אני מתּי כבר אלף מיתות

אוהד אזרחי. אפריל 2010

בקרוב אצא לשרת שוב כרבי של הריטריט הבין-דתי באושוויץ. במדיטציה שאנו עורכים שם כל יום ליד פסי הרכבת, נאמרת מנטרה ארוכה ארוכה, מנטרה ללא סוף, מנטרה המורכבת משמות הנרצחים במחנה ההשמדה.

באחת הפעמים שבה יצא לי להקריא את השמות, גיליתי בגליון השמות המונח לפני את שמה של אחת הנשים הגדולות שיומניה האישיים מהווים את אחד המסמכים הרוחניים העמוקים והאותנטיים ביותר של העת החדשה: אתי הילסום. באותיות שחורות של מכונת כתיבה ישנה, לייד אלפי שמות אחרים, הקליד פקיד במשרדי המחנה שת שמה של האסירה הזו, שעבורה השואה היתה תהליך עמוק של הארה רוחנית. למי שלא מכיר אני ממליץ בחום לב לקרוא (שוב ושוב) את יומניה שתקציר מהם יצא לאור בעברית בשם "השמיים שבתוכי":

"להגיע לעצמאות פנימית זה תהליך איטי וכואב" כותבת אתי הילסום ביומנה (עמ' 44) ועל עצמה היא מעידה: "עשיתי דרך קשה וארוכה עד שחזרתי ומצאתי את המחווה האינטימית כלפי אלהים: לעמוד בערב על יד החלון, ולומר: תודה לך אלהים" (65).

בתוך המצב הנורא שבו היא נמצאה אחזו כולם בדעות פוליטיות כאלו או אחרות, ואתי מתעדת שיחה שלה עם ידיד בה היא אומרת: "אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם… הרוע נמצא גם בנו… לפי דעתי אין פתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז בעצמנו, ולבער את הרע מקרבנו. אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו. וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו, ולא בשום מקום אחר".

יותר משישים שנים עברו מאז השואה ועדיין אתי נמצאת בדעת מיעוט. עדיין כאומה אנחנו מחפשים אשמים – נאצים, ערבים – לא חשוב מי, העיקר שזה לא יהיה אנחנו. העיקר לא להסתכל פנימה, העיקר שנוכל בכל דור ודור למצוא אשמים בחוץ ש"קמים עלינו לכלותנו" ולהישאר במעמד הקרבן הנצחי של ההיסטוריה. אבל אתי הילסום מוצאת תמיד חמלה ושלווה פנימית בחיקם האוהב של החיים המתרסקים סביבה: "שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים, והרגשתי בטוחה כל כך, ומוגנת. וחשבתי לעצמי, זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה, אנשים נשלחים למחנות ריכוז, מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ורבים. כשאני הולכת ברחוב, אני עוברת על פני בתי רבים שמוכרים לי: בנם של אלה בבית הסוהר, אביהם של אלה נחטף, אלה סובלים משום שבנם נידון למוות, וכל הרחובות והבתים האלה קרובים לביתי שלי. אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר, אני יודעת על הרדיפות, והדיכוי, ושרירות הלב, והשנאה חסרת האונים והסאדיזם… ובכל זאת – ברגעים של הסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתאר אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל כך, ורחומות. ככה זה, זאת תחושת החיים שלי, ואין מלחמה או מעשה אכזריות, ויהיו חסרי טעם ככל שיהיו, אשר יוכלו לשנות אותה". (75-76.)

כשהנאצים אוסרים על היהודים לצאת לטבע ולעמוד תחת שמיים רחבי ידיים היא מגלה את השמיים שבתוכה וכותבת: "השמיים שבתוכי רחבים וגדולים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלהים, ואני מאמינה בבני האדם, ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת" (83). אתי עלתה לרכבת לאושוויץ ביודעין. היא סרבה להימלט, למרות הפצרותיהם של ידידיה הלא יהודים שיכלו למלטה, כי ידעה שמישהו אחר ימלא את מכסת המשלוח בהעדרה. מישהו ימות במקומה. מהרכבת למחנה ההשמדה היא השליכה פתקה ובה כתוב היה "עלינו על הרכבת בשירה".

הרכבת הגיעה למחנה ההשמדה. פקיד רשם את שמה כשעברה את ה"טיהור" בכניסה למחנה, גזיזת השיער הכפויה, מקלחת קפואה, מיספור בברזל מלובן על הזרוע. אני מכיר את הביתן הזה היטב ומדמיין את אתי הילסום עוברת בו את ההשפלה הגדולה הזו, את שלילת השם והצורה והזהות האנושית הרגילה, ושומרת בתוכה אף על פי כן על החמלה ועל האלהים. ואז שמה מתגלגל שישים שנה ברשימות ומגיע דווקא אלי, כשאני עומד ומקריא שמות, ואני מקריא אותו, והוא הופך למנטרה של מדיטציה בינלאומית לשלום העולם, כיאה לשמה של הבחורה המופלאה הזו.

פרט מעניין נוסף על אתי הילסום הוא שהיא בחרה לקיים גם את אהבתה מחוץ לדפוסים המוכרים של נישואין וקנאה ורכושנות זוגית. את חייה האינטימיים היא חלקה עם מספר גברים במקביל, כי לא ראתה כיצד ומדוע תגביל את אהבתה העצומה לאדם אחד בלבד… בתוך כל המהומה השואתית היא כותבת תפילה לשלומה של ארוסתו של אהובה הגדול, הפסיכולוג יוליוס ספיר, איתו היא חולקת יחסי קרבה אינטימיים. ובתוך כל זה ולמרות הכל היא מוצאת משמעות גדולה בכל רגע של חיים, אכזריים ככל שיהיו: "החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכל על בשרי, וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי. ועם כל זאת חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם" (88)

השנה, שנת 2010, לראשונה ננסה להביא לריטריט גם נוער. אנחנו מנסים לגייס נוער יהודי וערבי, גרמני ופולני, עשרה מכל אומה, שיבואו יחד איתנו לריטריט המיוחד הזה.

תפילתי הגדולה היא שנזכה להביא אל הנוער הזה את השואה מזווית אחרת. לא מהזווית המגוייסת לטובת המלחמה וההשרדות, לא מהזווית המגוייסת לטובת הלאומנות הצטדקנית והקורבנית הרגילה, אלא מזוית שיש בה את החמלה, והתבונה של האישה הגדולה והקדושה הזו – אתי הילסום – שאפרה מפוזר שם באחד הבורות.

פעמים רבות כשעמדתי שם ליד האפר, הבטחתי לעשות משהו כדי להביא נוער לכאן, אף בראש אחר. לא בראש של מצעדי הלאומנות הרגילים. ואני כולי תקווה שיעלה הדבר בידינו ונזכה שרוחה של אתי תנחה אותנו בהיותנו במחנה.

אוהד

2 תגובות
  1. דבורה
    דבורה says:

    מעלתה של אתי הילסום, לעניות דעתי, עומדת מעל ומעבר לתפיסה האנושית הרגילה. אתי לא דיברה על מצב רחוק ותיאורטי. היא דיברה מתוך הסבל הנורא שעבר עליה. וסבל יכול להיות דבר קוסמי ולאו דווקא אישי פרטי. לכן נראה לי שיש לכבד את עמדתה של אתי ולא להפוך אותה להמונית, כי ההמון הרי לא יוכל להשיג מעלה שכזאת. האם החברים המתקהלים באושוויץ חוו בצורה כלשהיא את אימי השואה ? הם ? משפחתם ? ילדיהם ? כאן, נדמה לי הקושי העיקרי. כל רופא יכול לדבר על הכאב . אבל הוא אינו חש אותו. המשפחות שחוו את השואה וסובלות ממנה עד היום רואות את החיים אחרת…האם אתה מבין ויכול לחוש את הדבר הזה ? אני בספק. אני תקוה שלא יעשו ממחשבתה של אתי זרם אופנתי שישכח לאחר העונה המצליחה.ברכות
    דבורה

  2. חגית מנדרובסקי , כרכור
    חגית מנדרובסקי , כרכור says:

    אתי הילסום היא דמות שלעולם לא תמות… לפחות לא בלבי. מהרגע שמצאתי אותה דרך כתביה, גם אני וגם אישי המופלא, התאהבנו.

    אני גדלתי עם הורים שהיו 'שם' ולהגיד שהם שרדו… שרדו בגוף, אך לא בנפש… וזה נתן את אותותיו גם בנפשי שלי. ולימים גם בגופי וברוחי.

    המפגש עם אתי הוא מפגש עוצמתי ומרפא. בין אם להמון או לאישי ולפרטי – העובדה שהיא הצליחה להתעלות מעל הזוועה שחוותה ולכתוב למען החיים, למען העולם, למען האנושות השפויה שבה האמינה… היא עובדה מבורכת, מקודשת ומצילת חיים.

    יהי זכרה ברוך ונשמתה צרורה לעד בצרור החיים והאוהבים. אמן

התגובות סגורות.