החילונות הרוחנית היא “הברית החדשה” עם האלהים עליה ניבא ירמיהו

“הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה.
לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם-יְהוָה.
כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.
וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה:  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה,
כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד”.  

כתגובת נגד לעולם הדתי ממנו באו, יצרו בני הדור הקודם לשלנו את החילונות האתאיסטית. החילונות האתאיסטית בחלה בתחלואי הדת ובילדותיות המובנית בה עם בהתרפסות הבלתי נלאית בפני “אבינו שבשמיים”.

אולם החילונות החדשה איננה זקוקה עוד לתגובת הנגד החריפה הזו. היא משחררת את הריאקציה האתיאיסטית ומכירה באלהים ממקום חדש, שמגשים לדעתי את הברית החדשה עליה דיבר ירמיהו הנביא במאה השביעית לפני הספירה. המרחב החילוני-רוחני החדש איננו דתי במובן הישן של המילה, אך הוא מלא בהכרה שמיסתורין האלוהי ממלא את היקום כולו, את הטבע הפראי וגם את חיי היום יום האנושיים מאד.

במרחב החדש הזה הזה אין חוקים כתובים מעבר לחוק הלב, כי החוקים החדשים כמו כתובים הם על הלב: “נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה”.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

Photo by Ohad Ezrahi

היחס אל האלהים במרחב החילוני-רוחני החדש הזה איננו כשל ילד קטן האוחז בידי אביו המצילו מצרות (“לא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”), ולא כיחסו של חמור המובל על ידי בעליו (“וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם” מלשון בעלות). במרחב החדש כל מבנה היחסים בין אלהים ואדם שונה הוא. זהו יחס פנימי, מונחה מהלב, שאינו מושתת על הלכה וחוק. זוהי ברית הדדית חדשה.

במרחב החדש הזה אין בכלל מקום למושגי החטא והעונש. כשהשפה היא שפה של אהבה המושגים של חטא ועוון, ענישה ושכר הופכים להיות בלתי רלוונטיים, והם פשוט נשכחים (“כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד”).

ההנחה המובנית בברית שמחוללת את המרחב החדש היא שאת האלהים אין צורך ללמוד – זהו הטבע העמוק שלנו כבני אדם. אם צריך ללמוד משהו זה רק איך להיחלץ מהמחסומים התודעתיים המפריעים לנו להזכר בטבענו האמיתי (“וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה:  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי”).

במקום אחר מתקומם ירמיהו הנביא על כך שבני האדם, שאמורים היו לדעת את דרכם עם האלהים כפי שציפורים יודעות את מסלולי נדידתן, שכחו את הקשר הטבעי לאלהים, וכתחליף לכך הם מחברים לעצמם ספרים וקוראים לזה “תורת יהוה” (“גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַ֗יִם יָדְעָה מֽוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵ֣ת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָֽדְעוּ אֵת מִשְׁפַּ֥ט יְהוָֽה. אֵיכָה תֹֽאמְרוּ חֲכָמִ֣ים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָ֖ה אִתָנוּ? אָכֵן הִנֵּ֣ה לַשֶּׁ֣קֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים” ירמיה נג,ז).

היות וכל אחד ואחת יודעים את האלהים מתוככי לבבם, ברור שלכל אחד ואחת תהיה גם דרך יחודית ואישית לדעת את האלהים. מה שמתחייב מזה בין היתר זה ביטול של כל ההיררכיות הדתיות. אין יותר מי שמוסמך להגיד מהו רצון האל, או מה נכון ומה לא נכון בעיני האלוהים. חסל סדר הלכה, ובטל תפקידם של הרבנים פוסקי ההלכה.

עוד דבר שמאפיין את הברית החדשה שלנו עם המיסתורין של היקום הוא התפתחותם של יחסי כבוד מצד חברת המבוגרים כלפי הילדים. שלא כמו שסברה האנושות עד לא מזמן – הילדים אינם צריכים ללמוד כלום מהמבוגרים אודות “האמת”. הם זקוקים להזנה, להגנה, ושהמבוגרים יכבדו את היחודיות שלהם – את הדרך היחודית של כל אחד מהם לדעת את ההויה – “כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי, לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם”. האתגר בגידול ילדים שכאלו הוא כיצד לא לקלקל את הידיעה הטבעית שלהם את האלהים בתוככי לבבם.

תפקידם של המורים הרוחניים בעידן הנוכחי איננו להנחיל ידע כמו לעזור לאנשים לשחרר מחשבות ואמונות שמסתירות את ידיעת האלהים המצויה בלבבם כל הזמן, ולתמוך בהם בדרכם חזרה אל עצמם.

ידיעת האלהים הספונטנית שאינה תלויה בגיל ובמעמד חברתי מופיעה גם בנבואתו של יואל הנביא:

“וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר,
וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם. זִקְנֵיכֶם, חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם, חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.
וְגַם עַל-הָעֲבָדִים, וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי.”
(יואל ג’, א-ב)

הדברים הללו אינם כבר בגדר של נבואה לעתיד לבוא, כי הם מתרחשים פשוט כיום. תופעות של השראת רוח הקודש, נבואה ונביעה פנימית מתוך קשר חי ופשוט אל מקור הכל, הנמצא בלבבנו פנימה מתרחשות יותר ויותר כיום, בעיקר בקרב החילונים הרוחניים. חלק מהתופעה יש לזקוף לטובת רוח האייוואסקה, שיקוי המדיסין מדרום אמריקה, שהפך לתופעה רחבת ממדים באירופה, ארה”ב ובישראל גם. שיקוי האייוואסקה והחומר הפעיל שבו (DMT) מעוררים חזיונות נבואיים בקרב רבים וטובים בכל הגילאים. השיקוי מזכיר לנו דברים שידענו ממילא אך שכחנו מורב שלמדנו דברים אחרים וזזנו מעצמנו. האייווסקה מזכירה לנו את טבענו האמיתי ואת הקשר שלנו לרקמת החיים על פני כדור הארץ כולו. התנסויות במצבי תודעה שכאלו אינם חורגים מהטבע שלנו – בלוטת האצטרובל שבמוח יודעת להפריש DMT – החומר שמעורר את האדם לנבואה ולכניסה אל ממדי תודעה אחרים. משום כך הלחנתי את הפסוקים הללו מספר יואל וצרפתי אותם לאחד מן ההימנונים המסורתיים המריעים לצמחי הרפואה של האייוואסקה. השיר “אשפוך רוחי” מופיע באלבום השירים השני שלי – COSMIC SNAKE.