להיות צרצר אחראי – קריאת תיגר על הפילוסופיה של הנמלה

להיות צרצר אחראי – קריאת תיגר על הפילוסופיה של הנמלה

אוהד אזרחי

כולם מכירים בודאי את משל "הצרצר והנמלה": הצרצר שר לו וניגן כל ימי הקיץ החמים, בעוד הנמלים החרוצות עבדו כל הקיץ ואגרו מזון לימי החורף הקרים. כשהגיע החורף קפא הצרצר מקור וכמעט שגווע ברעב. בצר לו דפק על דלתה של הנמלה וביקש ממנה מחסה ומזון. במשל המקורי גוערת הנמלה בצרצר על עצלותו ועל חוסר האחריות שלו. היא טורקת בפניו את הדלת ואומרת: "כל הקיץ שרת דוד? יפה מאד! עתה צא איפה לרקוד!"

grshopper1 בגרסה הידועה הזו, שגם אני, כמו ילדים מחונכים אחרים, ספגתי בימי ילדותי, הצרצר הוא נהנתן קצר רואי וחסר אחריות, ואילו הנמלה היא טיפוס שקול, מתוכנן אך אגואיסטי. אני בן ארבעים ותשע כמעט, נהנה מאד מחיי (ממש!) אבל אין לי "מקצוע ביד" ואין לי תוכניות מסודרות על איך להתפרנס בעשור השנים הבאות ובפרט על "מה יהיה אחרי גיל שישים?". לאחרונה טענה בפני אמא שלי (זה כנראה אף פעם לא נגמר) ואמרה בקול נדהם: "אתה צרצר!!!" הגילוי המרעיש הזה, שהיה אמור כנראה מבחינתה לגרום לי להתבונן על דרך חיי הקלוקלת ולהודות מיד בטעותי, הוליך אותי להרהר מחדש במשל הנמלה והצרצר, אותו משל שסיפרה לי אמא בימי ילדותי, וקיוותה, ככל הנראה, לגדל עוד נמלה.   הפילוסופיה של הנמלה מה מוליך את ה"נמלה" בסיפור? מהי הפילוסופיה הנמלתית? הנמלה מונעת על ידי הצורך האדיר בבטחונות. היא מוותרת על החיים של היום כדי לחסוך לטובת המחר. נדמה לה שאם יש לה חסכונות היא מבוטחת, ולא יאונה לה כל רע בימי החורף הקרים. הנמלה רואה את עצמה כיצור מפוכח. היא רואה את החורף הקרב ובוא ומתכננת לקראתו. התכנון שלה בנוי על ויתור על חיי ההווה לטובת אגירת בטחונות ליום המחר. אבל כידוע לנו בעולם הזה אין באמת בטחונות. כספי הפנסיה שחסכו מיליונים מאזרחי העולם בעמל יומם המתמשך נטרפו באחת על ידי טייקונים מושחתים כמו ברני מיידוף וחבריו, או על ידי מה שנקרא "המשבר הכלכלי" ושאר מילים מכובסות. הנמלים החרוצות אוגרות ליום המחר. נורא חשוב להן שיהיה להן בטחון כלכלי לימי הזקנה, אבל מאד יתכן ששטפון מסוג כלשהו יבוא עוד קודם לכן ויגרוף בשניות אחדות את כל עמלן לטמיון. יתכן גם שיבוא יצור אחר, ויאכל לארוחת הערב גם אותן, גם את הצרצר וגם את הגרגרים שאספו בעמל רב. יתכן אמנם שלא יקרה כל אסון והנמלים יאכלו בימי החורף את הגרגרים אותם אספו בימי הקיץ, אבל הבעיה האמתית של הנמלים היא שהן אף פעם לא באמת חיות. הנמלים מקסימום שורדות, וגם זה לא ממש בטוח. באחת הגרסאות המודרניות לסיפור הנמלה והצרצר, גרסה המוזכרת בסרט "דברים משתנים" (1988), כשמגיע החורף טורף לבסוף הצרצר עצמו את הנמלה. זה לא נחמד. בתכנית הטלויזיה של החבובות מספר סם הנשר את המשל הידוע, אך בגירסה שלו מישהו דורך על הנמלה החרוצה, ואילו הצרצר נוהג את מכונית הספורט שלו בימי החורף הקרים לפלורידה החמה.   גם ישוע היה צרצר: "אל תדאגו ליום המחר" הטיף לתלמידיו "המחר ידאג לעצמו. די לו ליום צרתו" (מתי ו' 34). ואכן מה היה עושה ישוע עם הפנסיה שלו לאחר שנצלב בגיל 33? ג הבעל שם טוב היה גם הוא ככל הנראה צרצר מדופלם: מספרים חסידים כי בסוף כל יום היה מחלק את כל מעותיו לצדקה, ולא היה משאיר פרוטה במגירה מיום אחד למשנהו: "ושמעתי מהרב, שמעולם לא לן אצלו מעות, אך כשבא מן הדרך היה מסלק חובותיו, והמותר פיזר לצדקה עוד באותו יום." (ספר שבחי הבעש"ט).grshoper 2   הנמלה חיה מתוך גישה שמוכנה לא ליהנות היום מחייה, רק כדי להבטיח שגם מחר ומחרתיים היא תוכל לפחות לשרוד. ההנחה הסמויה שקיימת בעולמה של הנמלה היא שהיא מסוגלת לצפות את יום המחר, אבל כולנו יודעים שאת המחר אי אפשר לצפות. אסונות מרובים יכולים ליפול על ראשה של הנמלה, או על ראשו של הצרצר, עוד לפני שיגיע החורף. המבוגרים שסיפרו לנו בילדותנו את משלי אזיפוס ולפונטיין ניסו למכור לנו את הרעיון שהנמלה היא טיפוס אחראי, ואילו הצרצר הינו יצור חסר אחריות, שעתיד לסבול הרבה, משום שהוא איננו צופה את יום המחר. בשיעור שנתתי לאחרונה בפסטיבל "שיווה" דיברתי על האפשרות האחרת, לה אני קורא "להיות צרצר שלוקח אחריות מלאה על חייו".   להיות צרצר אחראי חייה את חייך במלואם! זה צו ליבו של הצרצר האחראי. אין אף אחד אחר שיכול לחיות את החיים להם נועדת. רק אתה, ולכן אל לך להיות חיקוי של אף אחד אחר. חייה את חייך במלואם, מלמד הצרצר הבוגר את בנו הצרצרון. כשתעשה כך חייך יהיו מלאי משמעות ומלאי אושר, ללא קשר לנסיבות החיצוניות. כי אכן, נסיבות החיים יזמנו לכולנו, לנמלים ולצרצרים, אתגרים רבים, וחלקם עלולים להיות גם אתגרים קשים. יום אחד יהיה זה יומך האחרון. חייה גם אותו במלאות. למד דבר אחד: אתה הוא האדם היחידי האחראי לטיב החוויה שלך. המציאות החיצונית עשויה להיות נפלאה ונוחה, ואתה עלול להיות מלא סבל ויסורי נפש בתוכך אם לא תחייה את חייך במלואם. לחילופין, המציאות החיצונית עלולה להיות קשה ביותר, אך אתה הוא זה שיכול לקדם גם את הקושי בברכה, בכבוד וביצירתיות. זכור דבר אחד צרצרון קטן שלי: העולם איננו נגדך. כשיגיע החורף – זה לא יהיה נגדך. גם כישגיע יומך האחרון – זה לא יהיה נגדך. העולם הוא מקום ידידותי, וכל קושי שמופיע בפנינו אינו אלא אתגר שיכול לגרום ללבנו לצמוח ולפרוח עוד יותר. בכל מצב יכולה רוח האדם לחיות במלאות ובאושר. בכל מצב!   "ברור שמדובר כאן בהשמדה טוטאלית" כתבה אתי הילסום ביומנה בשנת 1942, בעיצומם של ימי השואה, "אבל הבה נישא גם אותה בכבוד" (השמים שבתוכי, עמ' 147).   להיות צרצר אחראי פירושו להשקיע את מירב זמני בפיתוחה של האומנות האחת והיחידה שבאמת משנה משהו: האומנות לקבל את נסיבות החיים (והמוות) בכבוד ועם לב פתוח, מבלי להפוך לקרבן של הנסיבות, כי רוח האדם חופשיה היא. צרצר אחראי חי את חייו במלואם. הוא איננו מתעצל ואיננו משתמט ממשימת חייו. למלא במלאות את משימת חייו, תהה אשר תהה בכל רגע נתון, זהו דבר הגורם לו לאושר בל יתואר. חייו מלאים. כל יום שעובר מרגיש כמו יום מלא ברכה. והוא יודע, שגם כאשר הנסיבות יהיו קשות, גם כשיגיעו ימי הזקנה, או ימי "החורף" של הצרצרים הוא יעשה בדיוק את מה שעשה עד כה: יקדם כל רגע ורגע בכבוד, באהבה ובאותנטיות מלאה.   "אני נוכחת לדעת מה כבד העול שנתת עלי, אלהים, כבד ויפה כאחד. כי ברגע שהראיתי נכונות לשאת בו, הכבד נעשה ליפה. והיופי היה לעתים כבד מן הסבל משום שהיה מהמם כל כך". (אתי הילסום, השמים שבתוכי, עמ' 125, ספטמבר 1942).   פלא. צרצר אחראי. יוני 2014

3 תגובות
  1. יובל חן
    יובל חן says:

    אוהד שלום,
    הגישה של להיות צרצר היא גישה רחבה מדי למרות שהיא ההיפך מהמילה "צר", קל וחומר פעמיים "צר".
    יש גם גישה אמצעית שאומרת שהחיים והערך שאנחנו מעניקים להם נבנים מדי יום ביומו בהתאם לחוויות שאספנו באותו היום ולא הכסף שאגרנו ויחד עם זאת אפשר לשלב בין הדברים ולהיות צרצר שדואג להיום (בלב), ולמחר (שיהיה ללב יום נוסף). לא חייבים להיות או כאן או כאן. בכל תהליך שהחיים מציעים יש גם אמצע. והאמצע היא דרכה של היהדות, כי מי כמוך מכיר את אילן הספירות. השאלה היא איך מוצאים את האמצע? ולזה צריך עצות ולא מאמרים או פילוסופיות חיים. צריך ללמד בני אדם על ידי עצות פשוטות איך משנים בקצת את ההרגל של החיים, וזה הקצת ממילא יוליד חשק ליותר, והאדם ינתב את דרכו דרך עצות נוספות, אך הכלל הוא שללא עצות כל מה שנותר מהסיפור הוא הרגע בו הוא סופר. האם אפשר לקחת מסיפור כלי מעשי לבצע בו שינוי? מעטים הם המקרים, אם בכלל. רק לימוד הכולל עצות פרקטיות יכול להניב תוצאות, כי גם החכמה זקוקה לבינה כדי להצמיח משהו חדש, היא הדעת.

  2. יואב
    יואב says:

    היי אוהד,

    מה שמעניין בסיפור הצרצר הוא שכבר מילדות אנחנו נחשפים לסיפורים שבעצם מטרתם לחנך אותנו להשתלבות חברתית שכאן הדגש הוא בעצם על לא להפוך להיות נטל כלכלי על החברה…יש בזה הרבה וגם ערך חיובי של להיות עצמאי אבל הדרך היא דרך של הפחדה (לא תעמול אתה תקפא למוות בחוץ ) וכאן הבעיה,לא במסר אלא באופן שרוצים להעביר אותו,הילד שלך לא יגדל טוב יותר אם תפחיד אותו במה יקרה אם…תן לו כלים והבנה,את הפחד,אם בכלל,תן לו לחוות על בשרו בדרך שאם בכלל ימצא לנכון…לסיכום :להיות עצמאי הוא ערך חיובי,האופן מבטל אתו בשישים ויוצר דחייה…

התגובות סגורות.