תשעה באב וכדור ארץ הקודש – הפרדיגמה החדשה

תשעה באב וכדור-ארץ-הקודש

אוהד אזרחי, אב תשע"ג.

אם משהו חדש נבט בתוכנו באביב, הוא החל להנץ כבר בט"ו בשבט, בירח המלא. לאחר חודש, בירח המלא הבא, של חודש אדר, בחג פורים, בדקנו אותו במשחק המקדים והבטוח תחת מעטה השטות. לאחר חודש נוסף הכרזנו עליו גלויות ויצאנו סוף סוף מהארון של פרעה לחירות עולמים בחג הפסח, בירח המלא של ניסן. אחר כך עשינו איתו תהליך בספירת העומר, שבעה שבועות הבשלנו אתו אט אט, לקראת חג הביכורים. יתכן שכבר זכינו והבאנו ממנו פרי ראשון ועדין למזבח התודה בחג השבועות, כשבמקביל קבלנו גם אל לבנו תורה חדשה, המתאימה לשלב החדש של חיינו. ועכשיו, כשמגיע הקיץ – מה שהיה כאן לפני כן יכול כבר ללכת. בא קיצו של הישן והוא יכול כבר לפנות מקום לחדש. מה שקמל ומת ונחרב בימי החורב של הקיץ, זה מה שאין בו כבר צורך, והוא מוכן להתמחזר, כמו כל דבר בטבע.

ציור: אוהד אזרחי

ציור: אוהד אזרחי

לצירוף החשוב של האותיות ב.ח.ר יש תהפוכות נפלאות במעמקי הסוד של השפה העברית. בעונת החורב הולך החדש ומתחבר, בעוד הישן הולך ונחרב. עלינו לבחור עתה עם מה אנחנו מזדהים, עם הישן או עם החדש, ועם מה אנחנו ממשיכים ללכת? כי החדש הולך ומתרחב, הולך ומתפרש במרחב, בעוד הישן הקמל הולך וצר, ומי שמזדהה עם הישן מרגיש שזו היא עת צרה.

"בית חרוב החרבת" אמרה בת הקול לטיטוס הרומאי כשהחריב את המקדש השני[1]. כשמגיעה העת הנכונה או אז הישן, שכבר מיצה את תפקידו בעולם, מתפוגג לו, ונשארת ממנו רק הקליפה החיצונית, והיא אמורה באמת להחרב. אך חורבנה איננו אסון. הישן מפנה מקום לחדש להתפרש במציאות. ככה זה עובד בטבע. "וישן מפני חדש תוציאו"[2] מדעתכם.

מי שמחובר לישן – מתאבל על אבדנו. מי שמחובר לחדש חוגג את הופעתו[3]. מעשה שהלכו חכמים עם רבי עקיבא, והגיעו למקום ממנו ראו את חורבות המקדש. והיו הם בוכים והוא צוחק. שאלו אותו עקיבא למה אתה צוחק? ענה להם עקיבא שבעוד הם בוכים על העבר החרב הוא צוחק אל העתיד הקרב[4].

ובכל זאת, חשוב לתת מקום גם לרגשות האבלות לחלוף דרכנו. חשוב לדעת לבכות כשצריך גם על מה שנחרב. אל לנו לעצור את הבכי בשם איזו נאורות חדשה ואופטימית. הבכי צריך להבכות. הדמעות צריכות לשטוף את פנינו כדי שנגיע אל החדש רחוצים, ללא שיירי רגשות אבלות מודחקים, שלא נבכו דיים, ורובצים ממורמרים בתוכנו פנימה.

אוהל שיכן באדם

ב"שבת חזון[5]" אמרו החסידים שאפשר לזכות לראות חזון של העתיד[6]. בחלומי בשבת חזון השנה (תשע"ג) חלמתי את הפסוק "וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם". הפירוש שהופיע בחלום עצמו היה שהמקדש הבא יהיה המקדש שבלבבות[7].

 

הפרדיגמה של מרכז מקודש אחד ויחיד

בפרדיגמה היהודית הישנה היה עולם כולו נחשב כמקום טמא[8], ובתוכו נחה ארץ חמדה, ארץ ישראל, ארץ הקודש, שהיתה בעיני היהודים הארץ הטהורה היחידה[9], והיתה גם מקודשת מכל הארצות. בתוכה של ארץ ישראל נחה לה ירושלים, המקודשת מכל המקומות, ובתוך ירושלים נח לו מקום המקדש, שהוא המקודש מכל העיר כולה, ובתוכו קודש הקודשים, המקודש מכל הקדושות כולן[10], ובקודש הקודשים מה היה? במקדש הראשון, טענו חז"ל, שהיו לוחות הברית בתוך ארון הקודש, הלוחות וגם שברי הלוחות הראשונים ששבר משה, ועל הארון סוככו בכנפיהם הכרובים, שהיו לדעת חז"ל בדמות מלאך ומלאכית המעורים זה בזה במעשה אהבה[11]. במקדש השני טענו חז"ל שלא היה דבר בקודש הקדשים. קודש הקדשים של המקדש השני היה מרחב ריק. גם זה סמל חזק מאד. במרכז הדברים כולם אכן יש חכמה אלהית, והיא אף פעם לא נתפסת באמת על ידי המח האנושי, על כן היא מסומלת בלוחות השבורים, ועל החכמה האלהית שומרת האהבה, הזיווג הקדוש בין הזכרי והנקבי, שרק דרכו ניתן להגיע לחכמת האלהים באמת, ובמרכז הדברים כולם יש גם חלל ריק. כמו החור שחור שבמרכז הגלקסיה. ריקות קדושה נצבת במרכז הדברים כולם. אין. ומכל מקום, בפרדיגמה הישנה המרכז המקודש הזה היה מרכז אחד ויחיד, שממנו נאצלת הקדושה לעולם כולו.

 

הפרדיגמה החדשה

אבל בפרדיגמה החדשה הכל נפרש כבר אחרת. כל כדור הארץ הופך להיות קדוש. חז"ל כבר נבאו ואמרו ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות כולן"[12] וכך אכן קורה כיום. יותר ויותר אנחנו מבינים את האחדות הבלתי ניתנת לחלוקה של כדור הארץ הזה, שהוא גוף חי אחד ומאוחד. וכך, במקום ארץ הקודש, יש לנו כדור ארץ הקודש, וכולו קדוש, ולקדושה אין מרכז אחד.

מחשבה זכרית נוטה לראות את הכל בדמות פירמידה שיש לה קצה עליון אחד. מחשבה נשית רואה דברים כרשת מסועפת של הקשרים, שאין לה קודקוד שולט. גברים תופסים את הגוף המיני שלהם כממוקד באיזור אחד, שהוא החשוב ביותר עבורם, אזור איברי המין כמובן, אבל נשים – עבורן הגוף מלא אזורים מיוחדים, שכולם הם סוג של אברים מיניים, ובכולן הן יכולות לחוות אורגזמות מסוגים שונים. וכן, זה מבלבל לפעמים גברים, שנוטים ללכת לאיבוד בעושר המגוון הנשי, כי הם רוצים "להגיע כבר למטרה".

בחשיבה היהודית הגברית פטריארכלית הישנה הכל היה ממוקד אל נקודה קדושה אחת. אך לא כך היה בימים בהם עבדו אבותינו ואמותינו את הויה ואת האלה עשתורת יחד, למשל. בימים ההם מקומות קדושים היו פזורים בארץ "על כל גבעה נשאה ותחת כל עץ רענן". עד שבא יאשיהו המלך ויצא למסע השמדה כנגד כל הבמות והמקדשים, רצח וטבח כהנים וכהנות, קדשים וקדשות, וחשב שטוב עשה, כשהעמיד הכל על ירושלים והמקדש כפירמידה הפוכה על קודקודה. אולם הפירמידה הזו התמוטטה מהר מאד על ראשו של יאשיהו, ואחרי מותו כזבוב מוכה בקרב קטן ושולי נגד פרעה, חרבה גם ירושלים[13]. נבואת חולדה הנביאה שנבאה לו "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" לא ממש התקימה. יאשיהו מת בקרב במגידו מחציהם של חילי פרעה. לולי הרבנים, שראו ביאשיהו צדיק גדול ולשם כך התגייסו בכל כח פרשנותם הוירטואוזית ועשו לנבואת חולדה מתיחת פנים עזה[14], היתה נבואתה נחשבת מן הסתם על ידי כל בר דעת כנבואת שקר. מאוחר יותר יטיף ירמיהו לגולי יהודה להפסיק כבר את התרגולת החביבה עליהם של פולחן האלה עשתורת, והם יגידו לו השתגעת? כל עוד עבדנו את האלה "מלכת השמים" הכל היה ממש מעולה, ורק מאז שבא האיש הזה, יאשיהו, ועשה מהפכה פונדמנטליסטית החל הכל להשתבש[15].

לאחר שבעים שנה נתן כורש מלך פרס (שכבשה את בבל שכבשה את מצריים) אישור ליהודים לחזור לארץ יהודה ולבנות את בית מקדשם. מי שחזרו ארצה ובנו את התרבות החדשה היו מונהגים על ידי קומץ יהודים דתיים מאד וקנאים, כמו עזרא ונחמיה, שהשתייכו לאסכולה הרוחנית של יאשיהו המלך הקנאי. הם ביססו תרבות יהודית ריכוזית ופטריארכלית, במרכזה מקדש אחד בלבד, המוקדש לאל אחד ויחיד, בעל מאפיינים זכריים בולטים למדי. באותם ימים החלה להתגבש הדת היהודית אותה אנו מכירים כיום כאילו היתה דרכם של אבותינו ואמותינו מאז ומעולם, ולא היא.

אולם תם זמנה של הפרדיגמה הזו כבר. הפרדיגמה החדשה איננה פטריארכלית עוד, ולכן היא נפתחת להכרה בקדושתה של הארץ כולה – Earth – היא הארץ הקדושה. "אמא אדמה" הזו נקבית היא, ובגופה יש מלא מלא נקודות מקודשות, מדהימות ביופיין ובעוצמתן, בהן ניתן להתחבר בטקסי התמסרות של אורגזמה רוחנית לאחד הגדול.

המקדש השלישי יהיה בנוי בלבבות[16] וכל מקום בו יהיה לב-מקדש נוכח על פני כדור הארץ, יהפוך מייד למקום קדוש. בנוסף לכך, כמובן, כל אדם עם לב-מקדש ימשך באופן טבעי וספונטאני להתפלל ולעבוד עבודת קודש במקדשיה הרבים מספור של האדמה, הפזורים כבר עתה על כל גופה המקסים כל כך ביופיו של כדור ארץ הקודש.

היהדות היתה עסוקה בעבר ב"מה שטוב ליהודים". זוהי דרך מחשבה המיוסדת על הנחה מוקדמת של פירוד, והיא מביאה בדיוק לההפך ממה שבאמת טוב ליהודים. לכן לא היה מעולם ממש טוב ליהודים, כל עוד היהודים חשבו רק על מה שטוב ליהודים.

אולם דרך החיים העברית הולכת אל מעבר לאשליית הפירוד. העבריות עוברת על חוקי היהדות ועוברת אל עברו השני של הנהר. היא הולכת אל מעבר לתהומות החשד והאיבה שנוצרו בין דת לדת, בין לאום ללאום ובין ארץ לארץ. העבריות מתפללת עבור הכלל כולו, על כל פרטיו המרובים, השונים זה מזה והמגוונים כל כך, ממש כמו נופיה של האדמה הקדושה, השונים זה מזה בטבעם כשכולם מהווים חלק בלתי נפרד מאחדותה הגדולה.

העבריות, דרך אגב, איננה מתעקשת גם שיקראו לה "עבריות". היא עברה כבר גם מעבר לצורך הזה, וגם הוא הפך כבר לנחלת העבר. היא פתוחה ומוכנה כדי לקדם את האנושות אל עבר המשך קיומה, בפרדיגמות החדשות ההולכות ונחשפות כיום לקראת עתיד שכמוהו לא ידעה האנושות מעולם.


[1] תלמוד בבלי, סנהדרין צ"ו.

[2] ויקרא כו, י'. מורי ורבי ר' זלמן שחטר-שלומי שליט"א כתב בספרו Paradigm Shift כי משום כך לא ביקש רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס באותה עת רצון קצרה שעמדה לרשותו, שלא תחריב רומי את המקדש, והסתפק כביכול בלבקש ממנו "תן לי יבנה וחכמיה". לדעת רבינו זלמן, עשה רבי יוחנן את מה שעשה בדעת צלולה לגמרי. הוא עצמו סבר שתם עידן המקדש, והגיע הזמן לשינוי פרדיגמות ביהדות. הגיע זמנם של החכמים להחליף את הכהנים בהנהגת האומה וזמנו של לימוד התורה להחליף את עבודת הקרבנות.

[3] כך למשל נהגו חסידיו של שבתאי צבי לחגוג בתשעה באב את יום הולדתו. להתחבר לחדש במקום להתאבל על הישן שמבחינתם הפך כבר בלתי רלוונטי בעליל. ש"צ נולד בט' באב, ממש על פי הנבואה העתיקה הטוענת שבשעה שנחרב המקדש נולד כבר המשיח הגואל. בעיני חסידיו היה שבתאי צבי משיח. בעיני חשיבותו נובעת מיכולתו להצביע על חשיבה דתית רעננה לחלוטין, לגמרי מחוץ לקופסא של העולם ההלכתי, ומתוך כך לבשר, עוד במאה השבע-עשרה, על כך שחלק ממשימתו המשיחית היא להביא לשחרור האישה מעול בעלה. שבתאי צבי נהג לברך את הברכה "ברוך מתיר אסורים" בהטעמה שונה במקצת: "ברוך מתיר איסורים". ברוך הוא.

[4] על פי הסיפור המובא בספרי, פרשת עקב, ז; במדרש איכה רבתי, ה', י"ח. ובתלמוד בבלי, מסכת מכות כ"דב.

[5] השבת שלפני תשעה באב נקראת "שבת חזון", והיא נקראת כך בגלל ההפטרה אותה קוראים בבתי הכנסת, הפטרת החורבן של ישעיהו, הפותחת ב"חזון ישעיה בן אמוץ".

[6] ראו למשל בספר "קדושת לוי" לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, על מגילת איכה, ד"ה "ואומר אבד נצחי".

[7] הפסוק בתהלים ע"ח, ס. הפירוש על עזיבת המקדש הישן, שיש לו מיקום בבית כזה או אחר לטובת אוהל מועד הקיים באדם פנימה בהשראת הפירוש אותו נתנה אמה שםבה איילון לפסוק בחפיסת "קלפי תהלים" אותם כתבה יחד עם איל בר כוכבא.

[8] "הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים, טָמֵא". משנה מסכת אהלות פרק יח, ו'.

[9] "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרָה, וּמִקְוָאוֹתֶיהָ טְהוֹרִים". משנה מסכת מקואות פרק ח, א.

[10] על פי רשימת "עשר קדושות הן" המופיעה במשנה, מסכת כלים, ו-ח.

[11] תלמוד בבלי, יומא נדב. מצחיק לראות שאף אחד מחובבי המקדש האדוקים וממשחזרי כלי הקודש לא העז מעולם לשחזר את הכרובים לפי התיאור הארוטי הברור הנמצא בדברי חז"ל. בכל הציורים והשחזורים הקיימים הכרובים לא רק שאינם מעורים זה בזו במעשה אהבה (הם לכל היותר נוגעים מרחוק בכנפיהם זה בזה כמעשה בחורים ובחורות מבני עקיבא העוברים רק במקצת על "איסור נגיעה"), אלא שאף לא העזו המשחזרים לצייר כלל מלאכית נקבה, מלאכית נשית, עם שדיים, מותן צרה ועכוז מתרחב. כמו כולנו, גם האדוקים בוחרים לדבוק מתוך עושר הספרות היהודית רק במה שמתאים להם ולצנזר את מה שלא. אך טבעי הדבר. הבעיה היא שהם לא נוטים להודות בכך, ועל כך יש להצטער, אולי, לפעמים.

[12] ובספר החסידות "אמרי נועם" (לרבי מאיר מדז'יקוב תלמידו המובהק של הרבי המקובל צבי הירש מרימינוב, בדרשות לחודש כסלו) מוסיף להסביר את שינוי הפרדיגמות המתרחש לדעתי כבר כיום ואומר: "כי כל הגאולות היו עד עתה אשר הטוב עלה מן הגלות לארץ ישראל, אבל לעתיד לא כן הוא, רק 'עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות' [פסיקתא רבתי, פרשה א'], וישאר הטוב עומד במקומו, רק הרע כליל יחלוף". ויש לזכור שה"טוב" וה"רע" הם מושגים היחסיים לתודעת האדם התופס, או לתודעת המין האנושי ככלל.

[13] הסיפור כולו בספר מלכים ב, פרקים כב- כג.

[14] כמובא בפירושו של רד"ק על מלכים ב פרק כב פסוק כ: "ונאספת אל קברותיך בשלום – והלא כתיב וירו המורים למלך יאשיהו! מהו בשלום? שלא חרב בית המקדש בימיו…"

[15] הויכוח בין ירמיהו לאנשי יהודה הגולים בארץ מצרים מופיע בספר ירמיה פרק מד.

[16] זו אולי "הברית החדשה" עליה דיבר ירמיהו בפרק ל"א: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יהוה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה… כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת … נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה…". המקובלים ראו את האופציה של המקדש הבנוי בלב כמשהו שמתקיים אצל יחודי הסגולה בלבד. וכך כותב במאה הי"ז ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), הצדיקים שהם הבתי מקדשות, על כן לא אמר בתוכו רק בתוכם". (דרוש על מיתת הצדיקים וחורבן בית המקדש).

1 הגב
  1. עומא סטואי
    עומא סטואי says:

    אוהד יקר, תודה גדולה על הדיוק, החדות והאינטגרציה המופלאה של היצירה שיצרת.
    מבחינתי זה אחד המאמרים הטובים שיצאו תחת עטך…
    ההתבוננות המיוחדת שיצרת היא מעין פריזמה שחודרת דרך, ואוספת בדרכה את כל תורתך החדשה על כל חלקי למרקם מבורך שיוצר רצון להיות חלק ממנו…
    תודה גדולה לך, חבר לדרך
    עומא סטואי

התגובות סגורות.