רשמים מהסטריט ריטריט ברחובות דרום תל אביב

כתבה: לילך שמיר

יום כיפור ברחובות תל אביב תשע"ד

ביום הכיפורים הזה לא הייתי בבית כנסת.

יום לפני החג יצאנו, קבוצת אנשים שהתקבצה יחד, בהזמנת הרב אוהד אזרחי, חבר ומורה, ומורה הזן רושי ברני גלסמן, לרחובות דרום תל אביב. בערב החג היינו בגינת לוינסקי. שהינו שם ללא טלפונים, כסף, תעודות או רכוש להוציא הבגדים שעלינו. את הכסף שנשאר בכיס כעודף מהנסיעה באוטובוס או במונית לתחנה המרכזית שם נפגשנו, נתנו לחסרי בית שביקשו, רגע לפני שהצטרפנו אליהם.

לפני שיצאתי שאלו אותי כמה אנשים יקרים אם השתגעתי. בשביל מה את עושה את זה? תזהרי לא להדבק בפוליו.. את נורמלית , מסוכן שם..

גם אני שאלתי את עצמי את אותן שאלות . ועוד.

בעצם, זה הוגדר כריטריט. זמן של תרגול .

מה מתרגלים ברחוב?

לפני כשלושים שנה כשברני גלסמן היה צעיר יותר (היום הוא בן 75 נדמה לי), הוא החליט שכמורה זן לא מספיק לו ללמד במנזר מוגן. הוא יצא עם תלמידיו לרחובות ניו יורק לפגוש את חסרי הבית  ולהיות עדים לחייהם. בהמשך הם בנו פרוייקט שבמסגרתו נפתחה מאפייה לעוגיות שבה יכלו אנשי הרחוב לעבוד – כפי יכולתם, ומן הרווחים מימנו דירות שבהן בהמשך יכלו לגור. הפרוייקט הוגדר כהצלחה גדולה, מימן עד היום יותר מ-200 דירות והועתק למדינות אירופה בשנים האחרונות.

3 עיקרים מלמד ברני את תלמידיו.

  1. אי ידיעה – היכולת להגיע למצב נתון מתוך ידיעה עמוקה שאינני יודעת עליו דבר. הסכמה להשאיר בצד את כל הרעיונות שיש לי עליו ולהגיע ככלי ריק.
  2. נשיאת עדות – היכולת לשהות בתוך הרגע, המקום, המצב ,ולהיות עדה למה שקורה. עדה שגם חווה וחשה. קולטת ככל האפשר בכל הרמות. מה קורה בתוכי ומה קורה מסביבי ומה קורה במרחב האינטראקציה ביני ובין הסביבה (בשלב מסויים עולה השאלה האם יש הבדל ביני ובין ה"אחר", ומיהו ה"אחר" שבתוכי . החלקים בי שאני דוחקת הצידה, מתעלמת מהם, לא רוצה לראות או להתיחס אליהם וכדו..)
  3. פעולה אוהבת – או פעולה נכונה שעולה באופן טבעי מתוך נשיאת העדות. מתוך היותי עדה, חווה, מרגישה ומבינה לעומק את מה שקורה, יתכן שתעלה פעולה כלשהי שנכון לעשותה. ויתכן גם שלא.

אנחנו יצאנו לרחוב להיות עדים. אוהד חיבר את היציאה הזו ליום כיפור , כיון שמה שקורה ברחובות דרום תל אביב הזכיר לו את השעיר לעזאזל של יום הכיפורים. זה ש"הלבישו" עליו את כל חטאי בני ישראל ושילחו אותו למדבר עד שכשל בין הצוקים ונפל ומת. כך באופן סמלי נפטרו אבותינו מהחטאים ביום הכיפורים. באזור התחנה המרכזית מכונסים היום ה"שעירים לעזאזל" של החברה הישראלית. אלה שמזכירים לנו את חטאי ההתעלמות וחוסר האכפתיות והחמלה שלנו. במקרה או שלא במקרה הם גם שחורים. ברובם.

1234339_10151639089807688_779025702_nנפגשנו בתחנה המרכזית החדשה. הגעתי לשם ומהנסיעה נשארו לי 7 שקלים. נכנסתי פנימה. מוזר לומר אבל הייתי שם אולי פעם או פעמיים בחיי לפני כן, וגם אז לדקות ספורות. הפעם היה לי זמן. הרגשתי כמו תיירת בארץ זרה. מתבוננת. ועם הרגשה מוזרה שכמעט הכל עכשיו מחוץ להישג ידי. קפה עולה 7 שקלים. את זה גיליתי אחרי ששילמתי שקל כדי להיכנס לשירותים. שער ברזל אימתני מגן על השירותים. ארץ נכספת למי שאין לו שקל. בהמשך גילינו שיש גם שירותי חינם. פחות נקיים, יותר צפופים , אבל יש. את 6 השקלים הנותרים נתתי למישהו שישב על הרצפה וביקש, והצטרפתי לקבוצה שהתגבשה בינתיים בחוץ. אחה"צ בקייץ בתל אביב. חם. מאוד. מתכנסים יחד. משווים מה כל אחד הביא. יש מי שהביא מהבית צעיף חם ללילה. אני הסתפקתי בכפייה שהתגלתה כרב שימושית ויעילה עד מאוד. יש שמחה על פנים מוכרות שמצטרפות למעגל, על הזדמנות לזמן של יחד עם אנשים שאני מכירה רק קצת. סקרנות להכיר את מי שחדש לי לגמרי. התרגשות מהלא מוכר. גם תחושה של הרפתקה..

כשכולם הגיעו יצאנו לגינת לוינסקי. הולכים קצת ופתאום שמים לב שהרב המכריע של האנשים ברחוב הם שחורים.

זה קורה מהר. הגינה ממש ליד התחנה המרכזית. מגיעים לגינה ומתיישבים למעגל פתיחה. ההנחיה היא לצאת בזוגות או שלישיות לרחוב, רצוי עם אנשים שאיננו מכירים.. להתבונן במה שקורה ולחזור אחרי כמה שעות עם אוכל לארוחת ערב.

אני בשלישיה. אישה צעירה ומקסימה וגבר . מרגישה כמה חשובה לי נוכחות של גבר לתחושת ביטחון. מתחילים ללכת. תחושה מעורבת של חופש מופלא בכך שאין שום דבר לאבד. אין תיק, ארנק, סלולרי ,מפתח של אוטו , או כל דבר אחר שניתן כרגע לגנוב או לאבד . איזו חירות וקלות! מאידך, שוק לוינסקי מפתה בדוכני פירות יבשים וטריים, מאפיות ובתי קפה, והכל מחוץ להישג היד. במהירות אני מגלה כישורי הישרדות. בקבוק ריק מה"כלוב" של המיחזור נלקח ואני ממלאת בו מים מהברזייה. חם, כבר אמרנו.. העיניים בולשות אחרי פירות שנפלו אולי מהדוכן? אולי יש אוכל טרי בפחי האשפה? ברני אמר שכאשר מבקשים נדבה – לבקש מכולם ולא להחליט מראש מי יתן ומי לא.

אני נכנסת לחנות מכשירי חשמל. המוכר שואל איך אפשר לעזור. אומרת שאני ישנה הלילה ברחוב ושואלת אם יוכל לתת לי כמה שקלים לארוחת ערב. הוא מסתכל בי באי-אמון. את לא נראית ככה… אני אומרת שנכון. אבל ככה התגלגל והלילה אני ברחוב.. הוא ניגש לקופת הצדקה שלו ומרוקן אותה לכף ידי. וואו! יש לי 13.80 ₪.. מאחל שיהיה לי טוב. אני מודה לו ומאחלת גמר חתימה טובה.. פתאום קולטת איזו משמעות יש לכל שקל שאני נותנת למישהו שמבקש.. ..ממשיכה לבקש. מחלק כסף, וממוכרים בחנויות אוכל – אולי יתרמו אוכל לארוחה. יש מי שנותן ויש מי שאומר שנחזור מאוחר יותר לפני סגירת החנות ואז יישאר אוכל ויתנו לנו.. חבורת צעירים בבית קפה זזים באי נוחות כשאני מבקשת אבל כשאחת נותנת כמה שקלים הם מצטרפים וכל אחד נותן קצת.. בסוף, אני מגלה שיש לי בכיס קצת יותר מ 40 ש"ח . בחלק מהכסף אנחנו קונים בורקס בחצי מחיר, ובננות. כמה מסעדות גם נתנו לנו קצת שאריות. המוכר בדוכן מיצי הפירות שקודם שלח אותי לדרכי וקיבל ממני ברכה, אומר לי כשאני מברכת אותו שוב לשלום בדרך חזרה, שאני מזכירה לו את חמותו ומוסיף – בואי מותק, אתן לך עכשיו מה שמתחשק לך. אני מנסה את מזלי ומבקשת כוס מיץ רימונים . הוא סוחט רימונים קרים ומגיש לי. המיץ קר וטרי. מרגישה עשירה מאוד פתאום. אנחנו חוזרים עם השלל לקבוצה בפארק, ובדרך עוצרים לנוח ליד חנות רהיטים מול גינת לוינסקי. מרינה המוכרת אני מבקשת שתכין לנו קפה. היא נענית ברצון. בשיחה אתה היא מבכה את השינוי שחל בשכונה ומזהירה אותנו – הנשים ,מלהסתובב באזור "ההוא" בלילה. זה אותו אזור שמאוחר יותר, לקראת חצות , שרון תיקח אותנו אליו לסיבוב מודרך בין הכוכים של הזונות וחנויות הפורנו ומקלט הנרקומנים.. בינתיים  אנחנו ממשיכים ובדרך עוברים ברחוב נוה שאנן. יש שם שוק יד שניה ,וגם עוצרים לרגע במספרה שעושה תסרוקות מורכבות לנשים אפריקאיות. עולם מרתק וחדש.

כשמגיעים לגינה מתברר שנאסף המון אוכל. מסביבנו הדשא מלא והומה מאוד. חבורות של אנשים, בעיקר גברים יושבים ומשוחחים. חלק שותים או אוכלים יחד. כמה ילדים מתרוצצים. כבר חושך ופנסים רבי עוצמה מאירים את כל השטח. על העמודים יש מצלמות אבטחה רבות . המקום מתועד ע”י העיריה. יש מי שאומר שזה מזכיר את האח הגדול שעינו פקוחה. יש מי ששמח שהעירייה מתעניינת במה שקורה כאן ומנסה לעזור לתחושת ביטחון במקום. אותי מעניין אם מישהו צופה בזה בזמן אמיתי או שרק אם כבר קורה משהו הצילום עוזר לפענח את התקרית.

אנחנו מזמינים את מי שיושב לידינו להצטרף אלינו לארוחה. קרין ושרון, שתי נשים שנפגוש גם בהמשך מצטרפות. אנחנו שרים קצת עם הגיטרה שאוהד הביא. המוסיקה מושכת עוד כמה מתעניינים. חלק מתקרבים ממש וחלק מציצים מרחוק. קרין, נראית בת חמישים אולי (בגילי – אני חושבת), נושאת הרצאה באנגלית רהוטה. על הגינה ויושביה ויחס הרשויות, ועל בית מחסה שאחת הכנסיות פתחה ועל שירותים שהיא מספקת לתושבים "הקבועים". נראה שאכפת לה מאוד ממה שקורה ל"תושבי" המקום וחשוב לה שהמסר יעבור. נשמעת כמו "אמא של השכונה". משהצטרפנו לתושבים לזמן מה, היא פורשת חסות גם עלינו ומביאה לנו אחר כך כמה סדינים שעוזרים לחלקנו לעבור את הלילה..

שרון, בבגדים לבנים עם בטן של הריון 5 חודשים מצחקקת מדי פעם, עם או ללא סיבה. נהנית מתשומת הלב שמקבלת. כשבחור שחור מתקרב לאוכל מהצד שלה, היא מגרשת אותו בגסות תקיפה. שלא יגע לה בדברים.. מגנה על התיק שבו נמצא כל רכושה..

אני ממול. לא את כל חילופי הדברים אני שומעת אבל מבעבעת בתוכי ומסביבי המורכבות הזו שרק תתעצם עוד ועוד בהמשך.

בסיור הלילי עם שרון, שתיארתי קודם, היא מספרת שלמדה בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים וסיימה בגרות. בגיל 20 נשלחה עי אמה לגרוזיה להתחתן. ביום החתונה נהרג החתן המיועד והיא נשארה בהריון. מספרת על התקפי אפילפסיה, ומחלת נפש, ועל התגלגלות לרחוב. את התינוקת לקחו ממנה שירותי הרווחה. עכשיו היא שוב בהריון ומקווה שאבא של התינוק ימות היא שונאת אותו. השיניים שלה צריכות טיפול דחוף.

אלוהים אדירים.

1009877_10151639089492688_1496621886_nהיא מצטרפת אלינו לשינה. אנחנו מתארגנים. אוספים קרטונים וניילונים ושקים וגם נייר גרוס מאיזה משרד שאחר כך כשיידחס לשקית ניילון יתגלה ככרית שתשדרג את השינה. חלק מאתנו וגם אני נשארים לישון בגינה. אחרים שמחים להתרחק מהחולדות שמשוטטות ליד הגדר שתוחמת את הדשא לידינו ונודדים לגינה ברחוב לא רחוק שבה חשוך יותר. אנחנו שמים לחולדה קצת אוכל, שלא תחמוד איזה אף בלילה, מתכרבלים על הקרטונים, מנסים להירדם.

האור חזק והמקום סואן מהתרחשויות למרות שכבר אחרי חצות. אני נרדמת די מהר. מבורכת בנוכחות של אהובי שהצטרף גם הוא לריטריט ומחבק אותי ומחמם קצת את הגב. באמצע הלילה נעשה קר. הכפייה מתגלה כמעולה לעטוף בה את הגוף והראש (נגד חולדות וג'וקים משוטטים), ושק הדואר הירוק שבו אני מתכסה מחמם לא רע. בבוקר , קצת אחרי הזריחה אני קמה. הגינה שקטה עכשיו ומזג האוויר עוד נעים. החום יתחיל מאוחר יותר. מסביבי דמויות שרועות בים הקרטונים. יש שם גם שמיכת פוך שמחממת מישהו. אחרים עם הסדינים של קרין. חלק עם שק כמוני או מתכסים בקרטון.

כשכותבת עכשיו, זה נראה לי קצת הזוי. אולי. ברגע ההוא בבוקר הכל נראה נורמלי לגמרי. אני כאן. מרוכזת בצרכי הקיום. קמה בדרך לתחנה המרכזית לחפש ולמצוא שירותים חינם. רגע של חשש כשמתגלה שגרם המדרגות שמוביל לשם מבודד ודי חשוך.. אולי מישהו יחכה במדרגות? מתגברת ויורדת. יש מיים ואפילו נייר טואלט . אני שמה קצת ממנו בכיס. שיהיה.

יוצאת מיציאה אחרת ויושבת על ספסל. התחנה המרכזית מתעוררת. יש אנשים שזה סדר היום שלהם. אין איך לעשות קפה או תה.. נשים מחכות בתחנה לנסוע לעבודה. בניקיון-כך הן אומרות. בשקט וסבלנות. השמש מאירה את המחרוזות הצבעוניות שעל צוואר אשה צעירה מאוד שנוסעת גם לעבוד. לא אומרת במה.

בחזרה לגינה, בצד השני מחכים הגברים לטרנזיטים שאוספים אותם.

רפעאת, בחור סודאני שאתו אני משוחחת , מסביר שחלק עובדים במסעדות וחנויות בניקיון ושטיפת כלים או סידור סחורות, ובאים לקחת אותם. חלק מחכים לעבודה מזדמנת. יושבים בשקט ומחכים. משוחחים. שורה ארוכה על הספסלים והמדרכה. הוא חזר עכשיו ממשמרת לילה במסעדה שפתוחה עד הבוקר. שמח שיש לו עבודה. מספר על ההגעה שלו לישראל דרך מצריים . הבדואים שלקחו 800 דולר על המעבר  עצרו אותו בתוך טנדר סגור לכמה ימים בלי אוכל ומים ואיימו שיהרגו אותו אם המשפחה שלו לא תשלם כופר. התחנן ואיכשהו נתנו לו ללכת. לאחרים לא היה כזה מזל. יש שמתו מהתייבשות וחום, יש שנפצעו או נהרגו עי הבדואים.

אני מתבוננת .מקשיבה. בוקר.

מקשיבה גם פנימה – מה קורה בתוכי אל מול הסיפורים האלה? המראות? הכאב האנושי?

מרגישה את הגוף שלי שקצת כואב מהשינה על הקרטון. את השמש שעדיין נעימה. את ההתכווצות אל מול הכאב שיכולה ליצור מין קיר שמגן עלי, ושעכשיו אני בוחרת להוריד אותו. את הקיר, המסך. ואז בפשטות חווה בתוכי נוכחות שקטה שמקשיבה וקולטת ,ויש צער עמוק ונוקב על הסבל הזה. על הכאב שאנחנו ,בני האדם גורמים זה לזה. רפעאת הוא בחור צעיר. בגיל של תמר ,בתי . כשהוא מספר, אני לרגעים הוא. וחושבת על תמר ועל הנשים שהגיעו לכאן ,שלדבריו רבות מהן בדרך גם נאנסו. והלב נשבר.

נאספים למעגל בוקר. יש שאריות אוכל מאתמול. חייל מגלי צהל שכרגע בקורס כתבים ונשלח לחפש סיפור לכתבה נתקל בנו אתמול וחזר הבוקר. הוא שואל אם יוכל להקליט ולראיין חלק מאתנו. אתמול בערב הוא בא אלי להתייעץ אם כדאי שיחליף בגדים- מודע להשפעה אפשרית של המדים על מי שסביבו. אחר כך אמר שזה לא חוקי בעצם ונשאר במדים. במעגל הבוקר הוא מביע הערכה למה שאנחנו עושים אבל אומר שהוא מנוע מלהביע דעה אישית כי הוא חייל.

אני מתבוננת בחייל שבתוכי שנמנע מלהיות מעורב או להביע דעה כי זה נאסר עי מסגרת כלשהי שאני חלק ממנה. מרגישה את ההגנה שהמסגרת נותנת מלהרגיש או להביע מורכבות. שואלת את עצמי עד כמה אני מרשה לעצמי להביע דעות שהמסגרת לא מקבלת או מרשה. התבוננות לא קלה. הקיבוץ ואולי הנוחות או הקונפורמיות שהיא שם אחר לפחד ואדישות, מנהלים אותי לא פעם. כיווץ בבטן. ועוד צער.

יוצאים שוב לרחובות . ההנחיה הפעם לשוטט.

אז בשלישיה חדשה, אנחנו יוצאים לדרך. יש תחושה של הרפתקה בתנועה הזו. ללא מטרה קבועה מראש. בודקים מדי פעם מי מוביל ולאן הרגע הבא יישא אותנו. שוב תחושה של עיר זרה, חדשה, ושל חופש. הזמן נעשה אחר. רגוע. אפשר פשוט לשבת לשוחח. זמן סיני- שזכור מהזולה מול ים סוף  כמו שמכנה אותו אלין מגרמניה שאתה אני הולכת היום. ברחובות מרגישים את יום כיפור שמתקרב. החנויות נסגרות מוקדם. תכונה של ערב חג.

זה אזור "לבן" יותר. כשישבנו לנוח (שוב ביקשנו וקיבלנו כוס קפה),בפתח החנות של משה, איש חובש כיפה ממוצא פרסי, התפתחה שיחה בענייני תורה. כששמע מה אנחנו עושים כאן הסביר שאת הבעיות של האפריקאים אי אפשר לפתור באמת עד שיבוא משיח. לפי פירוש רש"י חם בנו של נוח (ממנו יצאה האומה האפריקאית), ש"גילה את ערוות אביו" לאחר שנוח השתכר– כנראה אנס אותו, וקולל לנצח להיות עבד לאחיו. הוא לא לגמרי כופר עם זאת בכך שכפרטים, אפשר לעזור לאפריקאים שנמצאים כאן.

בתוך ההתבוננות עולה בי שאלת ה"הזרה", הפיכת האחר ל"זר" שנענש אולי על חטא קדום. זוהי אחת הדרכים שבהם אנו מפרידים עצמנו מזרים. כאילו סדר העולם הוא שמכתיב את העוולות שאנשים חווים.

אינני יודעת. החוויה המועצמת יותר ויותר של אי הידיעה. של האפשרות לראות כל דבר מכל כך הרבה נקודות מבט שונות, ההכרה שדבר אינו באמת קיים שלעצמו אלא רק דרך עיני המתבונן. הדבר הזה, נקודת המבט- הצמצום הזה לנקודה אחת, יוצר כל כך הרבה סבל וכאב..

אולי זה מה שהרגיש האינסוף כשהצטמצם אל תוך העולם הזה?

בהמשך הדרך, על המדרכה אנחנו פוגשים עץ צעיר שבור באמצעו ומכופף אל הרצפה. אלין חשה בכאב על חיים שפסקו גם כאן. מובילה אותנו בתפילה וברכה לעץ ולכל מי שנשבר.

ליד הים מתגלה לנו מעון לדרי רחוב של עמותת גגון. בוריס, בחור רוסי שגר שם כבר שנה וחצי לסירוגין, מספר לנו על חיי היום יום . יש כללים ברורים שצריך לעמוד בהם. הימנעות מסמים ואלכוהול, כבוד לזולת, שעות שינה. מקבלים מיטה וארוחה ובגדים וכביסה ומקלחת.. הוא מספר בגילוי לב על ההתמכרות שלו לאלכוהול שעולה במצבי לחץ ואז הוא צריך לעזוב את המעון עד הפעם הבאה שיכול לחזור.. אנשים טובים באמצע הדרך. המקום נראה נקי ומסודר ושקט – צהריים עכשיו.

יורדים לים. משפחה מוסלמית רוחצת. 2 נשים בשמלות שחורות משחקות במים עם כמה ילדים קטנים . מתיזים מים זה על זה. לידם מישהי בביקיני לבן קטנטן משתזפת. חם מאוד. ממול אני רואה את המרפסת של "מנטה ריי". בימים אחרים אני על המרפסת הזו. היום, במחיר של מנה ראשונה שם אפשר לרכוש כל כך הרבה דברים אחרים.. פער שפתאום נתפס בתודעה .

הים חופשי. חינם לכולם.

הטבילה לפני יום כיפור מביאה אותי לתפילה עמוקה לחבר בין כל הנידחים. בפנים ובחוץ. אחר כך מקלחת. בטוש שליד הים. וואו. להיות נקייה. איזה כיף.

יוצאים חזרה. כבר צהריים מאוחרים והרעב מציק. חנויות ממשיכות להסגר. במסעדה קטנה שכבר נשטפת והכיסאות בה מורמים אנחנו מבקשים אוכל שנשאר ומקבלים בורקסים טריים וחמים. טעים!!!. עוד פעם, הבנה שיש אוכל. העניין זה שיש הרבה פחות יכולת לבחור מה רוצים לאכול ומתי. לוקחים מה שניתן לנו. מקומות נוספים נותנים עוד קצת אוכל. אנחנו בדרך לארוחה מפסקת.

בגינה סביב האוכל שנאסף ע"י כולם מתברר ששוב יש מגוון. בנוסף – מתגלה שעמותה בשם "לקט ישראל", מביאה מדי שישי וערב חג אוכל לגינה לחלוקה למי שרוצה. הפעם הגיעו המתנדבים (מכנסיה נוצרית בקרבת מקום) בשעה מוקדמת מהרגיל בגלל יום כיפור. הם פורסים שולחנות עם כמויות גדולות מאוד של אוכל מבושל ומגוון ומציעים למי שרוצה צלחת וכף ,ומים קרים בחום וגם אורזים בקופסאות אוכל למי שרוצה לקחת הביתה או לאנשים אחרים. בזמן שאנחנו אוכלים ומתפעלים שוב מההתנדבות ומכמויות המזון (אפילו חוששים שייזרק), מתרחש אירוע מפתיע. קרין שאתמול פגשנו, מגיעה ישר לדוכן, יורקת על האוכל ומקללת את המתנדבים. היא נראית "הפוכה", מנותקת וכועסת.

למי מאתנו ששואל מה קורה היא מספרת שאנשים שאכלו מהאוכל הזה נעשים חולים, ושבעצם העמותה היא מקום להלבנת הון. ושוב ניגשת לשולחן ויורקת ומקללת. אחד המתנדבים מאבד את הסבלנות ומנסה להרחיק אותה, ושניהם מתלהטים עד כמעט מכות. לי מהצד, מדהים לראות את השינוי שחל בה, ועוד פעם הכרה במורכבות וברבדים של יחסי האנוש, והקבוצות והארגונים והרגשות שיש מעל ומתחת לפני השטח. אני חושבת  שוב שכדי להבין באמת מה קורה ואולי גם איך לעזור צריך להיות כאן זמן רב. ההצצה שלנו היא טיפה קטנטנה. עוד שיעור בענווה.

1209177_10151639083912688_813049718_nכניסת החג מוצאת אותי על הדשא לצד כמה חברים ואוהד שמנגן לשלוש נשים מקונגו. הן מבסוטות ומוחאות כפיים לקצב המנגינה. עוד מישהו מתיישב ליד. גילינו שיש צמוד לגינה בית כנסת של הקווקזים ההרריים. כשמגיעה השעה לכל נדרי חלקנו פונים לשם. עזרת הנשים נטושה. חם שם. הגבאי , שגירש קודם מישהי מאתנו שלא מדברת עברית ורצתה להיכנס, נענה לברכת – גמר חתימה טובה –ומדליק עבורנו את המזגן .

אני שייכת לצבע הנכון, לשפה הנכונה. אפילו הבגדים שלי עוד לא ממש התלכלכו, ויחסית אני נראית סביר. אז נותנים לי להיכנס. כרטיס הכניסה הזה מאפשר לי גם להשתמש בשירותים .ומה אם הייתי שחורה? מלוכלכת? לא דוברת עברית?

אחר כך על הדשא שוב אנחנו שרים קצת בליווי גיטרה. אח"כ אוהד מוביל תפילה למרומים . אני תשושה ונרדמת. בלילה עוברים עם הקרטונים לגן שעשועים קרוב וישנים שם. רובנו. שרון מצטרפת אלינו.

הבוקר מאיר מוקדם. אבי ואני וחבר לדרך, גרמני שהגיע בטיסה מיוחדת לכאן כדי להשתתף בריטריט וחוזר מייד אחריו לגרמניה, יוצאים לרחובות תל אביב. יום כיפור. הכל שקט מאוד. עוד אין את המולת האופניים, רק מעט אנשים בחוץ. שוב בית כנסת על הדרך מאפשר שימוש בשירותים. מישהו אמר שזוהי המשמעות של jewish services….. . מיים זורמים ואפילו סבון ריחני. ונייר לנגב ידיים ופנים. כן.

הגבול בין האזור ה"שחור" וה"לבן" ברור מאוד. כשחוזרים לגינה מגלים שם המוני אתיופים ואריתראים שיושבים בדממה על הספסלים והדשא באחת הפינות.

צמוד לקיר בית הכנסת, על ספסל נוסף שורה של גברים וכמה נשים שבוכות בקול רם. מסתבר שזה כינוס אבלים על 3 אנשים שונים שנפטרו- אם הבנתי נכון, בארצות מהם באו האנשים.

כמה נשים מצטרפות ומקוננות בקול רם בקינה טקסית. השאר יושבים בדממה. רק אחרי כמה שעות הם יקומו וילכו . מסביב עוד בוקר. אנשים שישנו על הספסלים ובתוך המגלשות שמזמן הפכו למשכן לדרי רחוב והופקעו מרשות הילדים , מתעוררים והולכים לברז לרחוץ פנים. אני חושבת על מברשת שיניים.

כמה דקות אחרי,בגינה האחרת – שרון יושבת על ספסל ומבקשת שינגנו לה שיר של אריק קלפטון שהיא אוהבת. הלב שלי מתרחב כשרואה אותה שרה ואבי מלווה אותה בנגינה שקטה. רגע של חסד.

בהתכנסות של המשך הבוקר אנחנו משתרעים על הדשא ויש כמה שיחות מלב אל לב עם חברים מהריטריט. מרגישה שוב את הלב מלא בהודיה על האנשים שאיתם יש לי זכות לחלוק את הימים האלה, ובסקרנות להכיר גם אותם יותר לעומק.

כולנו חלק מהמרקם הזה.

כשחולפים הצהריים אנחנו נפרדים מהגינה ומתחילים ללכת לכיוון הים. עוצרים לתפילה ושירה בנווה צדק בגינה אחרת. אומרים קדיש מרגש על אבא של אחד המשתתפים שנפטר השנה ופוגשים נערה צעירה מלונדון ששרה לנו בקול צלול  ומצטרפת אלינו אחר כך בדרך לים. ברני , שכל הריטריט מפעים אותי בשקט והענווה שבהם הוא מתנהל, יושב על ספסל. הברך שלו כואבת. השמש מזדחלת לכיוון שלו ומי שיושב לידו קם ועובר מקום. הוא יושב ללא תנועה. בשלב מסויים אוהד אומר לו ברכות – ברני , אתה יושב בשמש.. ברני מביט בו קצת בהפתעה ואומר: באמת נעשה חם. ובנחת עובר למקום אחר. ואני רואה את מורה הזן שחי מולי. ומשתחווה בתוכי.

 אח"כ עוצרים שוב ליד שוק הכרמל על הדשא. עדיין חם מאוד. אבי ואני מתרחקים קצת מהקבוצה ונכנסים לשוק הנטוש. העיניים שהתרגלו ל"ראיית רחוב" מחפשות קרטונים ופירות שאולי נשארו, ופינה נוחה לשבת.

בצומת בסוף השוק אנחנו נחים בכיסאות רחוב. לידינו 2 אנשים. יש לידם בקבוק פלסטיק ובו קצת יין והם דנים ביתרונות ובהעדפות שלהם לשתיית וודקה. עם מיץ תפוזים או בלי. כמה מטרים משם משפחה אסייתית חולקת ארוחת צהריים. כשהם הולכים אני שמה לב שיש הרבה ילדים עם אופניים בכביש ובמדרכה. כשאנו קמים ללכת תופס אותנו ילד בן 8 או 9 על אופניים ומתחנן שנעזור לו. הוא מראה על כמה ילדים פיליפינים עם אופניים שלדבריו לא נותנים לו לרכב הביתה. שנחזיק אותם שלא יפגעו בו. אני מתגייסת מייד .מנסה לברר מה קורה שם ומבקשת מהם לתת לו ללכת. אבל אז מתברר שבמקום לעזוב את המקום הוא מתקרב אליהם בחסותי ומקלל אותם ואת אמא שלהם והם מחזירים לו..

גם בין הילדים יש תהום. שנאה, וריב על מרחב מחייה וקללות.

בעצם כולם רוצים לשחק. ולרכב על אופניים. ויש מספיק לכולם לחלוק. ובכל זאת תהום. שוב מגלה כמה מעט אני מבינה ויודעת.

במעגל הסיום על הדשא, כל אחד אומר מה נגע בו . אסיף – קורא לזה אוהד. אתנו במעגל גם שחר . בחור אתיופי ששירת בצבא והחמיץ את האוטובוס הביתה ונשאר בגינה. ערב קודם בשיחה אתו הוא שנא את כולנו. הישראלים. על האפליה , וחוסר האכפתיות. אבנר שוחח איתו שעה ארוכה ומשהו נרקם ביניהם. ושחר הצטרף אלינו וישן בלילה ליד אבנר  והיה אתנו כל היום. עכשיו מקשיב למעגל הסיום שאבנר מתרגם לו.. איך מה שקורה כאן נוגע בו? עוד אי ידיעה.

ואז הולכים לחוף הדולפינריום לסיום. והשמש מולנו כתומה וגדולה וכבר נוגעת בים , ויעל ואני פותחות ידיים ורצות לים וקוראות בקול – "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום".

לנו. לכולנו . ללא הבדלי צבע ודת ומין ומוצא. והשמש יורדת.

ואז בים משילים בגדים ושוב טבילה לסיום היום הזה. ובתוך המיים מביטים לשמיים לראות כוכבים שמסמלים את יציאת הכיפורים הזה. ואני חושבת על הבית שמחכה לי עוד מעט ועל מי שנשאר בגינת לוינסקי גם הלילה.

ומה עכשיו?

לא יודעת.

כל המראות והתחושות עדיין טריים.

הלב רגיש.

הודיה על המקלחת. המים הזורמים. מברשת השיניים. היכולת להפעיל קומקום ולהכין קפה מתי שרוצה. לבחור מה לאכול. להיות מוגנת תחת גג. הודיה על כל כך הרבה דברים. על ההזדמנות לצאת לרחוב, על ההזדמנות לצאת עוד קצת מעצמי ולפגוש .

וממשיכות להתנגן בי מילים מהסידור. "תפילה לעני כי יעטוף. בפני השם ישפוך שיחו. ה' שמע תפילתי ושוועתי אליך תבוא. אל תסתר פניך ממני. ביום צרה לי."

הלואי שנחתמנו כולנו לטובה, לחיים ולשלום .

אמן.

2 תגובות

התגובות סגורות.