"ההתחלה" INCEPTION

בין חלום למציאות

ניתוח מוטיבים מהסרט "ההתחלה" INCEPTION

אוהד אזרחי (אוגוסט 2010)


אני תוהה אם כריסטופר נולן, שכתב וביים את הסרט "ההתחלה" (Inception), בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, זוכר באמת את החלומות של עצמו. כידוע לחולמים רבים, אחד הדברים המאפיינים חלומות זה ששום דבר שאתה מנסה לעשות לא ממש מצליח שם, במובן הפשוט של הצלחה. אתה מנסה לקשור שרוכי נעליים וככל שתתאמץ כך יחמקו ממך השרוכים ויש מצב שיהפכו פתאום לנחשים, או לשתי הצמות של הילדה שאהבת בכיתה ב'. אתה מנסה לקרוא טקסט והוא משתנה מול עיניך כל הזמן. אתה מנסה לספור את אצבעות ידיך ומספרן איננו יציב… אבל בחלומות המתוארים בשובר הקופות החדש הכל זורם כמעט כמו במציאות, אין כמעט פרדוקסים, אין כמעט משהו שהופך בהפתעה למשהו אחר, וחוצמזה – בעיקר הכל מלא מרדפים ואקדחים ויריות!

אמור לי מהו חלומך ואומר לך מי אתה
אני לא יודע מה אתכם, אבל אם כותבי הסרט היו מבקרים בעולם החלום שלי הם היו נאלצים להתעסק עם מגוון הרבה יותר עשיר של התרחשויות. "מופע הפלאים של דר' פַּרַנַסוּס", סרט חדש אחר שעלה למסכים לא מכבר, לא זכה לאותה תהודה מצליחנית של "ההתחלה" אך לדעתי הוא מיטיב לתאר את המציאות המורכבת של עולם החלום והדמיון הרבה יותר מאשר "ההתחלה". עולם הדמיון של ד"ר פרנסוס המוזר נמצא מאחורי מראה גדולה ("כי הדמיון שלך מראה לך מי אתה באמת" הסביר לי בני יהוא, הגאון הצעיר, נרו יאיר) וכשנכנסים אליו, אל מאחורי המראה, נחשפים מייד לעולם פנטסטי ופלאי, שבו לכל אחד יש עולם אחר לגמרי. יש מי שחולם על גלידות ענקיות ויש מי שחולם על מוות ויש מי שחולם על ציצים או על רומנטיקה – כל מיני חלומות מוזרים בצבעים שונים, שחסרו לי מאד בעולם החלום הדי משמים ורדוף המוצג ב"ההתחלה".

שווה צפיה
עולם הדמיון המוצג לפנינו ב"ההתחלה" הינו כאמור די רדוד, מלא באקדחים, וקצת מגוחך לטעמי. נראה כאילו מפיקי הסרט רצו לעשות סרט עמוק על חלומות, אך כדי שלא יהפוך להיות סרט של בנות או של פריקים שוחרי "קולנוע רוחני" בלבד, מילאו אותו באפקטים "של בנים", סטייל ה"מטריקס". בקיצר – זה הצד החלש מאד של הסרט הזה, אבל למרות כל זאת "ההתחלה" מצליח להיות סרט שווה צפיה. למה?


"ההתחלה" מעלה בנפש הצופה שאלה פילוסופית גדולה ועתיקה בדבר תוקף האמת של המציאות. הצופה מצליח לא מעט פעמים להתבלבל, ממש כמו הדמויות שבסרט, בין "מציאות" ו"דמיון", עד שבסופו של דבר מטיל הוא ספק, יחד עם הדמויות בסרט, בדבר אמיתותה של המציאות עצמה: מי יוכיח לנו שמה שאנו תופסים כמציאות איננו בסך הכל עוד איזה רובד של חלום, שגם בו אנחנו משוכנעים לחלוטין שזו האמת הממשית וזוהי המציאות? מי יוכיח לנו (ולדמויות שבסרט) שהמוות איננו אכן סוג של התעוררות מן החלום הזה שנקרא "מציאות"?

"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" נאמר בתהלים, ומורי החסידות כבר הטעימו ואמרו כי רק אז, בעת הגאולה, שהיא עת ההארה, נבין סוף סוף שמה שאנחנו תופסים כ"מציאות" אינו אלא סוג של חלום. גם מה שאנו תופסים כמציאות אינו אלא סוג של אשליה. בכתבי הטאו מסופר על צ'ואנג טסה שחלם שהוא פרפר, ואז כשהתעורר החל להרהר: מי אמר שאני צ'אנג טסה שחלם שהוא פרפר? אולי אני פרפר שחולם עכשיו שהוא צ'ואנג טסה?

חלום ומחילה
עוד נקודה מענינת שהסרט נוגע בה היא הקשר בין חלימה, מחילה והחלמה. רק בעברית אפשר להבין את זה באופן לשוני, כי השורש מ.ח.ל מייצר הקשרים מרתקים שכבר כתבתי עליהם לא מעט בין מחלה וחלימה, החלמה ומחילה, מלחמה ולחם ומלח, וכל זה קשור למחול ולריקוד על פי הקבלה והדברים ארוכים.
בסרט מסתבר לנו אט אט שהגיבור עצמו, אמן השליטה בחלומות של אחרים, מסובך עם עצמו בקטע קשה של חייו, שקשה לו לסלוח לעצמו עליו. אנחנו מלווים אותו עמוק אל הלא מודע שלו (שכאמור בנוי בצורה יותר מידי רציונאלית לטעמי), אל חלום בתוך חלום בתוך חלום בתוך חלום – כן – אל ארבעה רבדים של חלימה, אחד בתוך השני – ורק שם, עמוק בתוך החלום מתרחש התיקון, מתרחשת ההחלמה, שבאה על ידי מחילה של החולם לעצמו.

השחרור הפנימי של הגיבור מגיע כאשר באומץ נפשי רב הוא מצליח להשתחרר מאשליה שרודפת אותו כל חייו בחלומו. אשתו של הגיבור, שמתה באופן טראגי, חוזרת ומופיעה בחלומותיו ומצליחה לכבול אותו על ידי שילוב מוחץ של רגשות אהבה ורגשות אשם, ובכך לשבש את כל תוכניותיו. יש גברים שיאמרו שהיא בסך הכל עושה מה שכל אישה עושה גם בחייה, וכאן שוב נצטרך לבחון את הגבול הדק שבין מציאות וחלום, ולשאול עד כמה המציאות גם היא רק סוג של חלום מסוג אחר.

הארכיטיפ הנשי
כבליו של הגיבור מופיעים בסרט בדמותה של אישה, ולדעתי אין זה בלתי מכוון. הצד האפל של הארכיטיפ הנקבי קשור בהיותו גם ארכיטיפ כובל. האישה נתפסת כסוג של מלכודת בהרבה מאד מיתולוגיות, וגם בספר משלי בתנ"ך. גבר "חופשי" עלול תמיד להיתפס ברשתה של "אישה כובלת", כפי שנתפס אודיסאוס ברשתה של קליפסו, למשל, ועליו לדעת כיצד להשתחרר. אך השחרור האמיתי מהצד הכובל של העקרון הנשי איננו יכול להיות שחרור כחני. זהו שחרור פנימי שכרוך בהתפכחות עמוקה של הגיבור, ושל כל אחד מאיתנו, מכבלי האשליות, מכבלי המאיה, מכבלי עולם התופעות שבו קשה לנו להבחין בין הנתונים האמיתיים ובין הפרשנות הנפשית שאנו עורכים להם.

בטויסט מיתולוגי מפתיע במקצת, מי שעוזרת לגיבור להתפכח מאותן אשליות של אהבה ותשוקה הכרוכות גם באשמה גדולה גם היא אישה. אלן פייג' מגלמת בסרט דמות חנונית אך חכמה ואמיצה (אדריאן), משהו בסגנון האלה אתנה, שעוזרת לאודיסאוס במסעו הגדול, או "החוכמה" של ספר משלי, שגם היא אדריכלית היקום, כמו אדריאן, ומתוארת בספר משלי כדמות נשית חיובית.

להתעורר
"ההתחלה" מזמין כל אחד מאיתנו לבחון את עולמו שלו, את כבליו ופחדיו, את רגשות האשם שלו וכיצד הם מחבלים לו חבלה פנימית במערך חייו, ולהשתמש בעולם החלום כדי להתפקח, למחול לעצמו ולהחלים ממחלת האשליה והסבל.

ידידי הפסיכולוג ד"ר מיכה אנקורי שח לי בעבר כי הדלאי למה דיבר פעם על חלומות צלולים, ואמר שאכן בהתחלת הדרך הרוחנית קיימים תרגולים בהם מתאמן האדם להתעורר בתוך החלום ולהיות מודע לכך שהוא חולם. אבל אחר כך מגיע שלב התרגול הרוחני האמיתי של האדם – בו עליו להתאמן להתעורר גם כשהוא לא ישן…