זרימה בפסיכולוגיה ויחודים בקבלה

זרימה ויחודים

אוהד אזרחי. דצמבר 2014

מכירים את המצב הנפשי הזה שבו אנחנו עושים משהו והעשיה הזו ממלאה אותנו כליל? מצב שבו נעלמת תחושת הזמן, אנחנו שוכחים מעצמנו, שוכחים מהדימוי שלנו בעיני אחרים – ופשוט עושים משהו במלאות? מצב שבו אנחנו מרוכזים לגמרי בעשיה הזו, עד שאין לנו מחשבות אחרות, כי אם בכלל יש מחשבה – היא קשורה אך ורק למה שאנחנו עושים באותו הרגע?

את המצב התודעתי הזה חלק מאתנו חווים בודאי בשעת ריקוד, כשהרקדן מתמסר לחלוטין לריקודו. יש מי שיחוו זאת בזמן שחיה, ריצה או כל פעילות גופנית אחרת. יש מי שיחוו זאת בשעת ציור, או כל פעילות אמנותית אחרת. ויש מי שיחוו זאת בזמן עשיית אהבה בהתמסרות מוחלטת, ובפרט ברגעים אורגזמיים.

מסתבר שלחוויה הזו יש הגדרה מדעית. מי שהגדיר אותה הוא פסיכולוג אמריקאי ממוצא הונגרי בשם מיהי צ'יקסנטמהי (איזה שם, הא?). מיהי הינו פסיכולוג ופרופסור למנהל עסקים, אשר חקר במשך כ- 25 שנה את התופעה בה "אנשים כל כך שקועים במה שהם עושים עד שהם מאבדים את תחושת הזמן והמרחב וחווים אושר גדול". הוא גילה שהתופעה קיימת בתחומי חיים ועשיה שונים ובכולם אנשים תיארו את החוויה שלהם כסוג של זרימה עם הטבע, לכן החליט לקרוא לתופעה הנפשית הזו בשם "חוויית זרימה" או באנגלית: FLOW.

זרמים שונים של מיסטיקנים מכל רחבי העולם הכירו כמובן היטב את המצב הנפשי הזה. בזן בודהיזם מדובר על מצב בו ההפרדה בין הסובייקט והאובייקט נעלמת, והאדם חווה אחדות גמורה עם העשיה שלו, עם "הדבר כשלעצמו", עם הריקות, וממילא עם המציאות כולה. אצל הסופים דובר על "ללכת לאיבוד בתוך האהוב", להתאיין בריקוד האהבה.

 

הבעל שם טוב התייחס רבות למצב התודעה הזה. בשפה שלו מדובר ב"יחוד קדוש", כלומר זיווג עליון בין העקרון הזכרי והעקרון הנקבי של האלהות, או בלשון הקבלה "קודשא בריך הוא ושכינתיה". החידוש של הבעל שם טוב היה שהיחוד העליון מתרחש דרך העשיה הגשמית של האדם, וזו יכולה להיות כל עשיה של "חולין" כביכול. מלאכה כלשהי, אכילה, סקס או טיול בשדה.

הנה קטע מתורתו של הבעל שם טוב, מתוך ספר שנקרא "בעל שם טוב על התורה", בביאורו לפרשת בראשית, מתוך קטעים קע"ט והלאה [מה שבסוגרים מרובעים זה הוספות וביאורים שלי, כדי להקל על הקריאה למי שפחות מורגל בשפה של הטקסטים החסידיים]:

"וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (ראשית ה, כד) אמרו רבותינו ז"ל (הובא בילקוט ראובני בשם עשרה מאמרות) "חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה". שמעתי בשם מורי [כלומר בשם הבעל שם טוב] פירוש … דהמחשבה נקרא אין סוף הוי"ה, והמעשה הוא אדני [המחשבה, או התודעה, קשורה לעקרון הזכרי שמסומן בשם הוי"ה, ואילו המעשה קשור לספירת המלכות, היא העקרון הנקבי, שנקראת אדני]. וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה, בעת עשיית המעשה, נקרא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… וחנוך, מט"ט [מט"ט זה קיצור של השם מטטרון. המסורת המיסטית טוענת שחנוך לא מת מעולם, כי הפסוק לא אומר שהוא מת, אלא ש'לקח אותו אלהים'. המשמעות בעיני המקובלים היא שחנוך הפך להיות מלאך, ולא סתם מלאך אלא המלאך מטטרון, הממונה על הנהגת העולם] היה מייחד בכל תפירה קודשא בריך הוא ושכינתיה …ובזה מקשר מעשה הגשמי של עולם התחתון על ידי המחשבה..אל רוחני, עולם העליון, ובזה מקיים (משלי ג') 'בכל דרכיך דעהו', בכל דרכיך הגשמיים דעה"ו דע לייחד ה' עם ו', קודשא בריך הוא ושכינתיה [את המילה דעהו מסביר הבעש"ט כהוראה לחיבור האות ה' והאות ו'. 'דע', מלשון זיווג, ה+ו = דעהו]

מאה שנים אחרי הבעל שם, מוסיף רבי צדוק הכהן מלובלין נדבך נוסף לדברים וכותב:

 

"בכל הליכה תנועה ופעולה יש יחוד של הפעולה והכח הפועל, שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. כמו שמובא בזוהר על חנוך, שהיה תופר מנעלים ומיחד יחודים, כי בכל פעולה אפשר ליחד יחודים למי שמכיר ויודע שכח הפועל שבו והפעולה עצמו הכל מה' יתברך". (רבי צדוק הכהן מלובלין, ספר ליקוטי אמרים, אות טז).

 

הנדבך שמוסיף רבי צדוק הוא מה שנקרא בתפיסות שונות בדתות המזרח מצב בו אדם מודע לכך שלא הוא העושה, not the doer, אלא הדברים נעשים דרכו. 'הכח הפועל' הוא העקרון הזכרי הקוסמי, והפעולה הנעשית היא הכח הנקבי הקוסמי. כשאדם עושה פעולה מתוך הכרה שכזו – הוא מייחד ומזווג במעשה הכי פשוט את היחודים הכי עליונים.

הדברים הללו הם מאושיות החסידות. מה שיפה זה לראות את זה מובא כיום לא רק כגישה מיסטית ליחידי סגולה, אלא גם כעניין לכל אדם באשר הוא, כשהדברים מוגשים בשפה פסיכולוגית, ומגיעים עד לישומים עסקיים, לתכניות חינוך, לשיטות של עיצוב מוצר וניהול כח אדם, דרך החקירה של תופעת ה"זרימה".

אם יש לכם עוד רגע זמן – צפו בשיחה נהדרת של מיהי על הזרימה ב-TED, (עם תרגום לעברית). הנה, בקישור הזה.

אורות וכלים

חלק מהניתוח של מיהי זה שכדי שתתרחש "חוויית זרימה" צריך שיהיה תואם מלא בין היכולות של האדם והמשימה העומדת מולו. אם המשימה קשה מידי, מעבר ליכולות שלו, תלך ותווצר בו דאגה שתחמיר ותהפוך ללחץ ועקה. ומאידך אם המשימה קלה מידי, יווצר שעמום. רק במצב של תואם מלא תתכן חוויית זרימה, שהיא מאתגרת אבל לא מידי, רק במידה שהיא שואבת את האדם כולו אל העשיה. על פי התיאוריה של פרופ' מיהי, מצב של זרימה נוצר כאשר האדם פועל מתוך להיטות גדולה וריכוז עמוק, הגורמים לכל השאר להיעלם. זה כולל את תחושת הזמן וגם את החשש מכישלון.

בשפה הקבלית דיברו על זה כהתאמה נכונה בין 'אורות' ו'כלים'. כשיש לי כלים יש לי יכולות, וכל משימה שאני לוקח על עצמי היא אנרגיה שאני מעביר דרכי, או בלשון הקבלה 'אור'. אם האור חזק מהכלי שיש לי – יווצר מצב של 'שבירת הכלים', שאחד הסימפטומים שלו זו תחושת עקה ושבר. ואילו אם הכלי גדול מהאור שנכנס לתוכו – נוצרת תחושת ריקנות, שחלק מהסימפטומים שלה זה השעמום והדיכאון והאפטיה.

 

יש מי שיאמרו לי שזה לא דומה, כי הבעל שם טוב ורבי צדוק הכהן מדברים על מצב בעל אפיון של תודעה דתית, ואילו מה שמיהי מדבר עליו זה מצב של חוויית אושר, סיפוק ומלאות, שאיננה קשורה לדת כלשהי.

אבל זהו בדיוק העניין בעיני: מהו חיבור לאלהות אם לא תחושת מלאות מוחלטת עד ששוכחים מכל מחשבה – כולל מכגל מחשבה דתית? מהי זרימה מלאה אם לא זיווג קוסמי שמתרחש ממש דרכנו, כשאנחנו שוכחים את עצמנו לחלוטין ונמצאים בחוויית חיים מיטבית? זהו בדיוק בעיני המקום בו המיסטיקה חורגת מהדת, והופכת חלק מחיי היום יום. חנוך לא היה אדם דתי. הוא היה סנדלר שתפר נעליים בכזו מלאות שהוא נעלם לגמרי, והפך להיות מלאך… כי לקח אותו אלהים.

 

אני מאחל לכם ולי "שיקח אותנו אלהים" הרבה הרבה פעמים,
ושנזכה לחיות מתוך זרימה. שנעיז ללכת בעקבות הזרימה,
ולא רק בעקבות הפחדים שלנו,
שגורמים לרבים מאתנו לחיות חיים בלתי מספקים בעליל.

2 תגובות
  1. תמר פלג
    תמר פלג says:

    מאד מתחברת למה שכתבת. כך אני מרגישה כשאני מנחה ביבליודרמה. כשאני שרה, כשאני רוקדת. ומאד אהבתי את ההסבר שלך, כדרכך אתה מצליח לגעת במילים פשוטות במהות. תודה!

התגובות סגורות.