על האמן אלקס גריי

אלכס גריי הוא הכל חוץ מאמן אפור (= גריי). הכניסה אל הגלריה שלו איננה דומה לכניסה לכל גלריה אחרת, היא דומה יותר לכניסה אל מתחם מקודש, היא מזכירה מבואה מזמנים עתיקים המזמינה את המבקר אל מקום של מסתורין, של קדושה ושל התרוממות הרוח האנושית. ואכן, הגלריה של אלכס גריי, השוכנת ברחוב 27 במנהטן (בין השדרה העשירית והאחת-עשרה, בבניין "ספיריט") נקראת "הקפלה של המראות המקודשות" – “The Chapel of Sacred Mirrors”, או בראשי תיבות COSM.

אלכס גריי מצייר תמונות גדולות, עשירות בצבע, החודרות אל מבעד לאפרוריות הקיום אל תוך הצבעוניות העזה של עולם המיסתורין. אך עולם המיסתורין של גריי איננו נמצא מחוץ לאדם אחא בתוכו. במשך שנים למד אלכס גריי את גוף האדם לפרטי פרטים. הוא למד אנטומיה באופן יסודי. ציוריו משקפים לא רק את פני העור של הדמות האנושית אלא בעצם מאפשרים למבט לחדור מבעד לעור – אל האור.

הדברים מזכירים לי את מה שמסופר בתלמוד על רבי מאיר. התלמוד מספר כי רבי מאיר היה לבלר, כלומר סופר סת"ם. כיום מאד מקובל לחשוב שיש רק נוסח אחד, אחיד ומדויק מאד לתורה, ושאין שני ספרי תורה שאפילו אות אחת שונה בהם. אבל המדרש מספר כי רבי מאיר כתב לעצמו ספר תורה עם נוסח משלו: בעוד שבתורה המסורה בידינו נאמר כי לאחר הגירוש מגן עדן הכין האלהים "לאדם ולאשתו כתנות עור, וילבישם" (בראשית ג' כא), רבי מאיר כתב "ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות אור (באלף) וילבישם"[1].

האמנות של אלכס גריי מבקשת לשקף את כותנות האור הללו, והיא חודרת אל מבעד לעור המכסה את הגוף ומציגה את האדם כישות של אור, כישות שאנרגיה של אור ותודעה זורמת דרכו.

כדי ללמוד את האדם היטב מספר א. גריי כי הוא ערך ניסויים שונים ומוזרים הן על עצמו והן על אחרים. בצעירותו עבד תקופה מסויימת בחדר המתים בבית החולים. הוא נכח בעשרות ניתוחים של גוויות אנושיות, למד להכיר את הגוף מבפנים, איבר איבר, לא רק באמצעות בובות פלסטיק הממחישות זאת בכאילו. כמו אמנים רבים – אלכס גריי הוא אדם קיצוני. תשוקתו להכיר את "האדם" העבירה אותו מסעות רבים, הן ברוח והן בחומר. מנתוחי גויות, דרך מדיטציות שונות ועד פקיחת העיניים הפנימיות בעזרת סמים המעוררים את התודעה לראות את העולם אחרת. אך אלכס גריי של היום רואה את עצמו כמי שעובד בשליחות למען שלום כדור הארץ והאנושות. גריי הינו אדם רוחני מאד, והדבר ניכר באמנות שלו. האמנות של אלכס גריי מקדשת את האהבה ומשקפת אותה דרך ציורים שונים החודרים אל תוך האדם ומשרטטים בדיוק רב ובצבעוניות עזה את ערוצי האנרגיה הפתוחים הזורמים באדם, ובין בני האדם, ברגעים של אהבה. רגעים של אינטימיות זוגית או של אינטימיות בין הורים וילדים נפתחים פנימה ומאפשרים לנו לראות את האנשים הלוקחים חלק בסצנה לא כדמויות נפרדות אלא כישויות שערוצי אור זורמים דרכם ועוברים בהם, מאדם לאדם, ערוצים שמחברים אותנו ועושים אותנו באמת לאחד.

גריי הוא אמן סביבתי. האמנות שלו מקדשת את הטבע ולפעמים נראית כמו הטפה למען הסביבה ושלום כדור הארץ. בציור גדל ממדים אותו צייר בשנות התשעים ניצב במרכז הציור אילן עתיק. מצידו האחד הטבע חוגג. צבעים בהירים מתמזגים זה בזה ומשקפים את המערכת האקולוגית במיטבה – עצים ובעלי חיים המצויים בהרמוניה עם אנשים החיים באופן טבעי, באופן המכבד את האדמה עליה אנו חיים. אך צידו השני של האילן כולו חרוך ופצוע. מפעלי תעשייה מעשנים את פני הציור, אנשי עסקים בחליפות מביטים על העולם כאילו היה רכושם, בולדוזרים כורתים יערות ופטריות עשן מתמרות מעל מלחמות השופכות את דם האדם והעולם.  הציור צוייר כאמור בשנות התשעים. אך לאחר הפיגוע במגדלי התאומים הופתעו המעיינים בו לגלות כי לצד שני מגדלי התאומים המצויירים בו גם הם מצויירים שני מטוסי נוסעים גדולים בזוית של התנגשות צפויה. ויותר מכך – אחת מהדמויות העושקות את האדמה בציור נראית בדיוק כמו פורטריט של ג'ורג' בוש… אלכס גריי בעצמו לא היה מודע לזה. הוא מצייר מתוך דחף פנימי, מתוך סוג של אקסטזה. זאת למרות שבדרך כלל העבודה נמשכת חודשים רבים. ציוריו מדויקים מאד ומלאים פרטים, הצבעים חיים ועשירים וכל ציור מזמין את הצופה בו לפקוח את העיניים להתבוננות אחרת על העולם. לעתים מצייר גריי גם ציורים מהירים. הוא עושה זאת מול קהל, כיצירה חיה המתרחשת על במה. פעמים רבות תוך כדי מסיבת ריקודים סוערת בה המוזיקה מעלה את האנרגיה בקהל והחדר כולו נסחף למציאות אחרת, מלקט גריי את האנרגיה ואוסף אותה אל תוך האמנות שלו. במובן זה הקהל כולו הופך לחלק מהיצירה המתרחשת מול עיניו. אלכס גריי מתכנן לבוא לביקור בארץ, ואם אכן יקרה הדבר, מן הסתם הוא יבקש ליצור אירוע של אמנות חיה, בתוך מסיבה עוצמתית, יחד עם אמנים אחרים שלוקחים את האנרגיה של התנועה אל תוך הצבע במכחול.

אלכס ואליסון אשתו, שגם היא אמנית מכובדת בפני עצמה, יצרו סביב האמנות שלהם קהילה. זה דבר שאיננו מובן מאליו. אמנים רבים יוצרים לעצמם, אבל האמנים במשפחת גריי רואים את האמנות כדרך לריפוי ולתיקון, כדרך להבאת שלום פנימי, וחיצוני. בקפלה של המראות המקודשות מתאספת קהילה של כמאתיים איש פעמיים בחודש – בכל ליל ירח מלא ובכל ליל ראש חודש שהוא מולד הירח, מתאספים מוזיקאים, משוררים, סופרים וחובבי אמנות את הגלריה ומקדשים את הערב באמנות. יהודים ומוסלמים, נוצרים ובודהיסטים, אנשים ששלום העולם חשוב להם ומבקשים ליצור יחד מציאות אחרת. הקהילה של COSM מבקשת לה כיום בית חדש. אלכס גריי, שגיאומטריה מקודשת היא אחד הנושאים החביבים עליו כבר תכנן מקדש שלם אותו הוא רוצה לבנות לרוח הגדולה, מקדש שבו האמנות תשוב לשמש ככלי קודש, וכאמצעי להשראה. מי שיעיין באתר האינטרנט של אלכס ואליסון גריי יוכל לראות את הפעילות הקהילתית הענפה המתרחשת סביב הניסיון לרכוש אדמה מחוץ לניו-יורק ולהעמיד בה מקדש חדש, מקדש שאיננו שייך לשום דת אך מכבד כל דת המכבדת את השלום ואת האהבה. כמו רלכס גריי בעצמו גם האמנות שלו אינה משויכת לאף דת, אך יחד עם זאת ניתן למצוא בה דמויות ידועות יותר וגם פחות: הדלאי למה, גנדי וישוע, לצד קרישנה או אדי-דה, ואפילו מורי ורבי הזקן – רבי זלמן שחטר שלומי מופיע כדמות מעוררת השראה באחד מציוריו.

האמנות התחילה את דרכה בעולם ככלי קודש. במשך מאות ואף אלפי שנים היא היתה רתומה אל הקודש, אל הדת, ורק בעידן המודרני התנתקה האמנות מהדת ויצרה לה מקדש משל עצמה – המוזיאון. אך האמנות של אלכס גריי מבשרת עידן חדש. היא מבשרת על עידן שבו תשוב האמנות לבטא את "החויה הדתית הראשונית של האדם" – כדבריהם של אליסון ואלכס. את הקשר הפנימי הנרקם דרך קשרים של אהבה בין בני אדם, חיות, צמחים, כדור הארץ והרוח האלהית המורגשת בנו כשאיפה פנימית עמוקה אל הקודש, אל הנשגב ואל המיסתורין הגדול לו אנו קוראים בשפות שונות בשמות שונים של אלהים.

האמנות של אלכס גריי חוזרת וחובקת את הקודש. היא איננה יוצרת לה מקדש משל עצמה המנותק מהקודש, אלא בפירוש ובתעוזה רבה מבקשת ליצור מרחב מקודש המזמין את האדם באשר הוא להפתח אל מעבר לאגו, מעבר לפחד ומעבר לצמצום אל האחד הגדול. וזה יפה. יפה מאד. בכל המובנים האפשריים. אם יצא לכם לבקר בניו יורק – אל תחמיצו!


[1] מדרש ילקוט שמעוני, ג, רמז לד. על שינויים מעניינים נוספים שהיו בתורתו של רבי מאיר ראו: בראשית רבה ט, ה. וכן שם, צד, ט.