באושויץ מצאתי את אלוהים

באושויץ מצאתי את אלוהים.   דריה פלג.

שוב על המטוס לקראקוב.

ב 2 בנובמבר 2012 מצאתי את עצמי על המטוס לקראקוב, פולין, בדרך לריטריט נשיאת עדות באושויץ , שוב, שש שנים אחרי הפעם הקודמת ,ברטט מפעים, ביראה, בציפייה לחוויה העוצמתית המתרגשת ובאה.

מצאתי את עצמי זה ביטוי טוב, כי ההחלטה לנסוע הייתה כשלושה ימים לפני כן, בהפתעה גמורה, וממש הייתה שם יד אלוהית מכוונת, אבל זה לסיפור אחר.

הסיפור הזה מנסה לגעת בחוויה שחוויתי שם, שקשורה ברבי אחד. הרבי הזה כבר 11 שנה נוסע כל נובמבר  כדי לתת את תרומתו לריטריט הזה. עם חבריו לדרך, אנשי קהילת ה zen peacemakers  העולמית(http://zenpeacemakers.org/), ובראשם רושי ברני גלסמן, הם יוצרים מיכל יוצא דופן של תודעה ערה, רגישות, סובלנות ורוח אנושית  המאפשר ריפוי עמוק וטרנספורמציה במקום הכי חשוך.

שלא בדומה למשלחות נוער לפולין, או "מצעד החיים", בריטריט הזה נשארים באושויץ -בירקנאו חמישה ימים. באים שוב, ושוב ושוב. נשענים על קירות  הצריפים,מחבקים את העצים, יושבים על המסילות, מקריאים שמות של נשמות שאבדו ברוח, מחיים אותן- ובכך מחיים את עצמנו, דרך הכאב, דרך הקול, דרך הקור העז, הגשם והרוח שלעיתים פוקדים. נושאים עדות.

זה לא קל, זה ברור. יש רגעים שזה מתפוצץ בחזה, שזה נתקע בגרון, שזה רוצה להיצרח מהגרון עד אובדן חושים . יש רגעים שהכל מת. לא מרגישים כלום. אטימות , ואז כעס, ואשמה- איך, איך אני לא מרגישה כלום? את זה אני זוכרת היטב מלפני שש שנים, ומכל שלל החוויות זאת הייתה הקשה לי ביותר. אטימות.(כנראה כי זה כל כך מפחיד אותי- להישאר אטומה ואדישה לסבל, שישארו אדישים לסבל שלי. זה מערער בי את התפיסת עצמי כאדם הומניסטי- האם גם בי יכולה להתקיים אותה ישות אדישה ?)522417_10151077125267030_2010455939_n

אושויץ היא טראומה עמוקה שקשה למצוא מילים לתאר את נוראותה. לפגוש את אושוויץ זאת  טראומה בפני עצמה. כשנמצאים בטראומה אין הרבה מה לעשות.זה סוג של שיתוק. למעשה מה שיוצר טראומה זה חוסר היכולת לעבד את מה שקורה ,בגלל גודל הכאב, ואז נוצר נתק פנימי- דיסוציאציה . בכח ההישרדות המערכת ממשיכה לתפקד והגוף-נפש שלנו יוצר מעקף, אבל הנקודה הכואבת נשארת שם, כפצצה מתקתקת.  בכל פעם שהמציאות (החיצונית או הפנימית) תגרה את הנקודה הטראומטית תהיה תגובה הגנתית – הרסנית בד"כ, מה שנקרא "תגובה פוסט-טראומטית". כדי להגיע למקום של הריפוי, לפרק את הפצצה המתקתקת, יש לעבור את מחסום ההגנות, לוותר על המעקף ולגעת בכאב. בשביל זה דרוש זמן, דרוש מרחב מכיל ומאפשר, דרוש אמון ודרושה הזדמנות לגעת ברגש , להרגיש. באמת. לתת לכאב להיות, להיקרע אל תוכו, לבכות,להישטף בדמעות ולעבור אל הצד השני של הטראומה בעיניים בורקות עם טוב חדש- ואז אופס, גם כאן, אפילו כאן- יש חיים.

אמון.

מי שהשתתף בריטריט הזה יודע, שהוא משנה חיים. זה ריפוי עמוק, עד כמה שזה נשמע מופרך. בכל זאת, מדובר במקום שבו סבלו  אולי הכי הרבה בני אדם עלי אדמות, בשטח קטן ובזמן קצר. לכל אדם, ולכל אדמה- הריפוי שלהם.כל אחת ואחד ננגעים שם במקומות הפנימיים שמוכנים לקבל ריפוי.  ידעתי והרגשתי זאת בפעם הראשונה שהייתי שם, ב 2006 . על המטוס בחזרה מפולין ידעתי  אז את שביקשתי לברר  לעצמי כשהחלטתי לנסוע לשם : יש לי אלוהים. באושוויץ מצאתי את אלוהים.

שש שנים אושויץ זרמה לי בדם, ממשיכה גם עכשיו. ניסיתי להבין- מה בכל החוויה רבת הפנים ,העשירה, המכוננת הזאת איפשר לי  למצוא אמונה, להרגיש אחדות עם הבריאה, לדעת שיש כח הקיים בכל, שאני מחוברת אליו, ושאפשר לבטוח. עלו בי תשובות שונות, אבל אף אחת לא עשתה "קליק" של אהה. זה קרה ממש עכשיו, כמה ימים לפני ששוב הייתי על המטוס לפולין, בתוך מדיטציית בוקר.

אמון. שב האמון. ואז שבה האמונה. איך אבד האמון – זה סיפור בפני עצמו, שקשור בהיסטוריה הפרטית שלי ושל אבא שלי. יש לכך קשר לאושויץ, כי הוא יליד בודפשט, הונגריה, ועבר את המלחמה כילד במחבואים, ורוב משפחתו נספתה בשואה.

 ואיך שב האמון? בזכות כמה דברים שהיו שם בריטריט:

 א. העובדה שהצלחתי בכח הרצון לגייס כסף לנסיעה הזאת ולממן את כולה באמצעות תרומות.

ב. השהות במחיצתם של  אנשים נפלאים ופתוחים, מודעים ושוחרי שלום מכל העולם.

 ג. הזדמנות ליצור קשר של לב עם אישה יקרה אחת שסבא שלה היה נאצי, והייתה איתי שם.

 ד. קבוצות הקאונסיל הקטנות( מעגלי הקשבה) שבהן נפגשנו כל יום ודיברנו מהלב, והקשבנו מהלב- בלי שיפוט, בלי דיעה. מרחב שאיפשר עיבוד וקבלה של עצמי ושל התהליכים העמוקים שעברתי.

ה. ללא ספק ,מעל לכל, התפילות, והשירה והחיבור הבלתי אמצעי לרוח בזכות  הרבי.

 השירה. שירת התפילה. שם, בתוך אלם השוק והאין אונים נוכח הזוועות- לשיר ניגון חסידי. חשתי איך הנוקשות של הלב מתמוססת ,והעצב שם, והכאב- ואפשר לבכות, ואפשר להרגיש את השכינה ממש כאן, נוכחת, ויש נחמה. ואז אפשר להתפלל, כי הלב נכון ופתוח, כי ברגעים שכאלה הטוב מתגבר, ומה שמייחלים לו הוא ריפוי ואהבה לכל, חוצה גבולות ומחיצות, ויש רצון עז שמתגבר והולך- לקחת חלק בריפוי הזה, לעשות את מה שלאל ידי כדי שלעולם לעולם , לאף אחד, לשום עם, לשום יצור חי- לא תהיה שואה כזאת. זהו אחד הרגעים בהם מתרחש הריפוי בתוכי. כאן מפנה חויית הנפרדות של דר(יה) הקטנה, הנטושה,האבודה, את מקומה לחוויית האחדות של דריה היום. הרבי לוקח אותנו לתפילה, תוך כדי שירה, תוך כדי ריקוד. מכוון את הלב שלנו להרגיש, להיות נוכחים, לשיר לכל הנשמות המעונות שמרחפות כאן, לנחמן. לשיר לאדמה הזאת. האדמה-שנאלצה לשאת את הבלתי ניתן לתפיסה – איך בניה ובנותיה מעוותים את מתנות החיים והכח שניתנו להם, ומשתמשים בהם להרג, לרצח, להשפלה, למרמס, לעינוי,  וכל זה באדישות, מתוך אמונה עיוורת באידאל חסר תוחלת, מתוך שיכרון כח ומפחד. לשיר גם לבניה האלה- לשיר לגאולת נשמתם המעוותת. לא לסלוח על המעשים- אין להם סליחה ולא כפרה. לקבל את העובדה שגם זה אנושי.

 

חזרה לנובמבר 2012

ביום הראשון לריטריט מבקרים במוזיאון במתחם של מה שנקרא "אושויץ 1" . מה שהיה המחנה המקורי, ואח"כ המפקדה של 40 מחנות בכל האזור שהיו חלק מאושויץ. שם שלט הברזל  הידוע, המתנוסס לו עדיין-"ARBAIT MACT FREI "- העבודה משחררת. להתבונן בו, לבהות בו, הנפש לא יודעת את  עצמה, מה לעשות בזה. ולאורך כל הסיור שם מתווספים בתוכי מטענים שנתקעים, שמכבידים. המוצגים, התצלומים , החדרים, תא הגזים עם השריטות על הקירות. להיות שם ולשאת עדות. קשה, קשה מנשוא.536380_483991184974840_393486109_n

חוזרים לאכסנייה הפולנית "המרכז לדיאלוג"- מקום שמארח קבוצות שבאות לבקר באושויץ. הצוות הפולני דואג לכל מחסורנו, נקי ונעים וחם, ויש אוכל בשפע. המעברים האלה בין הצמצום להתרחבות, בין החסר לשפע.

אנחנו מתחלקים לקבוצות קטנות של 10-12 איש עם מנחה מהצוות. הקבוצות בהן ניפגש מעתה בכל יום לשעה וחצי של קאונסיל. מעגל הקשבה שמקורו בתרבות האינדיאנים. לדבר מהלב, להקשיב מהלב. המעגלים האלה הם חלק משמעותי בריטריט. הם מיכל לעיבוד החוויות. מרחב בטוח להביא את מה שיש על הלב, להחשף, להיות עדים לחשיפה של חברים אחרים. אני מגלה את העולם המורכב והשונה של כל אחת ואחד בקבוצה, ואיך הקבלה הזאת ללא שיפוט של המצב שבו כל אחד נתון פותחת את הלב, יוצרת אמון, מעוררת את האהבה.

ביתר ארבעת הימים נמצאים בבירקנאו. אפשר ללכת ברגל, הליכה של חצי שעה מהאכסניה למחנה, ואפשר גם באוטובוס. בכל יום מקדישים זמן נכבד לישיבה דמומה על רציף הסלקציות. בתוך כך , כל אחד בתורו, מארבע רוחות השמים, מקריאים בקול רם שמות מתוך רשימות שהותירו הגרמנים, של הנספים כאן. קשה המחשבה כי בעצם, לכ 70% מאלה שעמדו כאן, יורדים מן הקרונות אחרי נסיעה גדושת תלאות מכל רחבי אירופה- ילדים, אמהות, סבים וסבתות, חולים, נכים, חלשים- אין תיעוד ואין שמות להקריא אותם, להחיות את זכרם- כיוון שגורלם נחרץ בהינף יד ישירות לתאי הגאזים. בכל רגע ורגע במהלך הזמן שאנחנו כאן יש פוטנציאל להתפוצצות פנימית של אי יכולת להכיל את האימה. ויושבים עם זה, נושמים את זה, באי ידיעה, עדים למה שקרה כאן, ולמה שקורה עכשיו, ממש, בתוכי, אצל חברי למסע, בקבוצה. ברגע מסויים חבר פלסטיני  עומד ומקריא שמות של יהודים שנספו כאן. כשלעצמו מעמד יוצא דופן, מעורר . מאחוריו עוברת משלחת נוער ישראלי עם דגלי כחול- לבן. אני חשה את אי הנוחות שזורמת לי בגוף. מהו הדגל הזה בשבילם, מהו בשביל פאהד מבית לחם (שם בדוי), מהו בשבילי. וזה קשה, וזה נתקע בחזה, בגרון.

אח"כ יש זמן תפילה ומדרש בשלושה מוקדים ,לפי מסורות רוח שנות, ואפשר לבחור להצטרף למה שמתחברים אליו באותו רגע. זה טוב בעיני שיש מבחר, וזה טוב שיש דרכים שונות לגעת ברוח. למרות שיש בי סקרנות לגבי הטקס הנוצרי שעורך הכומר, ולטקס הבודהיסטי שעורכת הכוהנת, הלב שלי בוחר ללכת עם הרבי. אני חשה בפנים, וזה בלתי מוסבר, איזה חלק בנשמה שלי שכמהה לחיבור הזה, דרך המסורת של העם שלי. אנחנו מתכנסים באחד הצריפים שם בבירקנאו. (הצריפים עם הדרגשים בשלוש קומות, שעברו בהם שוכניהם לילות של קור ורעב וכינים ופחד ויאוש, וגם תקווה וחברות ואהבה ואומץ לב והכרת תודה). ישנם בינינו יהודים ונוצרים ובודהיסטים ואתאיסטים. יש חוברת שבה כתובות תפילות במסורות השונות. כל התפילות העבריות כתובות בעברית ותעתיק אנגלי ובתרגום לאנגלית. והרבי מספר על החסידים, שאת דרכם לעבודת השם הם עושים בשירה, בניגון, בריקוד. ככה הם מתחברים אל הכח הנסתר הזה הקיים בכל, דבקים בו, שמחים בו, מרגישים אחד איתו, עד כי אין יאוש בעולם כלל, אפילו נוכח כל מה שקרה כאן, כמו שנהוג לצטט את רבי נחמן.

הרבי מספר סיפור חסידי על רבי אלימלך ורבי זושא. ואנחנו צוחקים ונאנחים. גם הבודהיסטית מהולנד, גם הגרמני שמתייסר ברגשות אשם על מעשי אבותיו. אח"כ אנחנו שרים  ניגון חסידי שהרבי מלווה בגיטרה. הניגון הוא פשוט בד"כ, וכיוון שנוצר מתוך דבקות, יש בו כח להדביק בדבקות. המנגינה נוגעת, גם אם לא מוכרת, וכשיר תפילה- חוזרים  עליו שוב ושוב, עד שגם מי שלא ידע קודם, יכול עכשיו לשיר. אני מרגישה איך כולנו יחד, מכל קצוות העולם, מתרבויות שונות, מחוברים לניגון הזה, והוא מעלה אותנו  ומדביק אותנו- אחד אל השני, אל עצמיותנו ואל מה שמעבר לנו, בעולם הרוח. התרחש שוב הנס הזה, של הנגיעה ברוח, של תחושת אחדות עם הכל מה שקיים, של אהבה גדולה ורבה ולב פתוח. חוויה שרבים מאיתנו מבקשים ולא מוצאים. לא יודעים איפה לחפש.

ביום שישי אחה"צ עוזבים את בירקנאו . אחרי כל הימים האלה, אחרי כל החוויות שחוויתי שם, ביחד ולבד, עם האדמה, עם הרוח, עם הנשמות, עם החברים למסע, אני הולכת ברברס, עם הפנים פנימה, מנופפת לשלום, מתקשה להיפרד מהמקום הזה, שזכיתי בו להרבה רגעים של חסד .

 חוזרים למרכז לדיאלוג לחגוג את השבת ולחלוק זמן משותף של אחרי תהליך עמוק ומשמעותי. יש קבלת שבת מסורתית. למרות שזה לא  חלק מהתוכנית המחייבת, יש נוכחות מרשימה של רוב המשתתפים. הרבי מופיע בגלבייה לבנה מעוטרת בפס מוזהב ובכפייה, בגדי השבת שלו, בגדי כהן עברי. הוא מנחה בשירה, בתפילה, מספר על השבת כמקדש בזמן, מנכיח את האור של השכינה, עושה כבוד למלכה.הנשים מברכות יחד על הנרות- מזמינות  את האור.מברכים על היין והחלה.  יש שם בקהל אנשים שמעולם לא חוו קבלת שבת, שאין להם מושג מהי משמעות השבת של היהודים. והנה הם יכולים לחוש את הקסם הזה, את האור המיוחד הזה, לשיר, להתפלל, לאהוב את מה שיש בדיוק עכשיו- כי זאת המשמעות של השבת.  אשריהם ואשרינו- שזו חוויית השבת שלהם.

לרבי הזה קוראים אוהד אזרחי, ואני מודה לו מעומק ליבי על כל המתנות הנפלאות שקיבלתי באמצעותו, אם ישירות ואם בעקיפין. מתנות ששינו את חיי.

כיום אני בעצמי מנחה מעגלי שירת תפילה. אותה תמורה פנימית  מצאה לה מקום להתבטא ולהתממש בחיי. אני שמחה ומודה עליה, ועל הזכות  שיש לי לחלוק אותה עם אחרים.

דריה פלג,

דצמבר 2012 , יוני 2013.