדמות השכינה שתפסה "ריטיינג".יש מחלוקות על המחקר. אך שווה להכיר.

 

ברובו חושב שתהליך בלתי מודע. אחת לכמה זמן רוח האנושות אנו כאנושות מעלים דברים על פני השטח. חכמים וחכמות במקומות שונים נזקקים להעלות משהו בפני התודעה . החסידות היתה חלק גדול מזה. אך לא גמרה את העבודה. בהחלט הביאה אלמנטים נקביים לתוך עולם הקודש. גם במובן אנתרופולוגי. עצם הריקוד במעגל. קודם כל ריקוד. ביטוי לא מילולי.  שירה.  קבלו משקל של קודש. משמעותי. טיול בטבע. כל הדברים שהם נקביים מצד עצמם. הזכר הוא טקטואלי. נקבה לא. למרות שנשים מדברות הרבה. עיקר מה שאשה אומרת זה לא הטקסט אלא הסב טקסט. הדיבור הזכרי מה שאומר זה מה שאני מתכוון. כשעיקרון נקבי מדבר זה לא מה אמרתי.   אין מקבילה בין  טקסט לבין מה שהוא באמת אומר. אחת הטעויות הנפוצות שגברים רגישי לכאורה  מקשיבים למה שאמרת לא למה שרצית התכוונת לומר דרך מה שאמרת. חלק מבעיות בתקשורת בין שפה גברית לשפה נשית. כי שפה גברית היא טקסט, לא כן שפה נשית.

 

לכן כשהחסידות הוציאה אמירה דתית מהטקסט בלבד.   הטקסט הוא החשוב פתאום יש ריקוד ושירה.

 

להעלות לבינה. כוונות. להכניס להריון לשורש הדברים ולהולידם מחדש בצורה שהייתם רוצים שתהייה נכונה. מה זה להעלות לשורשם? להכניס רגע זה להריון לתוך הרחם של השכינה. כל זה קיים ברחם השכינה. כל זה קורה בתוך האלוהות. הרגע הזה ממש. הבמאי ועורך הסרט נמצאים פה. אפשר לערוך את הסרט עכשיו.

 

דברים שדורשים התייחסות on the spot

יש מצב שאתה הולך ועוזר. יש מצבים שאין צורך בך לא צריך לשלוח ידך ולעזור באופן ישיר. אך עדיין מאד מודע לסיטואציה. מה שקורה בדרך כלל שאתה נלחץ. מזה מתפרנסים החדשות. מפטמים אותנו ברדיו כל הזמן בדברים שאין לך מה לעשות ביחס אליהם. אך מגיעים לתשומת ליבך. מתפרנסות מלהלחיץ אותנו להפחיד אותנו שנשלם להם על כך שתפיסת המציאות שלנו שהם שמים אותנו במציאות. אם לא יודעים אנו מנותקים. כאילו לא יודע מה קורה. אך מה עושה עם כל הידיעות הללו. שאין באפשרותך לעזור. לא מדבר על הפגנות. אך במובן הפשוט שלא יכול לעזור ומגיע אליך מידע שכל מה שמגיע אליך שנכנס למתח. מה עושים עם זה? אם לא מטמירים . לא עושים השתתפות אקטיבית בתהליך, אז התהליך שולט עלינו, מכניסו אותנו למתח. מי יודע מתי יקרה,. יקרה לי? מכניס אותנו למעגל האימה.  הדרך בעיני להתמודד עם זה היא כאמור, לא נכון לומר להתמוד. להתייחס. להבין שכל מידע שמגיע אלי מגיע מאלוהים. אין אתר פנוי ממנו. אין דבר שמפריע לי לראות אלוהים. כי זה אלוהים. גם הדברים הכי מעצבנים. כמו המדייה. בתפיסה פשטנית חושבים שזה לא קדושה. לא אלוהים ומפריע לנו לראות אלוהים. כמו בטקסט של המגיד. ברוך לא קדושה רק אדוני זה קדושה. רק אם המלים מסתדרות כל המשפט מקבל משמעות. אךך אם חיים בתודעה שהרגע הזה כפי שהוא. מישהו מסובך במשהו, יש מתח. הרגע הזה הוא עצמו מופיע אלי מהקדושה. הוא עצמו אלוהים.  דויד דידה אומר על זה   ists as God as

זה הכי אלוהי שאפשר. אם לוקח זאת בהשתתפות אקטיבית של כוונות. מה שוקרה שם קורה ברחם השכינה. בחיבוק האלוהי. בתוך האלוהות ויכול להיוולד בכול מיני צורות. העורך והבמאי של הסרט איתנו. זה לא סרט שמתרחש כידוע מראש. אלא מתהווה בזמן אמת. ברגע הזה זה אלוהות שיכולה להחליט להוליד אחרת. העורך יגיד "קאט".   מסיכות יכולות להשתנות. סצינה יכולה לשתנות.לפני יומיים דפקו בדלת ביתי. באתי לעקל לך רכוש מעירית תל אביב. בגלל דוחות חניה.  שילמת י מה שצריך. דברנו עם הבנאדם. דברתי עם העיריה בטלפון. כשיצא אמר שמעו באתי לחוץ ואני יוצא רגוע.  אתפטר מהעבודה.

נעבר איזו ט נס ףורמציה.  מה האמנות המשחק מה אפשר להוליד מחדש.  יצא עם ברק בעניים.

אין ברירה חייב לעסוק במקצוע. אמרנו יש ברירה. לשנות מסגרת. יכול לבחור לעשות אחרת. לא חייב להיות בורג במערכת שחושב שהיא מנוונת. התהליך הוליך אותו לחשוב על עצמו. בכל פעם כשלוקחים סיטואציה כפי שהיא במקום להיות משועבדים ויש מתח וחרדה. יש חופש יצירה. אלה  החומרים שלפני כרגע. זה צבעים של סיטואציה. איך אני משתתףפ ביצירה? קודם כל בכוונה שהרגע הזה יכול להוולד אחרת. אין דטרמניזם. לא חייב להגמר רע. זה יכול פתאום להתהפך לעבור טרנספורמציה. בשפה קבלית זה להכניס רגע זה לבינה. להתבוננות. לסוג של מדיטציה פנימית. רגע זה מוכל בתוך אלוהים . יש חופש. בינה בשפת הקבלה נקראת "עלמה דחירו" עולם החירות. כי בעולם הזה אתה יכול ליצור.  יש לך חופש יצירה.

כשאין דטרמניזם. כשישי תחושת דטרמניזם אומרים זה יגמר רע. כשיש תחושת חופש אומרים מה עושים עם הרגע הזה. אפשר ליצור אותו. זה מרכיבים.ה שכינה יכולה ללדת הרגע הז בא מהרגע הזה באופן מפתיע. ואז נולד מחדש.  כך היו מרפאים אנשים0. כל סיפורי המופת קשורים לסוג העבודה הזו. לרמת היצירתיות של הם ברגע הזה. כפי שנראה מיד, גם למה באמת יש רצון. מה הרצון האלוהי שיקרה. תאורטית יש מצב שמכניס לתנור, לבינה. ואומר שמה שנכון שיקרה זו לא עוגה מתוקה.  צריך להיות פיצוץ כי כך צריך להיות. הצדיקים מסכימים עם רצון אלוהי שהולך להיות בלאגן. כוונתנו להמתיק גזירות אך לפעמים יש סיפור על המגיד אחרי שנפטר שהגיע בחלום לבן שלו נדמה לי. או לאחד התלמידים. הבן שואל אותו איך זה שיש כל כך הרבה צרות וגזירות רעות בעולמנו ואתם צדיקים בעולם עליון לא מבטלים אותם. אמר לו כי אנו רואים שהכול טוב אז למה שנבטל. מהיבט שלנו זה נהדר מה שקורה לכם. זה מתסכל כמובן. שינוי  פרספקטיבה. צריך לעשות זאת.   תמיד להפעילסיצירתיות.  כל אחד הוא הצדיק. נכנס למדטציה ובודק.  כשמבשלת ת מסצינה מחדש רואה…לא יודעת מאיפה זה בא. אך כשמשחרר אגנדה שלך.  שואלת מה טוב מה נכון שיהיה. לפעמים יש אהבה בדרך קשוחה.

לא יכול כל דבר. זה תלוי בכוח המיסטי שיש לנו. בכוח האמונה שלנו. שאנו שותפים ללידת המציאות הזו. יחד עם זו אנו וקטור אחד בתוך זה. אנו שחק ן בתוך זה. אך יש עוד שחקנים. יש עוד כוחות שבוחשים בקדרה הזו.  יש לנו בחירה שמגרש משחקים עם עוד אנשים.  למדתי פעם עם גיל פרחי אסטרולוג מעניין. נתן סמינר על אסטרולוגיה. אמר מאמין גדול. אך אסטרולוגיה לא פועלת לבד. היא חאד השחקנים במפת המציאות. כוח האסטרולוגיה  . יום זה נהדר לעסקים בשבילך כל שתעשה היום תצליח מבחינה אסטרולוגית. אבל צריך לצאת מהבית לעשות משהו ויש עוד גורמים בסיפור הזה. ההשפעה  אהאסטרולוגית טובה. אך אם כוחות אחרים פועלים שם. למרות השפעת  אסטרולוגית תעשה משהו אחר. הבנה שכוחות רוחניים שו נים  פועלים. אלוהים מופיע דרכי וגם דרכך. מחשבה שאני לבד אברא מציאות זו היא אוטיסטית. אנו ברשת של קיום. מחשבה הפוכה זה אני חסר אונים. הממשלה תיפול.

 

רוצה לכרוך זאת בתורת המגיעד. שקוראת לשינוי תודעה עמוק ממצב שבו יש בתודעה שלנו דואליות פיצול בין מה שקדוש למה שלא קדוש מתוך תודעת דואליות עבודת הקודש היא לקשור מה שלא קדוש אל הקדוש. כמו שאמר ברוך לא שם אתה לא שם אדוני כן שם – זו תדועה מפוצלת. למצב זבו ברוך הוא שם קדוש. ואז כל רגע במציאות בתודעה כשאנו בתודעה זו יכול להופיע מלא. בוער באש קודש.  אז צהוב וסגול זה אלוהים.  יופי זה אלוהים. כל דבר שמופיע במציאות הוא שם קדוש. החסידות קראה לשינוי התודעה הזו מהבעשט והמגיד. לארק לרתום את עולם החולים שלנו למטרות נעלות אלא עולם החולין שלנו בעצמו יהפוך עבודת קודש. אפשר לרמות עצמנו במקום זה. קל מאד. כך מעיד שלמה מימון שהזכרנו בשעורים קודמים. שסיפר על חצר המגיד שהיו שם הולכי בטל, צ'חצ'חים שהלכו ועשנו מקטרת ופטפטו כששאלתי מה עושים אמרו הכול אלוהות אנו מדברים באלוהות. הרגיש שהם לא אוטנטיים.  לו היו עובדים עבודת קודש ומסורים אולי היה אמת באמירתם אך אין בסיס באמירה. עשו ניצול לרעה בתורת הרבי שלהם.תורת הגיד מלאה אינטנסיביות דתית.  אמרו הכול מאל אלוהות אזה נלך ונעשן. ניתן לניצול  לזיוף. יחד עם זה עוצמת התורה הזו מאד משמעותית. לנו היום לאופן שבו אנו חיים עולם של קודש. פשוט כל הזמן לזכור בכול מעשה שעושים שמעשה זה כשלעצמו. התעטשות יכול להיות גלוי שכינה.

 

תורת המגיד איך להסתכל על נשה ים יפות

ליקוטי אמרים תורה יט

"צאנה וראנה בנות  ציון במלך שלמה" משיר השירים.

פשט הפסוק שבנות יוצאות לראות את המלך. אך המגיד, שמדבר לחבורת בחורים צ ערים, מדבר איך בחורים מסתכלים על בחורות.

 

צאנהנ וראינה בנות ציון – פירוש – צא נה מגשמיות. ורא הינה תמיד בפנימיות הדבר. צא נא (בבקשה) וראה נא מהגשמיות, ואז תראה.

 

יופי של אשה גשמית שלזה קורא בנוצ צ יון שזה ציון ליופי של מעלה ששורה עליה. המושג בנות ציון דורש מלשון צ יון סימן.

סימן ליופי העליון. כשחווים יופי בעולם גשמי זה תזכורת סימן ליופי העליון השלם שלא מתגשם לעולם בחומר באופן מלא. כל דבר שהוא יפה בעולם החומר הוא התגשמות חלקית. של היופי האבסולוטי. המטורף הטוטאלי. אצל איבן ערבי למשל, אלוהים הוא היפה. זה לא יופי בניגוד לכיעור אלא זה היופי העצמותי. זה הדבר היפה. כל דבר שאנו רואים ואומרים זה יפה. התחושה של משהו יפה כי הוא קרוב לשלמות לסוג של הרמוניה של התאמה והתאמה מושלמת. הדבר השלם בפני עצמו. האלוהי הוא היפה. אך היפה השלם לעולם לא יכול לשרות באופן מלא בעולם החומר כי עולם החומר הוא משהו חלקי. השורה פה הוא זכר סימן חלקי. זכר לדבר השלם.

מה הבעיה שהמגיד מצביע עליה?

שבחור רואה בחורה הוא שוכח שמה שרואה זה רק סימן. רק זכר. ואח ז אנושב שזה הדבר. ואז חושקים בסימן ושוכחים שהוא רק סימן למסומן. ואז מצפים מהאשה שתגשים. תמבקשים מהאשה הקונקרטית שתמאל את הבקשה שלנו מהאשה הפנימית. לא יודעם את ההבדל.

כל פעם שרואה בחורה יפה זה סוג של הבטחה. בעצם נוכחותה יש סוג של הבטחה. ובפרט אם יהיה לך אותה. יש הרגשה שאז…. מה יהיה אז? סוג של הבטחה שהנפש כמהה אליה.  יונג היה אומר שזו האנימה. המגיד ממזריטש אומר בתורה הזו זו השכינה. הדבר האמיתי זוה הנקביות האלוהית. נורא משתוקקים לגעת בו, לחוות אותו, גברים ונשים. משתוקקים לגעת באשה העליונה. אי אפשר לגעת בה באופן ישיר. לכן היא שורה במקומותך מסוימם בעלם הזה. בכול מקום ששורה יופי.  הטעות בשפת החסידות של מי שרואה רק גשמיות ועיוור לרוחניות שאנו הופכים את הקונקרטי לעניין ושוכחים את הארכיטיפ. ואז מצפים מהאשה שלצידנו להיות האנימה שלנו. להיות השכינה. והיא לעולם לא יכולה להגשים. אותו דבר באופן הפוך. נשים מצפות מהגבר לצידן שיהיה הזכר האלוהי. זה נכון שדרכו שורה העיקרון הזכר חושבת ש  במציאות שלך. אך  כשחושבת שהוא הדבר.זהלעולם לא יקרה. הוא משתתף באידיאה הזו. אך אם לא עושה הפרדה בין אכיטיפ רוחני לקונקרטי בשפה פסיכולוג קוראים קונקרטיזציה בשפה חסידית קוראים לזה הגשמה.  זה מביא תמיד למפח נפש. כשחושב שהדבר בעולם הזה יספק את הגעגוע העמוק שיש לי. כי הגעגוע הוא לעולם לא למשהו הזה. האשה לצידי יכולה להיות כלי להשראת שכינה. משכן להשראת שכינה. אך אז עלי לדבוק בשכינה דרכה.

מה זה אומר?

זה אומר לראות את השכינה שורה עליה. ולהשתמש כביכול בה כמקדש.כמשכן. כדרך להגיע לעיקרון הנקבי האלוהי לאפשר לה להשרות הדבר אך לא לצפות ממנה שהיא הדבר. התיחסות גשמית תראה אותך כמי שאמורה להיות סיפור כל צרכי. וזה אשליה. בלתי אפשרית וכמובן סופה בשברון לב ואכזבה עצומה . תחושה "הבטחת לי שתהיי אהובה אמא שמעולם לא היתה לי" אף אחד לא אומר זאת אך תחושה של הבטחה שלא מילאת. כשמודע שאת מהו

וה משכן לשכינה. אזה היחסים הם הדבר האמיתי דרכך.

זה לא פרסונלי. אהבה טראנספרסונלית. היא לא תת פרסונלית.  בתרבות שלנו כיום מכירים אהבה תת פרסונלית. אפרסונלית. שלא נכון לקרוא לזה אהבה. זו צ רכיה הדדית. באופן המוקצן של זה זו זנות.  לא ידועים מי פ מי ולא  אכפתכ להם זה מזה. תרבות שלנו קידשה אהבה פרסונלית וקוראים לזה אהבה. זה נכון אך מוגבל מאד.מוגבל בגבולות האגו של כל אחד מאתנו. כמה עכפרסונה. אני כפרסונה מסוגל לעניין ….בסופו של דבר זו ביצה מוגבלת.בריכה מוגבלת זו שקוראים לה אני אלא אם כן משתקפים בה השמיים בבריכה. אם כך אז בבריכה שקוראים לו אני משתקף האינסוף. על בסיס אהבה פרסונלית יכולים לבנות אהבה טרנספרסונלית אשאומרת אוהב אותך מכיר אותך ודרכך משתקפים לי השמיים משחרר אותך מהאשליה שלי שאת צריכה לקיים הכול. מכיר בכך שהשמיים משתקפים פה. יום אחד הביצה תתיבש. האגם יתייבש. האשה תמות. הדבר בו משתקפים השמים יעלים.ףכי זה טיבעו של עולם החומר. אך כשיודע שקשור לשמיים אז עם כל הצער על העלמות החומר המקשר אז יודע ששמים תמיד שם. אם אם מה ש נקשרת זה חומר ולא שמיים כל מה שהשקעת בו הלך לאיבוד. תשומת הלב היתה בדבר לא אמיתי. זה לא רק במוות בכלל בהעלמות. כשהולכים להעלם מחיי ם אחד של השני יש להבין  במובן חיצוני של החיים. אם כל מה ששמים לב זה מובן חיצוני תמיד נרגיש נבגדים.

צריך להבין מושג בתוכי יותר לעומק. יש בו הרבה נרקיציזם כשזה לא מפותח. מסוגל לראות את הקשר שלי לאלוהות. אני במובן הרחב לא המצוצמם. מחובר לאלוהות.

 

 

 

 

תורה יח:

"מדבר על יעוקב שאהב את רחל:" הפירוש האמיתי היא רחל העליונה. שעי שראה רחל הת חתונה נדבק יעקב ברחל העילונה שכל יופיה בא  מהעליונה" רחל  העליונה זה כינוי לשכינה.  אחד השמות בקלבה.

יעוקב היה בקשר עם רחל תחתונה ודרכה נדבק ברחל עליונה. חשוב להבין זאת. גישה נזירית נוצרית אומרת נסה להידבק בעליונה ללא התחתונה.

בעצם ההסתכלות, עצם המשכיה זיהוי יופי. לא חייב דווקא לקיים מגע מיני. בעצם ההסתכלות האם בהסתכלות שלי אני מצמצצם את היופי לדבר עצמו וזה בא עם חמדנות אני צריך ת זה רוצה את זה. או  שיודע שחומר שיופי שושרה בו הוא בר כליון. מתפורר ברגע זה. אך היופי הוא נצחי. האלוהות הקדושה היא נצחית.

 

שמירה על נעורים פנימייים. גוף מזדקן ומתכלה. יופי העולם שמאפשרים לכך.  יש כל מיני שיטות. הסינים היו אובססיביים איך לא מזדקנים.  יש משהו מאד רוחני לאפשר לשחרר להבין שילדים גדלים מתים.  הנצח לא נמצא בכך שתעצור תהליך התזדקנות אלא בכך שתדע להתחבר לדבר האמיתי. יופי בחסידות שתתחבר לכך דרך התחברות לשמיים בביצת האישיות.

 

ביצה עם כל הטראומות שלנו.  גם בביצה פני המים משקפים את השמים. את זה אפשר לחגוג. זה בעיני תורת האהבה ביופי העמוק שלה. היכולת באמת להתחבר יופי. המגיד לא אמר לעצום עיניים כשרואה בחורה. אמר רואה בחורה יפה – תעלה זאת למעלה.

קהל – עדיין חושק בה

השאלה במה חושק בה. אם אומר מנטאלית זה לא עשה כלום. כי כשבאמת אומר זאת לא חושק בה באותו מובן. מה זה חושק בה? במובן נמוך רוצה לצרוך אותה כי חושב שאם תשכב איתה תרויח משהו. (האמת שרק תפסיד( כשמפסיק לתלות בדבר מה שאין בו. אז ….יכול להנות מנוכחות היופי ותחושת שכינה גם בלי לצרוך אותה. נושם אותה. פותחת אותך לאלוהות. כי זה מה שאתה מחפש.נכנסה לחדר . אז מה? נהנה מקרבה לאלוהים. נהנה מזה קרוב לאלוהים זה לא בשביל משהו. עשית עבודה במובן זה. הקרבת לאלוהים. השתמשת בציון בנות ציון להתקרב לדבר האמיתי. ברובדה העמוק גם שחררת אותה. כל בחורה בימינו הולכת בעולם ולא  מודעת שכולם צורכים ממנה מה שאין בה. היא יודעת שאין בה את זה. גם מרגישה שלוקחים ולא נותנים לה. וגם שמה שרוצים לקחת אין. אין את Zה שם. מה שיש שמאפשרים לשכינה… כשאתה עושה זאת . משהו בתוכה נגאל. הרבה פעמים לא מודעת לזה. סוף ססוף נחשפת למבט לא צורך אך מבט אוהב. יכול להיות מבט מגע. הוכל. מתוך זה אפשר לעשות אהבה באופן של אצורך  אלא עושה אבה עם השכניה א ם זה מה שהרגע מבקש. כאן אמרתי את עצמי לא את המגיד. המגיד זה חתונה. מבחינתי אין דרך אחת באותו רגע. מה הרגע מבקA.aש? יש משרחב גדול מאד מה הרגע הזה מבקש? רבי נחמן מברסלב. אחר שאשתו הראשונה נפרטה והודיעה שורצה להתחתן שוב. מלא נשים רצו שבנותיהן יתחתנו איתו. הודיע ששבת אחד יבחר את כלתו.  אמר הגיעו עגלות מאלות כלות. וכולן היו אשתי.  עצם זה שהרגישה. אני רוצה להתחתן איתו אומר שבאיזה מובן יש להם קשר נשמתי. כל מי שהגיבה לקשר ברובד מסוים יש קשר נשמתי.   הנפש בין אם עוברת דרך בחירה שלה או הוריה. הרעיון להכיר בזה שהאישה שלך אין אחת כזאת. יש אחת שאיתה צריך לבלות עשרים שנה ויש אחת שאיתה צריך לבלות עשרים שניות במעלית. הסתכל ת בה. לא תתראה יותר לעולם והרגע הזה היה זווג נכון של נשמותכם.

מה שהמגיד אומר , ורוצה לחזור ולהדיגש זה התחברות לפנימיות ולא  לחיצוניות. לא מדובר באופי לעומת יופי. אלא מדובר על פנימיות היופי.

 

"אלא אם באה כנגדו פתאום אשה יפה יש לו להידבק עי יופי זה ליופי של מעלה וזהו שאמר במלך שלמה" צא נא וראה נרא במלך שלמה – המלך השלם. צא נא מפנימיות וראה נא בחיוציוניות. הבנות הן ציון למלך העליון. לאלוהים. קריאה לגמרי אחרת של הפסוק. ממש נפלאה.

בתורה הבאה אומר המגיד שמי שמאבד את הדבקות הזו, נכנס למלחמה פנימית עם עצמו.

התודעה הזו עושה הרבה שלום, טוב.  זה משחרר את האשה , משחרר מהיצמדות עושה לנו רע, ומאפשרת לנו לחגוג את החיים, את היופי. ללכת לפסטיבל ולהיות להסתכל ולראות. לא לפחד .  להצליח לראות שכינה דרך הגוף הספציפי הזה באותו רגע.

נשים תולות בגברים אותם הבלים שגברים תולים בנשיםץ. אתה תהיה הנסיך שיגאל אותי מכול הצרות. רמת האשליה. חוסר היכולת להפריד בין הדבר הקונקרטי לארכיטיפ, חוסר היכולת להפריד קיים אצל בני האדם באשר הם. נכון שאצל גבר תשומת לב מתעוררת דרך מיניות ואצל נשים דרך אנטימיות אך בהקשר הזה אין זה משנה. מדובר בחוסר יכולת להפריד בין הצ יון לדבר כשלעצמו. לכן החסדות בעצם  אם מוציאים אותה מעולם סגור דתי שקיימת בו מאפשרת חגיגה גדולה. כי אינה נזירית וגם אינה מתבהמת.