איך הופכים מ"בור" ל"באר" – או איך מעוררים יצירה אמיתית?

אוהד אזרחי (8.8.11)

בדף הבית של "נביעה – האקדמ>יה העברית של הרוח האוניברסאלית", ציטטנו כמוטו לעבודתנו קטע נפלא מספר הזוהר, הטוען שהאדם בתחילת לימודו דומה לבור מים, שמקבל אליו מה שמכניסים בו מבחוץ, ולאחר זמן יכול הוא להפוך לבאר, הנובעת מים חיים מתוך עצמה. זו תמצית הדברים וזו אף המטרה שהצבנו לנו בהקמת האקדמ>יה של נביעה – לאפשר לכל אחד ואחת לעשות את המהפך הפנימי מבור לבאר.

והנה בבוקר יום קיצי אחד קבלנו שאלה פשוטה ונפלאה במייל, וזו לשונה:

"שאלה לי על הפסוק והפירוש שמופיע בדף הבית: איך קורה השינוי של אותו מקום שהיה בור והופך לבאר??? איך מתחילה הנביעה???"

 

שאלה נהדרת וחשובה. איך מתחילה הנביעה? איך קורה בפועל המהפך מבור לבאר? כל כך שמחתי לקבל את השאלה הזו. והנה מה שיש לי לומר על כך בקיצור (אני ממליץ לקרוא את המאמר בשטף, ללא הערות השוליים, ורק אחר כך לעיין בהערות השוליים, המביאות חלק מן המקורות בחסידות ובקבלה שבתוכם אני דולה את מימי):

לחפור 

מה שמשותף הן לבור והן לבאר זה שקודם כל צריך להתחיל לחפור. חפירת הבארות היא סמל חשוב בדרך העברית. אברהם חפר בארות, ויצחק חפר בארות שוב, כי הבארות שחפר אברהם נסתמו, והיה על יצחק לשוב ולחפור אותם בעצמו. התפיסה המיסטית העברית רואה את הדברים באופן סימבולי. חפירת הבאר היא עבודה נפשית הנכנסת אל המעמקים. זה שאברהם חפר, לא עוזר ממש ליצחק. כל דור צריך לחפור את הבארות שלו, כל אדם צריך לעשות את העבודה הפנימית שלו, ולא להסתמך רק על מה שכבר נעשה לפניו. כי הבאר של הדור הקודם נסתמת, ועליך לחפור אותה מחדש – לפי מדתך ולפי צורת עבודת השם המיוחדת לנפשך[1]. אברהם חפר בארות בספירת החסד, אומרים המקובלים, ויצחק חפר אותם בספירת הגבורה, כי כל אחד מהם עבד עבודה רוחנית קצת אחרת.

אז דבר ראשון – לחפור! לעשות עבודה הנכנסת לעומק הנפש והנשמה. יש לימודים שמטרתם להעשיר את הנפש ולתת ללומדים חויה נחמדה ומשהו לדבר עליו בשיחות סלוניות עם פיצוחים. זה נחמד, אבל לא ככה חופרים באר.

חפירת הבאר, וגם הבור, קשורה בהסכמתו של הלומד להיות כלי ריק, לעשות מקום בתוכו למשהו חדש, למים חדשים. בתורת החסידות קראו לזה להיות ל"אין". זה ההבדל בין בניית מגדל וחפירת באר: כשבונים לגובה מוסיפים יש, וכשחופרים לעומק מוסיפים אין[2].

 

מי התהום:

אז מה ההבדל בין בור לבאר? באר חייבת להיחפר במקום שבו יש אקוויפר מי תהום. אם אין שם מי תהום לא יעזור כמה עמוק נחפור – תמיד זה יהיה רק בור מים המסוגל לקבל מי גשמים, אך לא להנביע מי תהום.

מהם מי התהום? מי התהום של הנפש הם הנוזלים החיוניים של הנשמה, המצויים ברבדי הלא מודע[3]. מבחינה זו אם אדם עושה עבודה פנימית וחופר לעומק במקום שאיננו עצמי לו, במקום זר, לא ינבעו שם מימיו, כי מי התהום שלו אינם מצויים שם. הוא יוכל תמיד לכנס מי גשמים, כלומר לקבל עוד ועוד מידע מבחוץ, אבל כיוון שהתחום בו הוא עוסק איננו עצמי לשורש נשמתו – אין שם מי תהום וזה לא יכול לנבוע.

 

וידוי אישי:

כך הרגשתי אני כלפי כל התורות החכמות והנפלאות אותן למדתי בבודהיזם, הינדואיזם, סופיזם ושמאניזם. הרגשתי שזה נהדר, ושאני שותה את המים הזכים הללו לרוויה, אבל – זה לא ממש "שלי". זה שדה נהדר של אנשים נהדרים שמוכנים בטובם לחלוק אתי את המים שלהם, אבל עלי למצוא את נביעת נשמתי ולהזמין גם אותם לשתות אצלי מדי פעם. רק כשהתחלתי לחפור בשדה החסידות והקבלה והמיסטיקה העברית – הרגשתי את ניחוחם הלח והמבטיח של מי התהום הממתינים לי שם למטה. הרגשתי ש"זה שלי". זה אמנם לא הכי נקי, והדשא הירוק של השכנים נראה כל כך הרבה יותר טוב ופשוט, אבל בכל זאת – כאן עלי לחפור.

יש כאלו שיודעים ללכת בשדה ולמצוא איפה יש מי תהום למטה. קוראים לזה "דאוזינג". לדעתי גם ברוחניות יש סוג של דאוזינג. צריך ללכת במצב קשוב מאד ולמצוא איפה נמצאים מי התהום של נשמתי – ושם לחפור. חז"ל אמרו: "לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ[4]". משיכת הלב ללמוד תחום מסוים אומרת הרבה. היא אומרת שהנפש זקוקה להזנה באותו תחום, ואולי אף שאם תחפור שם – תגלה מי תהום, את מי נשמתך המצויים ברבדי הלא מודע, שם מתחברת הנשמה עם האלהות מבפנים.

 

התמסרות עד למהפך

אז כדי להפוך מבור לבאר צריך לחפור ולהיות קודם כל בור. כלומר – ללמוד, לקבל, ולהתמסר ללימוד ולעבודה הפנימית. זה ההבדל הגדול בין צורת הלימוד המסורתית העתיקה בכל מסורות החכמה ובין מה שקורה היום בעידן הסופרמרקט הרוחני הניו-אייג'י: בעבר ידעו כולם שכדי ללמוד משהו רוחני באמת צריך להתמסר לתהליך שדורש שנים. שנים של העמקה ושקידה, התבוננות וכנות רבה של הלב[5]. זו החפירה. אני מקווה ש"נביעה" כאקדמ>יה עברית של הרוח תשיב את המגמה הזו, של התמסרות לעבודה פנימית, שאיננה מסתכמת בלבוא ללמוד איזה שיעור נחמד פעם בשבוע, אלא לחיות את זה, לנשום את זה, לחלום את זה, לקרוא מסביב לנושא עוד ועוד, ליצור, ללוש את החומרים, לצלם את זה ולצייר את זה ולשיר את זה ולרקוד את זה, עד לרגע שזה רוקד אותך.

פתאום אתה שם לב שזה רוקד אותך. שזה נובע[6].

החסידים לימדו שאת הבארות שחפר אברהם סתמו הפלשתים על ידי ציניות. ציניות סותמת בארות[7]. אפשר לחפור הרבה, ואז לסתום את הנביעה על ידי הערה צינית אחת או שתים. קל יותר לסתום נביעה מאשר לחפור באר.

טראנס של אהבה

אחד הדברים החשובים בהוראה רוחנית וגם בחינוך ילדים זה לא לסתום להם את הבאר. לכוון ולעודד ולא ללגלג. לעודד את הסטודנט לחפש איפה יש מים חיים – ולא לבוא עם דוגמות קשיחות מידי שסותמות את פי הבאר. נאמר בתורה שיעקב פגש את רחל על פי הבאר, שהיתה מכוסה באבן כבדה, שרק מספר רועים יחד היו מסוגלים להסיר את האבן מעל פי הבאר. באהבת את רחל התמלא יעקב און, שסייע לו להסיר את האבן מעל הבאר לבדו[8]. אהבה עושה את זה. אקסטזה של אהבה עושה את זה – ואמת טובה עושה את זה. יעקב מזוהה בקבלה עם ספירת התפארת, שאחד מכינויה הוא "אמת" (שנאמר "תתן אמת ליעקב[9]"). האמת של הנפש, האותנטיות, כשהיא מלאה באהבה ומאפשרת לעצמה להתלהב באמת, כמו שהתלהב יעקב מיופיה של רחל – יש בכוחה להסיר אבנים כבדות מעל פי בארות הנפש שלנו. אבן כבדה היא העצבות, והעצלות והיאוש וחוסר האמונה וחוסר הגמישות של הנפש, שגורמות לנו לפעמים להרגיש שאצלנו זה חסר סיכוי.

לכן טוב גם להתלהב באהבה.

( המאמר פורסם באתר NRG ללא הערות השוליים, ואתם – קוראי האתר בעלי העניין וההעמקה – מוזמנים לעיין בהן, כי הן מביאות מקורות מענינים ביותר שמהם שאבתי את הדברים.  אוהד)

–          בשולי הדברים אומר עוד על ההבדל בין בור לבאר בלשון קבלת האר"י, ליודעי ח"ן:

בור הוא בחינת ספירת המלכות, והוא מתמלא ממי הגשמים, שהם מים עליונים, שהם מי השמים, שהם החסדים של זעיר אנפין. וזה כאשר המלכות, הנקבה, בטלה בביטול גמור אל הזכר שהוא המשפיע בה שפע. אבל באר היא כאשר ספירת המלכות מתחברת עם מי התהום, מים תחתונים, והיא נובעת מעצמה. התהום היא אמא עילאה, בחינת ספירת בינה, והיא בחינת האלה תיהמת של האשורים, האם הגדולה והנוראה, והוא בחינת "בינה לבא ובה הלב מבין" (פתח אליהו). כאשר הבור הופך לבאר מתעצמת הנקבה בכוחה על ידי חיבור ה' תתאה וה' עילאה, מלכות ובינה, בסוד "כאמה בתה". זו העצמת הנקביות. אז נובעים מוחין דאמא במלכות באופן ישיר ולא דרך ז"א, דרך כתר חכמה ובינה שבה עצמה (שהם ביחס אליה: מי התהום עצמם, בחינת כתר שלה, ונקודת הנביעה בחינת אות יוד בחינת חכמה שלה, והתפשטות המים בתוך הבאר בסוד "רחובות הנהר" בינה שלה). זהו סוד הנביעה, וסוד הנביאה. ודי בכך.


[1] "וכמו שאמר הבעל שם טוב …על הפסוק 'וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר' …שכל אחד מן האבות עשה התגלות התורה מיסוד העפר ומדרגות התחתונים, על ידי תיקון מדתו של כל אחד ואחד, למצוא שם מים, בחינת באר מים חיים…" רבי נחום מצ'רנוביל, מאור עיניים, פרשת ויצא.
ובספר "קול מבשר" (פרשת תולדות) מובאת אמירה חריפה בהקשר זה בשם הרבי ר' בונם: "לחקות – אסור! דבר זה נלמד מבריאת שמים וארץ, שאין שום בריאה דומה לחברתה. וגם מאבותינו הקדושים נלמד זה, שאברהם אבינו ע"ה היה בו מדת ענוה, כמו שכתוב 'ואנכי אפר ועפר'. וכשבא יצחק אבינו, וראה שהפלשתים נשתמשו במדה זו, ועשו זאת 'סתם', כמו שכתוב 'ויסתמום פלשתים וימלאום עפר'… כלומר, פתאום התחיל כל אחד מהפלשתים, נוהג עצמו במדת 'עפר ואפר', היינו ענוה, ואז התחיל יצחק להשתמש במדה אחרת ויחפור באר אחרת. והבן". וראו עוד בהערה 4 להלן.

[2] "שהחכמי אמת הם בעיניהם כאפס ואין לפניו יתברך שמו, ועל ידי זה הם בסוד מקור הנובע שמביעין מימי התורה לישראל, ומדריכים אותם בדיבורי תורתם לעבודת השם יתברך, ומכניסים בהם אור וחיות אלקות" (ספר מקור מים חיים לפרשת תולדות). וכן בספר החסידות החשוב "יושר דברי אמת" (אות י"ד) נאמר: " צריך לבוא במחשבתו בכל האפשר לו למדרגת יראה, המביאה לידי ענוה, לבוא למדת אין, ואז בריאה חדשה יבראנו השם יתברך, ויהיה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק".

[3] השאלה של איך לכונן קשר נכון בין רבדי המודע והלא מודע של הנפש נידונה בספרות המיסטית העברית במקומות שונים דרך הדימוי של חפירת בארות. באגדה חשובה בתלמוד מסופר על דויד שחפר פיר אל התהום כשבנה את היסודות לבית המקדש ומי התהום החלו להציף, ואיימו לשטוף את העולם. שם עוסקת האגדה בבעיה ההפוכה – בעיית ההצפה של תכני הלא מודע את הרובד המודע של הנפש. כיצד לייצר קשר בריא, שיש בו בכדי להשקות את האדמה ולא להציף אותה – זהו סוד גדול שנזקק לאיזונים תמידיים, בין היבש והלח שבנפש, בין הרציונל והחלום, בין האינטלקט והמיתוס. לעיון באותה אגדה תלמודית ראו "בסוד לויתן" (מיכה אנקורי ואוהד אזרחי, הוצאת מודן 2004) בפרק "שיר המעלות לדויד ולעולם כולו", עמ' 9.

[4] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט/א: "אמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ. שנאמר 'כי אם בתורת ה' חפצו'.  ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". המעבר מתורה שנקראת על שמו של הקב"ה לתורה שנקראת על שמו של האדם גם הוא בעצם אחד הסמלים למהפך היצירתי שבין בור לבאר, והרחבתי על כך במאמרי "עולמות הספק" (1994).

[5] אמר רבי בונים מפשיסחא: "כאשר אברהם אבינו עליו השלום אמר 'אנכי עפר ואפר', בכל לבו אמר כך. … אבל הפלשתים אמרו 'סתם' [סיתמום – מלשון סתם], שדברו עם הפה בלבד, 'אנכי עפר ואפר', אבל לא בטלו את עצמן… שהפלשתים התחילו להתנהג ולהשתמש במדת אברהם והתחילו לחקות את מדת אברהם, וזהו 'וימלאום עפר', כמו שאמר אאע"ה ואנכי 'עפר ואפר'. ומשום זה נסתם הבאר הראשון. וחזר יצחק לחפור באר אחרת, ולהתנהג במדה אחרת לעבודת השי"ת" הדברים מובאים בספר "קול מבשר לפרשת תולדות, והסוגריים המרובעים – במקור.

[6] "כי ענין חפירת בארות דאבות היה כטעם 'יגעתי ומצאתי' (מגילה ו' ע"ב) ושמעתי דאחר היגיעה הוא מוצא. מציאה (משמעותה) דבר שהוא שלא ביגיעתו. דמציאה הוא בהיסח הדעת, ולא ביגיעה, רק מכל מקום לולי יגיעה זו לא היה מוצא זה. וכן באר מים, הרי המים שם מצויים, רק על ידי היגיעה דחפירה הוא מוצא אותן. כך כל יגיעת האדם למצוא אותו מעיין נובע שבלב ממקור החיים יתברך שמו" – רבי צדוק הכהן מלובלין, ספר ליקוטי אמרים, יהושע, פרק א. הרגע הזה של המציאה שמעבר ליגיעה הוא הרגע בו אמן מתחיל להיות אמן באמת, ולא רק מי שממחזר חומרים ישנים וסגנונות של אחרים. זהו הרגע בו מופיעה גאונות, מופיע חידוש של אמת אל המציאות. וזו היא סוג של נבואה. סוג של התגלות. אי אפשר "לעשות את זה" אפשר רק להכין לזה את הקרקע ביגיעה, ואפשר לנסות לא להפריע לזה להופיע ולא לסתום את הבאר.

[7] ציטטתי כבר קודם את רבי בונם (רב רבו של רבי צדוק הכהן מלובלין) ש"הפלשתים אמרו 'סתם' [סיתמום – מלשון סתם]", ובסלנג של העברית המודרנית צריך לומר שהפלישתים אמרו "סתאם!" על כל דבר ועל ידי כך נוצרה הסתימה.

[8] בראשית פרק כט: "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. … וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל … וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ".

[9] מיכה ז, כ. ובספר 'עבודת הקודש' למקובל בן המאה הי"ד ר' מאיר אבן גבאי (חלק א פרק כג): "…כי מדתו של יעקב אמת, תתן אמת ליעקב, והתורה נקראת אמת תורת אמת, וחותמו של הקב"ה אמת, כאמרם ז"ל … אמר רבי חנינא שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת"

 

1 הגב

התגובות סגורות.